במורד הדנובה
היתה זו שאלה של הישרדות, לעזוב את וינה, את הכול שהצטבר במשך דורות כדי להציל נפשך, וכמובן הדבר החיוני והראשוני לשם כך היתה ויזה לארץ אחרת. בכסף רב ובקשרים שהס מלהזכיר, נרכשה ויזה לפרגוואי ובעזרת פעילי עליה ב' ובראשם אהוד אבריאל – שאז עדיין נקרא אהוד איבראל – זכינו להצטרף לטרנספורט שאורגן ע"י סטאופר. איש זה היה שנוי במחלוקת, אבל היתה זו הדרך היחידה לצאת משם וזהו הסיפור.
השנה היא שלהי 1939 וטרנספורט בלתי לגאלי אחרון יצא את אוסטריה בדרכו לפלסטינה. לאחר מכן כבר נבצר מיהודים בשטח הרייך השלישי לצאת. היה בלתי אפשרי למצוא ספינות שיעשו דרכן בתנאים אלה כדי להסיע עולים בלתי לגאלים. לפתע ארע הבלתי צפוי: גרמנים תושבי דרום רוסיה נאלצו לחזור לשטח הרייך והספינות שנשלחו להביאם הואילו לקחתנו במורד הדנובה בדרכם לשם.
בתחילת ספטמבר השלמנו ההכנות למסע. ארבע ספינות שטו לאורך הדנובה תחת דגל צלב הקרס. היו אלה השינברון, כאשר על סיפונה 800 יהודים יוצאי וינה, ה Melk ועל סיפונה מספר יהודים צ'כים שעזבו דרך וינה, ה"הליוס" וה"אורנוס" שהפליגו מברטיסלווה. על ה"הליוס" היו כ 200 יהודים אוסטרים, 300 יהודים צ'כים ועוד 527 פליטים, יהודים מדנציג. האוסטרים שהו במשך החורף בפטרונקה, שהיתה ביח"ר לתרמילי כדורים, במבואות ברטיסלווה. בעוד שהיהודים הצ'כים ממתינים במלון תיירים "סלובודרנה" בפחד מתמיד שיסגירום לרייך. הנוסעים מדנציג הגיעו מאוחר בלילה ב-27 באוגוסט לאחר מסע של 27 שעות ברכבת, ולמרות ההאפלה עלו לאניה מייד עם הגיעם. כאשר לאנייה, נפל דוד נגר המסכן לדנובה ולא יכלו להצילו מטביעה. הוא נסחף בזרם החזק של הדנובה וילדתו הקטנה אריקה ורעייתו לא יודעים עד עצם היום הזה מקום מנוחתו האחרון. על ה"אורנוס" היו אלה ששהו בפטרונקה – כ400 איש – וכן 500 אנשים נוספים שהגיעו מברלין ברכבת לברטיסלווה. כל הטרנספורט כולו מנה 3600 איש, אישה וטף. כל הספינות היו עמוסות מעל קיבולן.
התנאים הקשים ביותר שררו ב"שינברון" ו"במלק". שתי ספינות אלה נבנו ללא תנאי לינת לילה לנוסעים כיוון ששמשו לשייט נהרות במשך היום בלבד. התנאים הטובים ביותר היו ב Helios , בה עדיין היה מזון בשפע וכן היו בה תאים לאנשים חולים ומשפחות עם ילדים קטנים. כדי לזכות בתא, הנשים התלוננו על מחושים שונים, מחלה שזכתה לשם "תאית"…
המסע במורד הדנובה עבר מהר וללא קשיים בתנאי מזג אוויר מצוינים. כבר ב 4 בספטמבר עברנו את האי Margarethen ליד בודפשט, וב-5 לחודש כבר עברנו את בלגרד. ב 6 בספטמבר הגענו לקלדובו ביוגוסלביה וראינו על החוף את אותם יהודים אומללים שמסעם אל החופש נקטע בנקודה זו. הם הכירונו כיוון שהנפנו גם דגל כחול לבן. לרבים מאתנו היו קרובי משפחה ביניהם, ובלב כבד עזבנום לגורלם המר.
עוד באותו יום אחר הצהריים עברנו של שער הברזל וב-7 בספטמבר הטלנו עוגן ברוטשוק. כאן ציפה לנו מחזה מבעית כאשר בדנובה ראינו את האנייה הרעועה Pentscho שנתקעה ללא אפשרות להמשיך בדרכה. על סיפונה היו 520 פליטים, רובם רוויזיוניסטים, אשר עזבו את ברטיסלווה עוד בחודש מאי האחרון. רעב, צמא וחולי היו מנת חלקה המר של אנייה עמוסה זו. לעזרתה לא נחלצו הבולגרים וגם לא הרומנים שלחופיהם היא נתקעה. כאשר אומללים אלה ראו אותנו מתקרבים הם זעקו "אנא קחונו עמכם אנו גוועים", ולא היה בידינו להושיע. כל שיכולנו לסייע היה בהעברת מעט מזון וסיגריות, וגם זה בסירה קטנה בחשכת ליל. לשמחתנו, עלה בידם בסופו של דבר את לתקן את ה Pentschoוראינו אותה בנמל טולצ'יה ברומניה כאשר הפליגה לדרכה. לימים, נודע לנו גורלה כאשר שמענו שטבעה כאשר עלתה על שרטון באיי יוון, אבל למרבה המזל נוסעיה ניצלו והצליחו להגיע לחוף מבטחים יחד עם חפציהם. ספינה איטלקית הביאה אותם לרודוס ומשם הפליגו לאיטליה. בסוף המלחמה הורשו סוף סוף לעלות לארץ ישראל.
ברוטשוק עגנו שלושה ימים. לעתים קרובות ירדו לקראתנו לחוף נערים ונערות יהודים מבני המקום ושמחנו לגלגל שיחה עמם. ב 9 בספטמבר הפלגנו לכיוון טולצ'ה והטלנו בה עוגן ב-11 בחודש.
האנייה (הרעה) אטלנטיק
בנמל טולצ'ה חיכו לנו 3 אניות שנשכרו ע"י אנשי עליה ב' כדי לקחתנו למחוז חפצנו. היו אלה ה"אטלנטיק", ה"פיסיפיק" וה"מילוס", שלושתן הפליגו בחסות דגל פנמה.
כיון שהאניות עדיין לא היו מצויידות להפלגה בים, היה עלינו להמתין על הספינות בהן הגענו במורד הדנובה. הגרמנים האיצו בנו למהר לדרכנו, ולבסוף עלינו על האניות במחצית ספטמבר. מבין השלוש, ה"אטלנטיק" היתה הגדולה ביותר והועמסו עליה 1200 איש, נשים וטף. המראה לא היה משובב, אבל שמחתנו על שהצלחנו לצאת מתחומי הרייך השלישי היתה גדולה מאד. האנייה נבנתה כאניית משא עם אפשרות ל 150 נוסעים להפליג בה. מצב המכונות וציוד המנועים היה בכי רע. הארובה והצנרת היוו סכנת שריפה מתמדת לאנשי הצוות ש"האכילו" את כבשן המנועים. צנרת המים מזמן יצאה מכלל פעולה. אמצעי קומוניקציה לא היו קיימים, והקברניט השתמש במשקפת שהיתה שייכת לאחד הנוסעים. לא היו מטפים לכיבוי שריפות. בסך הכול היו בה 3 סירות הצלה ושלושתן לא תקינות. לצורכי הנוסעים נבנו מעץ כעין "שובכי יונים" שרופדו במזרוני קש. מבנים מאולתרים אלה כיסוי את מרבית שטחה של הספינה ולא אפשרו תנאי היגיינה כלשהם. האוויר היה דחוס וסכנת התלקחות איימה ללא הרף. בקיצור, היו אלה מלכודות אש ומתכון לזיהומים שונים ומשונים.
אנשים ישנו בכל אשר יכלו, ואפילו במשרד האנייה, לפני השירותים, שהיו מזוהמים ללא תקנה, בבית המרקחת של האנייה וכן על המדרגות ובכל חלל אחר, אפשרי ובלתי אפשרי. כאשר ירדו גשמים אנשים חיפשו מפלט ככל אשר יכלו וגם נרטבו עד לשד עצמותיהם. רבים לא יכלו להחליף בגדיהם. היתה סכנה מוחשית של התפשטות מגיפות בגלל תנאי ההיגיינה הירודים. מעט המטען, שאפשר היה להחזיקו רק על הסיפון, נרטב ונרקב. אנשים רבים סבלו מבצקת בגלל שהיה עליהם לעמוד על רגליהם שעות אינספור כאשר אפילו מקום ישיבה לא היה בנמצא. למרבה המזל מזג האוויר השתפר במהרה.
האטלנטיק לא צוידה במזון כלשהו עבור הפליטים. בתחילת המסע סופק רק לחם עבש באיכות גרועה. מעט הגבינה שחולקה היתה מלוחה ומתולעת. הרעב הציק ללא הרף. לבסוף מספר נוסעים נטלו יוזמה והוחל בסידורי בישול ככל שאפשר היה. היתה אפילו הפרדה בבישול לאוכלי כשר שכמובן לא יכלו לקבל אוכל חם בשבתות. הקומקום החלוד דלף והמים כיבו את אש הבישול לעתים קרובות. שני בצלים ומעט גבינה היו מנת המזון היומית. בנמל טולצ'ה עוד שררו תנאים אידיאלים שם הילדים זכו לחלב ועוד היה מעט מזון. בהמשך, הרעב הלך וגבר, ואנשים גם הגיעו לידי מהלומות על טיפת תה. בהמשך, הלכו וגברו הגניבות לצורך החלפת החפצים הגנובים במעט מזון. בטולצ'ה הובאו מי השתייה לאנייה בפחים פתוחים. תפוחי אדמה, כלים, וכל דבר אחר נשטף במי ים, שגם הם היו מזוהמים בעת שעגנו בנמל טולצ'ה. פרצה מגיפת טיפוס שפשטה במהירות, גם וכנראה בעיקר, בגלל תנאי ההיגיינה בשירותים שהיו תלויים במעין כלוב שריחף מתוך הסיפון מעל לים. תאי השירותים היו כה קטנים, ואחד המסכנים שחלה בטיפוס, מת שם והיה קושי רב בהוצאת גופתו.
בין הנוסעים היו 9 רופאים, רוקח אחד ומספר רופאי שיניים. תרופות לא היו בנמצא. אחד מרופאי השיניים הביא את כליו עמו מדנציג וכמובן שציוד זה היה לנו לעזר רב. בית החולים של האנייה היה בינות לסיפונים, והותקנו בו מחיצות רבות לצורך מגורי הנוסעים. היה בלתי אפשרי להפריד בין אלה שחלו במחלות מדבקות לאחרים. הרופאים והאחיות שהיו עמנו דאגו לחולים תוך הקרבה עצמית ראויה לשבח. בנוסף לאלה שחלו בהפלגה היו גם מספר חולים כרוניים: שחפת, אפילפסיה, סכרת, משותקים, חרשים אלמים, חולי נפש, נכי מלחמה, חולי סרטן, אסטמה, ועוד שלא להזכיר את התינוקות שעדיין ינקו ונשים הרות. הנוסעת הקשישה היתה גברת אוסטרית מעל גיל 80 שעמדה היטב בתלאות המסע.
למרות תנאים בלתי אנושיים אלה מספר הנספים הגיע לבסוף ל 12 בלבד, כולל מקרה התאבדות. בזמן שהותנו בלב ים היה בלתי אפשרי לקבור את מתינו ביבשה וכך נקברו במצולות שני מתים. גופות המתים נכרכו סדנים לבנים, נקשרו אליהן אבנים כמשקלות, והם ונקברו בלילה בלב ים. "מנין" התפלל את תפילת האשכבה. לא נשאר זמן רב לתפילה ואבל ראויים. הספסלים עליהם נרחצו הגופות שמשו במהרה את החיים כמקודם. היה קשה יותר ויותר למצוא קרשים להתקנת ארונות מתים.
כדי לשמור על הסדר נבחרו נציגים מבין הנוסעים שהגיעו בשינברון, דנציג, פראג, והפטרונקה. הצעירים התגייסו לכעין "משטרת האניה" – קיימו משפטים על עבירות חמורות והטילו עונשים כאשר אי אפשר היה להימנע מכך.
רקע ומוצא הפליטים היה שונה מאד הן בגיל, במקצוע, בהשכלה ובעיקר באופי. רבים היו יוצאי מחנות ריכוז. הצטרפו גם מספר לא-יהודים שלא רצו לזנוח את בני- או בנות זוגם. הקבוצה ההומוגנית ביותר היתה זו מצ'כיה, ברובם אנשים צעירים, בריאים ובעלי משמעת. אלה השכילו להביא עמם ציוד מטבח, כלים, קערות, מנורות נפט, מעט תרופות, חלב משומר עבור הילדים, אפילו מקלט רדיו ומספר חפצים מועילים אחרים. אנשים אלה תרמו ללא ספק להבאת ההפלגה לסיומה הסביר.
היו לא מעט צרות על האטלנטיק, אבל גם האהבה פרחה לה – ומספר אנשים מצאו זה את זו ובאו בברית הנישואין. קשה לתאר את תנאי היום יום בזמן זה. בבקר האנשים ניסו להגיע מהר ככל האפשר לשירותים, עמדו בתור, הנשים משמאל והגברים מימין, בעוד רבים מהם מעיינים בחומר קריאה. מים לרחצה נדלו בתחילה מהדנובה ולאחר מכן מן הים, בכלים מכלים שונים ומשונים: כלי בישול, כוסות ומיכלים – ולעתים קרובות קרה שגם כלים אלה אבדו תוך כדי המאמץ. לבסוף, כשנאספו מים די הצורך עלתה השאלה היכן להתרחץ. לגברים היה קל, לנשים מסובך יותר למצוא מרחב מתאים. חדר האמבטיה היחיד על הספינה שימש למגורי משפחה אחת, כאשר האמבטיה היא מיטתם בלילות. בבקרים פינו את "מגוריהם" כדי לאפשר לנשים להתרחץ. מספר נשים התרחצו בעת ובעונה אחת כיון שהמים לא הספיקו. היה קושי רב עם הסבון שפשוט סירב להינמס במי הים. היה צורך לאסוף ולזרוק את המים המלוכלכים חזרה הימה, דבר לא קל כאשר היה הכרח לנתב הדרך מסביב לאנשים השרועים על הסיפון. את התינוקות "רחצו" בשמן לאורך כל המסע. לאחר שנסתיימו מטלות הבוקר, הדתיים התפללו ולאחר מכן כולם ניסו לשוות מעט סדר לסיפון העליון. משימה זו לא צלחה ביותר והמראה היה כשל מחנה צוענים. בכל פינה ניתלו בגדים לייבוש ולאוורור. לאחר ארוחת הבוקר – ככל שהיתה זעומה – החלה עבודת היום: טיפול בחולים, ומיון מעט התרופות שנותרו. עבודות תחזוקה כמעט בלתי אפשרית במכונות הקורסות של האנייה, ומיון מעט המזון שנשאר, ניקוי הפנסים, העברת הפחמים, עבודות נגרות ותיקונים שונים, ועוד מטלות רבות.
היתה זו משימה רצינית וקשה לאלה שקבלו על עצמם את ההנהגה של אסופת הפליטים המגוונת הזאת. ללא יוצא מן הכלל, האנשים היו מורגלים לעבודה וקבלו על עצמם ברצון את עול היום וגם חיפשו תעסוקה ללא הרף. היו שעסקו בתיקון בגדים, בהוראת אנגלית ועברית, היו שקראו, כתבו יומנים ואחת הנוסעות אפילו קיימה כיתות לניהול שיחה בעברית. בתנאים צפופים וקשים אלה החיים בכל זאת זרמו, והילדים הצליחו לשריין לעצמם פינת משחקים. אנשים עמדו בתורים ללא הרף, אפילו בתור למי שתייה. הדימוי הטוב ביותר היה זה של קן נמלים. כאשר האנייה נטתה לאחד הצדדים יתר על המידה, נשמעו קריאות "כולם ימינה" או "כולם שמאלה". איזון האנייה היה במיוחד בעייתי בלילות. בכל זאת צעירים יוצאי וינה ויודעי נגן, ניגנו ונערכו מספר חתונות. כולם האזינו לשידורי הרדיו, והזמן עבר, אמנם לא במנעמים, אבל בכל זאת עבר.
בטולצ'ה עוד קיוו שתמצא אנייה רביעית, אבל תקווה זו נתבדתה עד מהרה כאשר נצפתה ה"רוזיטה", שלא התקרבה אלינו מעולם כדי להקל על עומס הנוסעים.
מטולצ'ה לכרתים
היו שמועות שהקברניט הצליח בעבר בשלושה מסעות קודמים להבריח פליטים לפלסטינה, לא מבלי להפשיטם מרכושם האחרון. גם עמנו לא היטיב וניסה בכל דרך לקחת לעצמו ככל האפשר. הובטח לקברניט ש 600 אנשים יועברו יחד עם מטענם מה"אטלנטיק" ל"רוזיטה", וכאשר דבר זה לא נתאפשר והאנייה היתה צריכה להמשיך בדרכה עם עומס בלתי רגיל, הוא איבד כל עניין ולא רצה לחשוף עצמו למסע עם מספר כה רב של עולים בלתי ליגאליים. הוא עשה ככל יכולתו כדי להביא לקץ המסע עוד ביוון. בתחילה הבטיח להביאנו ארצה תוך 5-6 ימים, אבל השתדל לבזבז את מעט הדלק ביצירת עיכובים שונים ומשונים. תאוות הבצע ללא גבול הגיעה לשיאים חדשים, כאשר ניסה לקחת את פרוטותינו האחרונות בטענה שהדלק אזל כולו.
התכנית בהתחלה היתה שנפליג מטולצ'ה ב 7 באוקטובר אולם ה"אטלנטיק" עלתה על שרטון וחלק חלוד מההגאים נשבר, והאנייה נגררה לנמל סולינה לתיקונים. לבסוף, ב-9 באוקטובר הפלגנו לים השחור. גם ה"פסיפיק" וה"מילוס" הפליגו באותה עת, ומראם היה עלוב ביותר, במיוחד ה"מילוס" שנטתה על צידה כעומדת לטבוע. מזג האוויר היה נעים והים היה רוגע. ב-10 באוקטובר עגנו באיסטנבול. במשך שעות יכולנו להתענג על המראה הנפלא של העיר הנהדרת הזאת, ארמונותיה ומסגדיה. היה זה יום כיפור ועוד הספיקו האנשים להתפלל לפני שהמשכנו בדרכנו. הקהילה היהודית שם שלחה לנו מזון ודברי מתיקה ומילות עידוד רבות. בלילה חצינו את ים מרמריס ונכנסו לדרדנלים ב-12 באוקטובר. בעת שקיעה ביום כיפור זה עברנו את גליפולי והאנדרטה שם לציון הקרבות המרים שהתחוללו במקום. הטלנו עוגן בנמל מטילנה באי לסבוס. למרות דאגותינו לעתיד, ובמיוחד מנין תבוא אספקת מים ופחם, לא יכולנו שלא להתפעל מיפי הנוף וממראה סירות המפרשים שחגו סביבנו. התרשמנו במיוחד מאותו כומר שעמד על החוף וברכנו לשלום כאשר ידיו מונפות אל על.
ירד הערב, והפלגנו שוב לדרכנו. ב-14 באוקטובר עצרנו בסאמוס למספר שעות. סערה התקרבה ומחלת הים שרבים נפגעו ממנה נוספה לצרותינו. ב-15 באוקטובר הגענו למפרץ קטן באי ניאוס, שם לא מצאנו מי שתייה. החום הגדול היכה בנו ללא רחם. באותו לילה הקברניט ואנשי הצוות ירדו בבהלה לסירות ההצלה כיון שחשבו שטורפדו נשלח לעבר הספינה. הם היו מוכנים להציל עורם מבלי לחשוב עלינו כלל.
עם שחר ה-16 באוקטובר נכנסנו לנמל הרקליון בירת האי כרתים. יהודי האי עזרו לנו ככל שיכלו, ושלחו לנו מזון. היה קשה לספק לאנשים כה רבים את הנחוץ, במיוחד כאשר ה"פסיפיק" כבר עגנה בנמל סן ניקולה במשך 10 ימים לפני הגיענו. כבר לא היו בנמצא מי שתייה ומעט צימוקים נותרו למאכל. הדלק לתאורה אזל ומאתונה – שם היה למארגן סטורפר משרד ואילו פנינו – לא נענינו. הקהילה היהודית שלחה נציג מאתונה. בתחילה טענו שאין פחם בכרתים ושיהיה עלינו לחזור לנמל פיראוס. לבסוף, נמצא מעט פחם – ושוב הפלגנו ב-23 באוקטובר. להפתעתנו, בבקר המחרת נמצאנו שוב בהרקליון. הקברניט בזבז את מעט הדלק בשייט סביב, וטען שאיכות הפחם היא ירודה ולכן היה עליו לחזור. ב-28 באוקטובר הוכרזה מלחמה בין איטליה ויוון. היתה האפלה לילית, ושוב הרגשנו בעורפנו את הרוח הרעה ההולכת ומתקרבת וחששנו שלא נוכל להימלט שוב. בעת הזו נפטר בגיל 60 אחד הנוסעים, והניירת ללא קץ כדי להביאו לקבורה הוסיפה לייאושנו. אשתו המסכנה נפטרה מספר ימים אחריו, ולבסוף הובאו שניהם לקבורה בהרקליון.
מכרתים לקפריסין
בתחילת אוקטובר קבלנו סוף סוף פחם ומים ומזון כדי להמשיך בדרכנו. כיון שהיה עלינו לשוט סמוך לאיטליה חששותינו מצרות בכוון זה גברו. היו מעט חגורות הצלה ואלה נחתכו לחצאים לשעת חירום, אשר למזלנו לא ארעה.
עם חשיכה הפלגנו מנמל הרקליון. באנייה היו בערך 40 טון פחם שחור ו-80 טון פחם מאיכות פחות טובה, ובדלק זה אפשר היה להגיע לקפריסין. אולם הקברניט ניסה שוב לעכבנו כדי למלט עצמו מעונש אפשרי. במשך הלילה השיט את הספינה במעגלים סביב כרתים ובזבז דלק יקר. עם שחר ראינו ששוב אנו בנמל סן ניקולה. כאשר אחד מאנשינו שהיה מהנדס גילה זאת היה מאוחר מדי. אנשי השיטור שלנו כלאו את הקברניט בתאו ואנשינו תפסו עמדות אסטרטגיות על גבי הסיפון ותפשו את מקום צוות האנייה. מהנמל נשלח גם אחד הפקידים לבקר באנייה ושוב הרמנו עוגן אותו יום אחר הצהריים.
ושוב הפלגנו מזרחה וגם התפעלנו מיפי האי כרתים. רבים אמצו את חגורות ההצלה כחלק מלבושם ובלילה שימשו למשענת למראשותם. שוב התעוררה מצוקת המים המתוקים והם ניתנו במשורה תמורת תלושים שהונפקו לשם כך. כדי להגיע לקפריסין היה צורך להוסיף עצים לבעירה לפחם שנותר. הוחלט לנסר כמעט את כל דברי העץ שהיו בנמצא על גבי הספינה. במהרה כל דבר עץ היה למאכולת אש ובכליון עיניים ציפינו להגעה לקפריסין. ב-9 בנובמבר כולם נשמו לרווחה כאשר מחוז חפצנו נראה באופק. כאן, הקברניט בקש שוב לקבל האחריות להביאנו ארצה, כפי שהבטיח מלכתחילה.
הספינה האומללה כבר נדמתה כספינת רפאים. כל דבר שאפשר היה לנצל כדלק כבר נעכל באש המבערים: דלתות התאים, השולחנות, הספסלים ומעקות העץ. בהינו באופק בתקווה לחזות באנייה כלשהי, וכל שנראה לעין היו שמים וים אין קץ. שוב לא בושלו ארוחות, ורק הפעוטות קבלו קצת אוכל מחומם ואלה שהסיקו הכבשנים, מעט תה. מעט העץ שנותר נוסר וקולות הנסירה נשמעו במשך כל אותו לילה.
ב-10 בנובמבר המנועים חדלו והאנייה עמדה. לעת ערב החלה סופה. מעט המזון שנקנה בכרתים העלה עובש והיה צורך להשליכו הימה. אכן, חשבנו שזה ממש הסוף. קריאות ס.או.ס. נשלחו לחלל והייאוש אחזנו. לבסוף, לפנות ערב צפינו באנייות מלחמה בריטיות שהאירו עלינו בזרקורים. הם לא עצרו אבל הבטיחו לשלוח עזרה.
שמחתנו היתה כה גדולה על הצלה קרובה וכך מעט המים שנותרו חולקו ותוך סכנת התלקחות גם הורתחו להכנת תה. הסיפון נוסר שבועות קודם לכן, וכן גם מיטות העץ, התרנים ומחיצות התאים ניתנו למאכולת אש המנועים. האנייה הגיעה לכלל עצירה מוחלטת יותר ויותר פעמים והצמא הציק מאד. עם חשיכה נורו פצצות תאורה ונשלחו אותות מצוקה – ס.או.ס. – הייאוש הלך והעמיק וגם לא עמד לנו כוחנו להאזין לשידורי הרדיו. היה זה לילה שלאחר יאוש.
עם שחר נצפה חוף מרחוק ושוב לא האמנו למראה עינינו – אדמה לפנינו, ומה היא? לתומנו האמנו שהגענו לקפריסין. לקראת הצהריים הונף הדגל התורכי ולמרבה האכזבה חששנו שהנה שוב הגענו לתורכיה. השמחה על שהצלחנו להינצל מהשמדה הומרה במחשבה המרה שיהיה עלינו לשהות שנים רבות בכלא תורכי. האומנם יעלה בידינו אי פעם להגיע לארץ ישראל? שוב לא היה חפץ שבעזרתו נוכל להניע את המנועים שדממו. על התורן הונפה מזוודה לאות כי זאת אניית נוסעים.
לבסוף, בשעות אחר הצהריים המאוחרות התקרבה סירה שהניפה את דגל בריטניה. ידענו שישועתנו קרובה סוף וסוף, ומה גדולה היתה השמחה כאשר גילינו שאכן הגענו לנמל לימסול בקפריסין ומכאן קץ המסע קרוב לבוא.
מקפריסין לחיפה
אכן, חשבנו שקץ המסע קרב – ולא היא. נדרשנו שוב לשלם עבור ציוד האנייה להפלגה מקפריסין לחיפה.
לא רצינו לעכב את ישועתנו ולו במעט. גם כך כבר לא דמינו לעצמנו. היינו מרופטים, רובנו חלו מהתלאות הרבות שפקדונו. חכינו זמן רב כל כך, ולא היה זה הרגע המתאים להתמקח. הצלחנו לאסוף את כל דברי הערך הנותרים, וכלל "השלל" הגיע לכ-300 לירות שטרלינג: טבעות נישואין, עטים מזהב, שעונים ומעט תרופות – גם אלה הגיעו לסכום של כ-100 ליש"ט. כל אלה נלקחו לחוף כמו גם הפסנתר שהיה על האנייה. לא זכינו לדבר מאכל כלשהו, למרות שקפריסין ידועה כאי פורה – פירות וכיו"ב גדלים בה בשפע רב. נותרו רק מעט מים ושעורה לדייסה לילדים שבאנייה. בכל זאת קבלנו מעט לחם ומים, בכמות מזערית שלא הספיקה להשביע איש. לבסוף גם הגיעו מים מהחוף דבר שהושיענו ללא קץ. בנקודה זו לא היה ברור כלל שנוכל לקבל פחם לצורך המשך המסע. כאשר אחד העיתונים שם פרסם את סיפור תלאותינו, עם תיאורים מוגזמים כיצד הפלגנו בשדה מוקשים איטלקי ואפילו הופגזנו מן האוויר ע"י האיטלקים, הקהילה היהודית באי נחלצה לעזרתנו ושלחה ארגזי פרי הדר. לאחר שזכינו למזון נוסף, היה סיפק בידינו גם לרחוץ בימה של קפריסין, תענוג בל ישוער לו ציפינו בכיליון עיניים, במיוחד הצעירים שבינינו.
לאחר זמן, חיילים בריטים עלו על האנייה והשמחה היתה רבה כאשר חילקו ממתקים לילדים. כאשר הונף הדגל הבריטי על התורן, כבר הרגשנו עצמנו בטוחים ולא צפינו שעוד צפויים לנו עיכובים כלשהם.
ב-16 בנובמבר עלה על האנייה המושל הבריטי של קפריסין ומספר חולים אושפזו בבית החולים בלימסול.
עד ה-22 בנובמבר גורלנו עוד היה מוטל בספק, כאשר נאמר לנו שההחלטה הסופית תלויה בממשלה הבריטית, אולם בו ביום נתבשרנו שהותר לנו להמשיך בדרכנו לנמל חיפה. נעשו מאמצים רבים לשוות מעט סדר להזנחה הרבה ששררה באנייה. האטלנטיק צויידה בפחם ואוישה ע"י קברניט, קצינים וחיילים בריטים. ב-23 בנובמבר שוב יצאנו ללב ים.
מזג האוויר המצוין הוסיף לרווחתנו ולתקוותנו ששוב אנו שייכים למשפחת העמים. הרי הצלחנו להימלט ממוות בטוח ומכל הסכנות שארבו לנו בים.
לאחר מספר שעות לקראת ערב כבר צפינו מרחוק את הרי הכרמל וכולם עמדו על הסיפון. הונף הדגל הכחול לבן ושירה עברית התרוננה בפי כל. עמדנו להתחיל בחיים חדשים.
בארץ ישראל
שחר ה-24 בנובמבר 1940 נראה לכל הדעות כיום מבטיח – הרי סוף סוף הגענו הביתה לחוף מבטחים. אולם הסתבר שלא היא. כל הבניינים בנמל אוישו ע"י חיילים בריטים ולנו נאמר שעלינו להיכנס להסגר ב-Patria שבה כבר כונסו הנוסעים מהפסיפיק והמילוס. אחר הצהריים החל בהעברת המשפחות עם ילדים לפטריה.
למחרת , ארע הפיצוץ של הפטריה והיא שקעה במצולות במהירות בל תאמן. הדבר קרה במהירות כה גדולה, עד שקשה היה להבין מייד את אשר ארע. לאחר זמן הבנו ששהותנו בארץ ישראל לא אושרה ושהבריטים החליטו להגלותנו. היישוב בארץ ניסה לעזור לנו ככל שיכל – אבל ללא הועיל. כאמצעי אחרון פוצצה הפטריה ו-200 אנשים טבעו, כל זה לא עזר. למרבה המזל, הורשה לאלה שניצלו מטביעה בים להישאר בארץ, שזהו חוק בינלאומי.
מלחמת עולם געשה מסביב ולא ניתן היה מיידית למצוא אנייה שתוציא אותנו לגלות. נלקחנו למחנה הסגר בעתלית, והחולים שבינינו אושפזו בבתי חולים. מאז הפלגתנו במורד הדנובה לא דרכה רגלנו על יבשה. עתה ירדנו בלב כבד לחוף ולא ידענו מה יביא יום. ההרגשה הכללית היתה של אכזבה ושל גרדום תלוי מעל.
לאחר רדתנו לחוף הוסענו בטנדרים משטרתיים עברנו תהליך של דיסאינפקציה.
הרווקים שבינינו נלקחו לכלא עכו. כיון שעונת הגשמים כבר החלה, הכלא העתיק היה רווי רטיבות ועובש. למרות זאת, זכינו לאוכל בשפע ויכולנו להשביע את רעבוננו בפרי הדר בשפע ובחלבה שטעמה היה חדש לנו. כמובן שלהיכלא בכלא לא גרם אושר לאיש, במיוחד כאשר נלקחו טביעת אצבעות כאילו היינו פושעים.
ב-5 בדצמבר נלקחו הגברים מכלא עכו למחנה ההסגר בעתלית. לכולם בלי יוצא מן הכלל מחנה ההסגר בעתלית היה פרק עצוב ומייאש, במיוחד כאשר עתידנו לא היה ברור כלל ועיקר. גם חדשות מן העולם החיצון לא הגיעונו. לאחר זמן נודע לנו שהוחלט להגלותנו לאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי. הדבר נבצר מבינתנו ולא האמנו שאכן אפשרי לעולל לנו כזאת בעת כזאת.
אחר הצהריים ב-8 בדצמבר ניתנה הוראה להכין עצמנו למסע ההגליה. בלב כבד קבלנו גזירה זו. לא נתאפשר לנו אפילו לראות את קרובינו בארץ ישראל ואנו הרי על אדמת הארץ נמצאים.
קבלנו הנחייה להתנגד בכל כוחנו להעלותנו על אניות ההגליה. הנשים התפשטו כליל וקיוו שבכך ימנעו מהחיילים הבריטים מלהתקרב אליהן כדי לקחתן למשאיות. כל זה ללא הועיל. החיילים עטפו הנשים בשמיכות והגברים הולקו, ואפילו נשברו ראשים ודם נשפך. למרות הבכי וקריאות השבר שוב הועלינו על משאיות כצאן ובליווי משטרתי נלקחנו מעתלית לנמל חיפה.
השוטרים ניסו בכל זאת להקל עלינו ואפילו הציעו סיגריות שנתקבלו בסירוב מוחלט. בכניסה לנמל כולם נבדקו אם ברשותם כלי נשק, סכינים וכיו"ב ואפילו דברי אוכל, סכיני גילוח, ספרים, תחבושות, חלב משומר ואפילו תפוזים הוחרמו.
מחיפה למאוריציוס
שתי אניות נוסעים המתינו בנמל חיפה – הניו זילנד והיוהאן דה-ויט. גברים, נשים וטף הועלו לספינות במהירות. האניות היו חדישות יחסית לאותם ימים ונועדו להעברת חיילים לפי צורכי המלחמה. הן היו מאוישות על ידי ספנים מאלזים, והקצינים היו הולנדים. כמו כן עלו עליהן כמלווים אנשי משטרה בריטים. המגורים היו באולמות גדולים ופתחי החלונות סגורים בסורגים. בסיפון האמצעי היו המטבח, המאפיה, מקלחות, שירותים ואפילו מספר תאים נפרדים. חפצינו האישיים היו ברובם על היוהאן דה-ויט וחברים השאילו זה לזה חפצי לבוש, נעלים, ואפילו בגדי ים ופיג'מות.
המזון היה משובח ומלוי בשפע. נשים חולות ואלה המטופלות בילדים קטנים זכו לתאים נפרדים. גם יחס השוטרים השתפר בהדרגה.
ב-9 בדצמבר האניות הפליגו מנמל חיפה. במורד תעלת סואץ לא הורשינו לעלות לסיפון, אבל הצלחנו להציץ החוצה דרך חלונות המקלחות.
ב-12 בדצמבר נכנסנו לים האדום והורשינו לעלות לסיפון במשך היום. מזג האוויר האיר לנו פנים. בהמשך ההפלגה החום גבר וב-14 בדצמבר הורשה לנו ללון על הסיפון, כאשר הנשים והילדים ישנו בנפרד מן הגברים. הילדים נהנו במיוחד כיון שהורשו להשתכשך במים על הסיפון. הצוות היה מאד ידידותי וחילק ממתקים ופירות לילדים. גם המבוגרים זכו ליחס מצוין מהצוות ואפילו ניתנו לפליטים חלקי לבוש וחומר קריאה.
לעומת זאת, הנוסעים על היוהאן דה-ויט זכו ליחס פחות טוב. לגברים לא הורשה כל מגע עם הנשים והם הופרדו ע"י חבל שנמתח ביניהם.
ב-17 בדצמבר הספינות נכנסנו לנמל עדן שם עגנו במשך יומיים. עד כה ליוונו כל העת משחתות. בהפליגנו במורד הים האדום ראינו את חצי האי סיני משמאלנו ומשנכנסנו לאוקיינוס ההודי שוב לא נראתה יבשה.
לפנות בוקר 23 בדצמבר 1940 חצינו את קו המשווה. בהפלגה זו מתו שלושה מאנשינו והם נקברו במצולות.
ב-25 בדצמבר קידמונו השחפים במעופם ושוב ראינו יבשה וכאן הבנו שהגענו לסוף המסע.
האי מאוריציוס בכל יופיו ובצבעי אזמרגד זוהרים נשטח לפנינו.
לאחר 18 ימי הפלגה מארץ ישראל מחוז חפצנו, הגענו לנמל פורט לויס אשר במאוריציוס.
תגובה אחת
בוקר טוב,
אשמח לשלוח צילום של ויזה לפרגוואי משנת 1939 להוסיף לכתבה.
יום נעים,
ניל