יש משהו קצת מוזר בלהגיע בבוקר למקום שבו כמעט אף אחד לא מכיר אותך, ולדעת שאת היום הזה אתה הולך להעביר עם אנשים מכל רחבי הארץ. זה בדיוק מה שקרה לי ביום הגיבוש של מלגאי ארגון יוצאי מרכז אירופה. בבוקר עוד היו סביבי בעיקר פנים לא מוכרות. אבל לפעמים לא צריך הרבה כדי שזה ישתנה.
זה התחיל, איך לא, בדייקנות ייקית מעוררת התפעלות (כי בכל זאת, להתחיל בזמן זה קדוש 😉). מסביב לשולחן הקפה ישבו מלגאים ומלגאיות מכל רחבי הארץ, חלקם מכירים זה את זו, ורובם עדיין לא. כמה דקות של היכרות, כמה שיחות ראשונות, ולאט לאט התחילו להתגלות החיבורים. אחד לומד משהו שמזכיר את מה שאני לומד, אחרת עוסקת בתחום שמעניין אותי, מישהו מספר על תחביב משותף – אנשים שהיו זרים לחלוטין כמה דקות קודם מתחילים למצוא מכנה משותף, ופתאום השיחה עם אדם שפגשת לפני חמש דקות מרגישה קצת פחות כמו שיחה עם אדם זר. וזה אולי היה הדבר שהכי הפתיע אותי ביום הזה. אמנם כולנו הגענו ממקומות שונים בארץ וממסלולים שונים בחיים, אבל הייתה תחושה שיש בינינו משהו משותף עוד לפני שהכרנו. השורשים הייקים הם כמובן נקודת החיבור, אבל מהר מאוד גיליתי שיש הרבה יותר מזה.
אחרי הקפה והשיחות הראשונות, הגיע הזמן לבדוק אם אנחנו יודעים גם לעבוד יחד. דווקא שם, ההיכרות קיבלה צורה אחרת. פתאום מצאתי את עצמי מנסה לשמור על כדור שלא ייפול מהלוח, להעביר גולה דרך מסלול של צינוריות ולתאם צעדים עם אנשים שהכרתי רק זמן קצר קודם (ולא, מסתבר שקורדינציה היא עדיין לא הצד החזק שלי). אבל בתוך כל הצחוקים והניסיונות הכושלים (יותר או פחות), קרה משהו די יפה: התחלנו להכיר באמת. לא רק שמות ותארים, אלא איך אנשים חושבים, איך הם משתפים פעולה, מי לוקח את ההובלה ומי דווקא יודע לעצור ולהקשיב.
הטריוויה כבר תפסה אותנו במקום אחר לגמרי. הפעם היינו צריכים להתמודד עם 40 שאלות, אבל מהר מאוד התחרות הפכה לתירוץ נוסף לעבוד יחד. התווכחנו על תשובות, זרקנו ניחושים, צחקנו – ואפילו נאלצנו מדי פעם לצאת מהקבוצה ולהתמודד לבד עם ציורים, צורות וחידות מילוליות. באיזשהו שלב קלטתי שאני כבר לא חושב על מי יושב איתי בקבוצה כעל "עוד מלגאי". אני כבר מכיר את הסגנון שלו, יודע מי ישלוף את התשובה הראשונה ומי יעצור ויגיד "רגע, בואו נחשוב על זה". בבוקר עוד ניסיתי לזכור שמות, ועכשיו אני כבר מתווכח איתם על התשובה לשאלה מספר 27.
ואכן, בארוחת הצהריים, בלי ששמנו לב, השולחנות כבר התערבבו, אנשים שישבו בבוקר ליד אנשים שלא הכירו, כבר המשיכו שיחות שהתחילו כמה שעות קודם, והאנשים שפגשתי רק כמה שעות קודם כבר הפכו לאנשים שרציתי להמשיך להכיר גם אחרי שהיום ייגמר, ואכן כולנו החלפנו מספרים ותכננו להמשיך לדבר גם אחרי שהיום ייגמר.
וזה מבחינתי, אחד הדברים היפים במלגה הזאת. נכון, יש בה תמיכה בלימודים ויש בה גם רצון להחזיר לקהילה, אבל היא יכולה להיות הרבה מעבר לזה. היא יכולה לפתוח דלת לאנשים שלא בטוח שהיית פוגש בדרך אחרת, לחשוף אותך לרעיונות חדשים, לתת לך הזדמנויות להתפתח – ובעיקר ליצור לך קהילה משלך ולגרום לך להרגיש שאתה חלק ממשהו גדול יותר.
יצאתי מהיום הזה עם הרבה יותר מאשר חוויות מהפעילויות. יצאתי עם שמות חדשים באנשי הקשר, כמה בדיחות פנימיות, לא מעט רגעים מצחיקים ובעיקר עם תחושה שהקהילה הזאת היא לא רק משהו ששייך לדורות שהיו לפנינו. אנחנו חלק ממנה עכשיו – ויש לנו גם תפקיד במה שהיא תהיה בהמשך.
תודה לארגון יוצאי מרכז אירופה על יום מושקע, מצחיק ומאתגר, ומזכיר שמאחורי המילה "מלגה" יש לא מעט אנשים, סיפורים וקשרים שעוד רק מתחילים להיכתב.
