מכונת כביסה בחיפה:
היסטוריה גרמנית ב-14 מכתבים
מלווה ביומן מסע מאת לואיזה ריינהרד
מאת: מריון וֶלש (Marion Welsch).
תרגום לעברית: תומר רוזן גרייס, עופר אבנון, יונתן קפלן.
ספרי ניב – הוצאה לאור, דצמבר 2023
המקור בשפה הגרמנית, 2021.
Eine Waschmaschine in Haifa: Eine Geschichte aus 14 Briefen.
Hentrich & Hentrich: The publishing house for Jewish culture and contemporary history
רקע – לפני המלחמה
בשנת 1932, בנחישותה לעלות ארצה, קלייר (Claaire) וסטהיימר בת ה-32, הפרודה מבעלה, נאלצה לעזוב את בתה אווה (חווה) בת ה-4 מאחור (כי לא הושגה הסכמת האב ליציאת הילדה מגרמניה, כנדרש). אווה הקטנה נשארה עם הוריה של קלייר – קלוטילדה ואברהם כץ, ועם אחותה הגדולה מלי – אשתו של היינריך גוטמן, בכפר שֶנקלֶנגספֶלד (Schenklengsfeld) שבמזרח האסה (Hessen). הקהילה היהודית חייתה במקום מאמצע המאה ה-19, מנתה 33 משפחות ומילאה תפקיד משמעותי בכפר ובקרב תושביו, בחיים החברתיים, התרבותיים ובעיקר בתחום הכלכלי.
קלייר הגיעה לחיפה, והקימה כאן מעון לילדי פליטים גרמנים, באחד מבתי הטמפלרים לשעבר (תחילה ברחוב אלנבי, ולאחר מכן במסדה). אמנם מלי כתבה לאחותה קלייר באופן קבוע מכתבים בהם עדכנה אותה על התפתחותה של אווה, וגם צירפה תמונות. אך לא העזה להזכיר את החדשות על המצב הפוליטי בגרמניה או על מצב הקהילה היהודית (בין אם שלא להדאיג את אחותה או מחשש שמכתבים עוברים "בדיקה" בדואר).
בשנת 1933, לאחר עליית הנאציונל-סוציאליסטים לשלטון בגרמניה, החל גל העלייה החמישי, ויותר ויותר מגורשים הגיעו לפלשתינה. כך – מיוצאי גרמניה שהגיעו לחיפה – נודע לקלייר על מצב היהודים שם, ונוכחה בכך במו עיניה כאשר נסעה לשֶנקלֶנגספֶלד בקיץ 1934 להביא את אווה (אז כבר בת 6) לארץ. קלייר הפצירה אז בהוריה, אחותה וגיסה למכור את העסק, לעזוב הכל ולהגיע אליה לחיפה. אך בינתיים, ללא הועיל.
בשנת 1935, חוקקו הנאצים את חוקי נירנברג (Nürnberger Gesetze), ששללו זכויות אזרח מכל מי שאינו ממוצא ארי גרמני ("בעלי דם גרמני או קרוב לו"), ובהמשך החילו אותו ספציפית נגד היהודים. לפיכך, בני משפחת כץ/גוטמן כבר לא נחשבו אזרחים גרמניים של הרייך, וסוף סוף גמלה בליבם ההחלטה לעזוב.
בסתיו 1936 הצליחה המשפחה היהודית להימלט מגרמניה הנאצית, לאחר שנאלצה למכור את הפירמה המשפחתית "א.ו-ס. כץ" בע"מ (בבעלות אברהם כץ, היינריך גוטמן, קלוטילדה ומלי), את הבניינים וגינות הפרי והירק שלה מתחת לשווים, כדי לממן את המסע אל התחלה חדשה בארץ ישראל המנדטורית, ובתקוה להקמת משק בית חדש (Neue Haushalt) ומודרני בחיפה המתפתחת.
בחיפה התגוררה המשפחה המורחבת במעון שהקימה קלייר עם עלייתה ארצה לילדי פליטים. בדיעבד היה זה המעון שיקלוט ויציל מבעוד מועד את בני משפחתה מההשמדה. – הבית.
לאחר 1945, בתקופה זו שלאחר המלחמה, החלו בגרמניה ניסיונות לתיקון העוולות שבוצעו: על ידי הענשת הפושעים הנאצים, והשבת פיצוי לקורבנות (wiedergutmachung) – במידת האפשר.
חליפת מכתבים בין היינריך גוטמן בחיפה ובין גרמניה, מאוקטובר 1946 עד דצמבר 1949, נשמרה כל השנים במכתבת העץ (משֶנקלֶנגספֶלד), בבית משפחת כץ/גוטמן בחיפה.
מריון ולש: מפגשים וחשיפת סיפורים אישיים כדי לקרב בין אנשים
התמונה באדיבות "הרחבת המעגל" (WidenTheCircle) (זכות שימוש כללי).
מקור: מכון ליאו בק – ניו יורק | ברלין, לשימור וקידום ההיסטוריה והתרבות של יהודים דוברי גרמנית.
מריון וֶלש (Marion Welsch), בעלת תואר שני בכתיבה יצירתית וכתיבה ביוגרפית, מורה ומרצה בדימוס, מתגוררת עם בעלה בקליינמאכנוב (Kleinmachnow), דרומית-מערבית לברלין.
התעניינותה בהיסטוריה הגרמנית-יהודית, לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה, התעוררה בעקבות עבודת שורשים וכתיבת הביוגרפיה של אביה, שבתום מלחמת העולם מלאו לו 19. זיכרונותיו מתקופת המשטר הנאציונל-סוציאליסטי הולידו את ספרה הראשון על עבר משפחתה, "דבר אלי" (Sprich mit mir: Auf der Suche nach der Vergangenheit meiner Familie), שיצא לאור ב-2005.
מאז, ניקרה בה השאלה 'מה היה לאנשים נגד שכניהם, היהודים?', ובחיפוש אחר תשובות יצאה לחקור את ההיסטוריה היהודית המקומית בגרמניה: הן במסגרת עיסוקיה המקצועיים והן בהתנדבות.
"רציתי ללמוד יותר על איך חושבים אנשים שנמצאים בצד השני של ההיסטוריה שלנו", אומרת ולש. "לכל אחד יש את הסיפור שלו: אין דבר כזה 'היהודים' או 'הגרמנים'. כשהתעמתנו עם דעות קדומות, אבא שלי תמיד אמר: 'כן, הו כן, כל המכוניות האדומות באות מדיסלדורף'". (פרס אוברמאייר לשנת 2023).
בשנת 2004 הצטרפה וֶלש לקבוצת "אבני נגף בקליינמאכנוב" (Stolpersteine in Kleinmachnow), בהובלת מרטין בינדמן (Martin Bindemann), כומר זוטר בכנסייה האוונגליסטית במקום. לאחר שנים של תחקיר הושגה מארכיון הקהילה רשימת התושבים היהודים ממפקד 1936. כך, בשנת 2008 הונחו כ-20 אבני נגף מול הבתים שבהם גרו בעבר יהודים בעיר. [חלקן כוסו בחול ועלים, על ידי דיירי הבתים כיום, שהם צאצאי מי שעברו לגור בהם כשהיהודים גורשו, לכאורה מחשש שיאמינו שהם נאצים, אף שזה כבר דור אחר]
וֶלש החלה להפגיש בין יהודים ולא-יהודים כדי לחלוק את סיפורי חייהם האישיים, לקרב בין אנשים ולבנות מערכות יחסים. לתפיסתה, צריך לתת מקום לאנשים לספר את הסיפורים שלהם, במטרה ליצור עתיד המבוסס על הבנת העבר.
בשנת 2009 מונתה וֶלש כמנהלת מקום בו מתקיימים מפגשים בין יהודים ללא-יהודים, בטירת גולביץ (Gollwitz) בברנדנבורג/האוול (Brandenburg/Havel). בתפקיד זה נסעה תדיר לישראל כדי לפגוש אורחים לשעבר של טירת גולביץ ולהכיר את ילדיהם ונכדיהם. וֶלש גילתה שכמו במשפחות הגרמניות שהכירה, לא כל הסבים והסבים הישראלים סיפרו לילדיהם ולנכדיהם את סיפוריהם האישיים/המשפחתיים.
בשנים 2013 ו-2019, בשיתוף קרן עמך ירושלים, המציעה תמיכה פסיכו-סוציאלית לניצולי שואה, היא ארגנה "שבוע סבים וסבתות" בגולביץ לגרמנים לא יהודים וישראלים עם שורשים בגרמניה.
ספר שני, בעריכתה של מריון וֶלש עם יורגן וייטיג, "מרגרט יונג: אמן ומורה עוברים למודרנה" (Margarete Junge: Künstlerin und Lehrerin im Aufbruch in die Moderne), יצא לאור בשנת 2016. עסק באמנית-המעצבת בעיר דרזדן, שבשנת 1915 הייתה האישה הראשונה בגרמניה שמונתה לפרופסור, אך הנאצים גירשו אותה מיד לאחר עלייתם לשלטון.
מפגש מקרי מוביל לחשיפת היסטוריה
מפגש אקראי בין מיה יובל – דור רביעי למשפחת כץ/גוטמן, לבין מריון וֶלש – החוקרת והסופרת הגרמניה, בעת שנפשו עם בני זוגן בבקתות סמוכות בשדה בוקר שבנגב, חיבר ביניהן בשנת 2018. מהר מאוד הופתעו לגלות ששורשי שתיהן מאותו כפר קטן בגרמניה – שֶנקלֶנגספֶלד, במחוז באד-הרספלד. זה היה כמו איחוד בין חברים שלא התראו זמן רב. היה להן הרבה מה לספר אחת לשנייה.
בסופו של דבר, מיה שאלה את מריון אם תוכל לעזור לפענח כמה מכתבים, שנכתבו בכתב גרמני ישן ושמורים בבית המשפחה, ומריון נעתרה מיד ונרתמה לעזרת למיה.
תוך כדי החופשה יצרה וֶלש קשר עם קארל הוניקל, היו"ר הראשון של מוזיאון היודאיקה בשֶנקלֶנגספֶלד. "הוא ידע את כל הפרטים של המשפחה שלי", נזכרת מיה. "הוא הכיר את אילן היוחסין והיכן כולם גרים ומתי עלו לישראל. הוא ידע הכל".
וֶלש חזרה לישראל כמה חודשים לאחר מכן לבקר את היובלים בחיפה. הפעם היא הביאה את אחייניתה לואיזה ריינהרד, שעדיין גרה בשֶנקלֶנגספֶלד, עשתה "שיעורי בית" מוקדמים על היהודים שחיו במקום, ועזרה בכתיבת הספר. "מריון פתחה את השולחן בבית הוריי וראתה את כל המכתבים הישנים. היא התחילה לקרוא אותם והיה לה רעיון לחקור את המשפחה שלי", מספרת מיה.
עבור מיה, המפגש הזה פתח נקודת מבט חדשה על ההיסטוריה המשפחתית שלה: "למדתי הרבה מ[מריון] כי היא קראה את המכתבים שלא יכולתי לקרוא".
גם אחייניתה של מריון, לואיזה, מתארת בספר את התובנות מהנסיעה לישראל וההיחשפות ל"ים של מכתבים. במבט ראשון: פטפוטים בין שכנים לשעבר! במבט שני? 'מכתבי תחנונים' נפלאים מאין כמותם", המעידים על קשיי ההשבה לאחר המלחמה. "..הייתי מופתעת יותר שאכן היה בכלל דבר כזה: מכתבה ישנה מלאת סודות – כמו בסרט. ואנחנו – המגלות, הבלשיות."
מתוך ים המכתבים, נבחרו 14, שהפכו ללב ספרה השלישי של וֶלש: "מכונת כביסה בחיפה".
כוחם של (14) מכתבים
הציטוט של אנני ארנו, בשער הספר, מקפל בתוכו את מַהוּת הסיפור, שנולד מפעולות הכתיבה, פענוחה והתובנות העוֹלוֹת ממנה. ואכן הכתיבה היא הבסיס לספר זה.
כוחם של מכתבים להאיר על מערכות יחסים פשוטות או מורכבות בין הגיבורים – הכותבים והמכותבים – וסביבתם, בזמנים ומקומות שונים. חשיבות המכתבים – בין אם אישיים ובין אם רשמיים – שהם הופכים לסוג של ממואר ולדוקומנט היסטורי. אין פלא ששומרים מכתבים אישיים. למזכרת, לביוגרפיה, לתיעוד וכעדות.
14 המכתבים, מאוקטובר 1946 עד דצמבר 1949, – חלקם מודפסים במכונת כתיבה, וחלקם נכתבו בכתב יד גרמני עתיק – פוענחו על ידי מריון וֶלש בשנת 2018 ופותחים צוהר אל העבר.
את ה"חורים" וסימני השאלה שמעלים המכתבים אצל הקורא והחוקר – משלימות העובדות: מסמכים מארכיונים שונים, ספרות מחקרית, צילומים וראיונות, שמציעים תשובות, ועוזרים להרכיב את חלקי הפאזל המחקרי לתמונה שלמה, ולחברם לסיפור.
עבודה כזו עשתה מריון וֶלש, ושיחזרה מתוך 14 המכתבים היסטוריה גרמנית, וכתיבתה הולידה את סיפרה השלישי. הספר מתאר את בריחת משפחת כץ/גוטמן היהודית מגרמניה, מאפשר להתחקות אחר היחסים המורכבים בין הגרמנים ליהודים באותה/מאותה הקהילה (בשכנות גיאוגרפית, קשרים חברתיים, תרבותיים כלכליים וכד'), ומלמד עד כמה קשים היו הדה-נאציזציה וההשבה מול שכניהם לשעבר לאחר המלחמה.
מכונת כביסה בחיפה: היסטוריה גרמנית ב-14 מכתבים
שם הספר מגיע מהמכתב הראשון בתכתובת.
המכתב – מאת היינריך גוטמן מחיפה (16.10.1946), שמיה נכדניתו, אל היינריך לַיי בשֶנקלֶנגספֶלד – פותח את סדרת המכתבים. הוא כבר "מגלה טפח", וחושף בין השורות את מורכבות היחסים בין חברי הקהילה שהכותב, גוטמן, יצא ממנה בעור שניו – עם רכוש – תמורת עסקיו וביתו שמכר מתחת לשווים, בין היתר ללַיי, שהוא הבעלים החדש של בית הכלבו המשפחתי.
"מעניין אותי לשמוע איך נראה שם עכשיו, ומה שלומם של מכריי ושכניי הטובים…".
אחרי עדכונים על עצמו ובני משפחתו – בין אלה שניצלו והגיעו לפלשתינה ובין אלה ש"נספו בנסיבות מצערות כל כך", גוטמן כביכול מרגיע:
"כאן שלום כולנו טוב מאוד, יש לי משרה נעימה מאוד בהנהלת העיר, אשתי מנהלת כאן עם גיסתי גברת וֶסטהַיימר מעון לילדים שתמיד מלא למדי, כך שהתארגַנו שוב בצורה טובה מאוד, ומשום כך אנו מרוצים ומאושרים כאן."
ואז מועלה הַעניין שלכאורה היה העילה האמיתית לכתיבת המכתב:
"יש לי עוד בקשה אחת ממך:
בזמנו, קניתי דרכך מכונת כביסה. למיטב ידיעתי, היא הגיעה מזיגֶן (Siegen). גם בתו של ברנהרד לוונברג רכשה אז את אותה מכונה. כעת, במכונה שלי התקלקלו גלגלי השיניים וגלגל ההינע. האם ישנה אולי אפשרות שתוכל להשיג לי את החלקים הללו ולשלוח לי לכאן? אנא ברר זאת וכתוב לי על כך."
מסתבר שמלבד רהיטים, ברכוש שהצליחה משפחת כץ/גוטמן להוציא ולהעלות לארץ הייתה מכונת כביסה מאיכות ייצור גרמנית משובחת, שהייתה מצרך יקר ערך בתנאי ההיגיינה הירודים והמחלות בפלשתינה. ולאחר שהמכונה פעלה בנאמנות 11 שנה, חלקים בה תקולים, ..אך חלקי חילוף אין כאן.
[יש לזכור שבימים ההם מכונת כביסה לא הייתה דבר שמצוי בכל בית או בניין. במשקי הבית נהגו לכבס בגיגית, ולהרתיח כביסה לבנה בדוד על הגז. המהדרין או בעלי ממון היו אוספים את ״הכביסה המלוכלכת״ בתוך סדין, קושרים אותו והולכים עם השק הזה – לפי המשקל – למכבסה.]
היינריך לַיי ענה להיינריך גוטמן (שֶנקלֶנגספֶלד, 10.12.1946), הציג עד כמה הוא עצמו "שבור", ולכאורה לא יכול לעזור מיידית. אדרבה: במכתב נוסף (שֶנקלֶנגספֶלד, 14.4.1947) ביקש מגוטמן לשלוח אליו בחזרה ומיד (!) מכתב המלצה רשמי אל "הממשל הצבאי האמריקני בגרמניה", על כך שבשנת 1935 שולם לו על הפירמה וכל הנכסים השייכים אליה כיאות. זאת היה על לַיי להציג כדי שיאפשר לו לפתוח מחדש את חנות הכלבו.
דודה של מיה סירב לכתוב מכתב כזה, וליי ניסה לכתוב שוב, בתחינה לקבל מענה.
– המכתבים שנכתבו, לרבות אלה שלא נכתבו, העלו סימני שאלה רבים באשר למה שהתרחש לפני המלחמה: האם הרכוש נמכר באופן הוגן? האם ליי עזר ליהודי/ם או ניצל את מצב המשפחה?
ומה שאחריה: האם, לאחר זוועות המלחמה, על מי מבני משפחת כץ/גוטמן לעזור לגרמני לנקות את שמו?
מריון וֶלש נכנסת בחקירתה אל "אחורי הקלעים" של הדרמה. כבמעין סיפור בלשי, היא מבהירה ומבארת מה מאחורי המכתבים, מדוע נכתבו. ומדוע נכתב דווקא מה שנכתב כמו שנכתב, ומה נאמר/נרמז בין השורות, ומה לא נאמר, מה עוות. מה הודגש.
פרק 10 בספר, תחת הכותרת "היינריך לַיי, חברם של היהודים?", מוקדש לחשוף ולתאר עובדות מעניינות שגילתה וֶלש על נסיבות מכירת הפירמה "א.ו-ס כץ" מתחת למחיר השוק האמיתי שלה, ולו רק מכיוון שהמוכרים היו יהודים.בהמשך, מסתבר שמר לַיי – שעקר לשֶנקלֶנגספֶלד מהכפר השכן – תויג והוקע על ידי שכניו הנאציונל-סוציאליסטים כמי שעזר ליהודי/ים, אך לאחר המלחמה נאלץ דווקא להוכיח שאינו נאצי.
"זה היה מצב קשה עבורו ועבור המשפחה שלנו", מוסיפה מיה. "כולם עשו מה שהם יכולים כדי לשרוד. אני שמחה שהאיש הזה קנה את הבית, ושזה אומר שאמא שלי הצליחה לקחת איתה את כל המשפחה לישראל. שרדנו והמשפחה שלנו יכלה להתקיים".
ממכתבים אישיים ועד אבן זיכרון לקהילה
חליפת המכתבים בכללה, בדילוגי זמן-מרחב: מכאן (חיפה, ישראל) לשם (שֶנקלֶנגספֶלד, גרמניה) ובחזרה, ומהעת בה נכתבו המכתבים (אחרי מלחמת העולם השנייה) לימים שהיו (לפני המלחמה ובמהלכה)… ועד עכשיו (במאה העשרים ואחת); מידיעות וחלקי ידיעות של הצדדים הכותבים (והשותקים!), ועד לתובנות בנות זמננו – אחורה וקדימה. כל אלה עוזרים להתחקות על עקבות מן העבר ולחשוף את ההיסטוריה: לא רק של המשפחה מכפר בגרמניה שהצליחה (תודות לבת המשפחה בחיפה) להימלט מבעוד מועד מן ההשמדה לישראל, אלא של קהילה יהודית במקום שנכחדה ברובה.
לדברי קארל הוניקל, היו"ר הראשון של מוזיאון היודאיקה בשנקלנגספלד (אוגוסט 2021), זכר המשפחות, עיסוקיהן ובתיהן, עלה בשנים שלאחר המלחמה, במסגרת הליכי "תיקון העוול", בשל השלכות החקיקה הנאצית. לדבריו, ההיסטוריונים המקומיים לא ייחסו תשומת לב לנושא הרדיפות וגירוש השכנים היהודים, ולא טרחו לחקור מה עלה בגורלם. שהרי לא תמיד הצליחה הבריחה מגרמניה הנאצית, וידוע כיום על רבים שהיססו אם לעזוב את המולדת, ובסופו של דבר ידוע על 22 קורבנות שואה מהכפר שֶנקלֶנגספֶלד.
גם ראש המחוז, טורסטֶן וַארנֶקֶה (ספטמבר 2021) מודה כי סיפורה של קהילת שֶנקלֶנגספֶלד שלם רק עם התייחסות למיעוט היהודי שהיה חלק ממנה. עד לגירוש ולהשמדה בידי הנאצים "יהודים הטביעו את חותמם על החיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים" – לא רק בכפר זה, אלא בסביבת "הלשכה המחוזית לַנדאֵק" בכלל.
פרס אוברמאייר (Obermayer Awards) 2023
פרסי אוברמאייר מכבדים אנשים וארגונים בגרמניה שפעלו באופן יצירתי ובחוסר אנוכיות להעלאת המודעות להיסטוריה ולתרבות היהודית בקהילותיהם, ולהילחם בעליית השנאה, הדעות קדומות והאנטישמיות.
חלוקת הפרסים מתקיימת מדי ינואר בפרלמנט של ברלין, לציון יום השואה הבינלאומי בפרלמנט.
לאחר הוצאת הספר בגרמנית, המליץ ההיסטוריון והרב אנדראס נחמה, מבית הכנסת "סוכת שלום" בברלין להעניק את פרס אוברמאייר לוֶלש. לדבריו, הספר – המספר את סיפור משפחת גוטמן/כץ, הוא "אבן זיכרון מודפסת על נייר", "שופך זרקור על התקופה המיידית שלאחר המלחמה עם המציאות העצובה שלה של מה שמכונה 'שיקום' ו'ד-נאציפיקציה'. "זה מראה שהעוול שנעשה לא היה במוקד השחקנים בגרמניה. …הספר אינו מקרה שנפל לידי סופרת, אלא משתלב במחויבות מתמשכת ליחסי גרמניה-יהודים ולמפגשים אישיים".
מריון וֶלש (Marion Welsch), זכתה בפרס אוברמאייר (Obermayer Awards), ב-Abgeordnetenhaus, בית הפרלמנט של ברלין, ב-23 בינואר 2023. בנימוקי השופטים להענקת הפרס נכתב:
"הזוכים פעלו לפיוס אמיתי בקהילות שלהם, יצרו קשרים משמעותיים עם תושבים לשעבר וצאצאיהם ובמקביל אפשרו ללמד את לקחי ההיסטוריה לדורות חדשים." (פרס אוברמאייר לשנת 2023)
תמונת הכריכה הקדמית:
ממבט אישי
הספר ריתק אותי – הן כחברה טובה של מיה מילדות (משנת 1965);
הן כ"בת-בית" בבית משפחת כץ/גוטמן -דויס, בו גרו יחד תחת אותה קורת גג ארבע דורות;
והן כנכדה בעצמי ליוצאי גרמניה. הסיפור הדהד והתכתב עם סיפורי משפחתי מהעבר, ובמיוחד עם סיפורי סבתי קטה דן (עלתה מברלין בשנת 1922), שהקימה את מלון קטה-דן בתל-אביב, והצליחה להציל את אחיה ובני משפחתו ערב ליל הבדולח.
לכאורה, בני הדור השני והדור השלישי לשואה פטורים מתיעוד השואה "מיד ראשונה", לכן המעניין בכתיבתם הוא דווקא ההשתקפות של הדברים מפי הדורות הקודמים, מהזיכרונות ומההד שלהם בכתב ובעל-פה.
כאן – באופן ייחודי – מורגשת אמפתיה שמגלה בת הדור השני לשואה, שהיא דווקא "מהצד השני". מפתיעה הנכונות של הסופרת מריון וֶלש לחשוף ולהיחשף לעוולות בני העם הגרמני ממרחק הזמן.
הסופרת מטיבה לבטא את הזדהותה עם הקושי, האכזבה, וחותרת לחקר האמת וחשיפתה.
לסיכום:
ספר מקורי, התיעוד מוצג ומפורש בו באופן מרתק. מומלץ מאוד.
אפשר להזמינו דרך הוצאת ספרי ניב.
הערות:
- בנוסף ל-45 איורים המשולבים לאורך הספר, ו-62 הערות שוליים וביאורים לאורך הכתיבה, הביבליוגרפיה העשירה עליה נסמכה המחברת, מראה בעליל את העמקתה בחקר הנושאים הנוגעים לקורות היהודים, הסכמי ההעברה, קליטתם בפלשתינה בתקופת המנדט הבריטי, חקר תולדות המשפחה וקשריה עם השכנים בגרמניה, ועוד, לרבות:שימוש נרחב בספרות (17), ממצאים ממקורות ארכיוניים (3), וספציפית מארכיון המדינה הראשי של הססיאן ויסבאדן (6), מארכיון המדינה הסיאן מרבורג (3), מארכיון הרספלדר צייטונג (1), מארכיון מחוז הרספלד/רוטנבורג (1) ומאגר המידע של יד ושם (1).
- ולש מפתיעה גם בהמלצותיה על מבחר מקורות מגוון ועשיר (96) של יוצרים וחוקרים ישראלים, רובם ילידי גרמניה או צאצאי יוצאי גרמניה – מתחומים שונים, שעבודותיהם – בנושא היקים יוצאי גרמניה וקשיי הקליטה של העולים ממזרח אירופה – תורגמו ו/או נכתבו בגרמנית, כמו: גילה אלמגור (תרגום של עץ הדומים תפוס – Auf dem Hügel unter dem Maulbeerbaum ), עמוס עוז ( תרגום של סיפור של אהבה וחושך – Eine Geschichte von Liebe und Funsterni – בעקבותיו הוענק לעמוס עוז הפרס התרבותי הגבוה של גרמניה, פרס גתה על מפעל חיים), צרויה שלו (תרגום של פליאה – Schicksal), משה צימרמן ויותם חותם (בין המולדות : היֵקים במחוזותיהם – Die Jeckes zwischen Mitteleuropa und Nahost), רות צוקר (תרגום של: אני? מרגלת? – Im Auftrag für Israel. Meine Jahre als Spionin Im Auftrag für Israel. Meine Jahre als Spionin), מוזיאון העיר חיפה – ילדות בחיפה…קטלוג התערוכה של מוזיאון העיר חיפה "ארץ, עיר, ילד, ילדה, ילדות בחיפה (1930-1960)" – תערוכה המציגה בתמונות ובמוצגים מקומות מיוחדים של ילדות בחיפה של פעם, באמצעות צעצועים, כלים, ספרים של פעם. (Haifa Museum "Childhood in Haifa 1930-1960”. Austellungskatalog).
