כי הנה הסתיו עבר, ועם תחילת עונת החורף, ובוודאי לאחר כניסתו הפורמאלית של שעון החורף (27 באוקטובר 2024), החושך הולך ותופס חלק גדול יותר ביממה על חשבון שעות האור. מעתה, הלילות מתארכים עד ליום הקצר ביותר בשנה (ב-21 בדצמבר), בו נהנית בישראל רק מכ-10 שעות אור ביממה. 14 שעות חושך משנות את הרגלי החיים, ואין פלא שאנשים כמהים בתקופה זו לאור, מגלים בו עניין ומקנים לו חשיבות.
על אחת כמה וכמה בימים אלה בשנת תשפ"ה, בהם נכתבים דברים אלה, לאחר יותר משנה של מלחמה, כולנו כמהים ומצפים לאור: להסיר לתמיד את איום המנהרות, להוציא ולהחזיר את החטופים מהחושך לאור.
תוכן:
- על חשיבותו וכוחו של האור בחשיכה.
- אז מה עושים כדי להביא את האור לחושך?
- האור בשיטת "מוסיף והולך" – מסורת חג החנוכה.
- האור כישועה בימים חשוכים.
- מנהג הדלקת הנרות בחנוכייה – היציאה מחושך לאור:
א. חנוכיית משפחת פוזנר: מערב השואה, בעיר קיל (Kiel) – ועד ימינו;
ב. חנוכיית משפחת סגלסון-רוזן: ממחנה העקורים במינכן – לישראל;
ג. חנוכיית חב"ד – מול שער ברנדנבורג (Brandenburger Tor), ברלין – בימים חשוכים של פרעות, מלחמה ואנטישמיות גואה – מהשואה ועד זמננו.
1. על חשיבותו וכוחו של האור בחשיכה
בראשית, כשאלוהים אמר "יהי אור" – להבדיל מהחושך, בו לא רואים את הסובב, והוא מקנה תחושת קור, ריחוק, בדידות ואף אומללות ופחד – האור שנברא הכניס סדר בתוהו ובוהו, ועשה טוב:
את האור – ואפילו קרן אור קטנה (מהשמש או ממקור תאורה מלאכותי) – קולטים בעין שהופכת אותו לאותות, המעובדים למידע חזותי. כך, לאורו של האור ניתן לראות, לחזות… מהעת העתיקה (למשל, בתנ"ך ובקבלה) האור מושאל במשמעותו המטפורית לממד הרוחני: אור הוא הבנה, ולכן הוא "מאיר עיניים", והוא גם מקור ומלה נרדפת לאושר ושמחה. כאשר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב", לכאורה "אורו עיניו" והכיר בכך שיִמָּלֵא אושר. לפיכך:
אין פלא, איפוא, שהאור מגוייס כסמל הטוב. כך, "מגילת המלחמה" (ממגילות מדבר יהודה) מנבאת תרחיש אפוקליפטי של מלחמה בין בני האור – כוחות הטוב, לבני החושך – כוחות הרוע. בסופה – באחרית הימים – בני האור ינצחו את הרוע שיבוער מן העולם.
הביטוי "האור בקצה המנהרה" מבטא את התקווה והרצון להתגבר על הייאוש, לראות את הסימן שמתווה את הדרך הברורה ליציאה מהאפילה ומהחשיכה לחופש, לניצחון.
הדלקת [להבת] אש הייתה מרכיב חשוב ביותר בהישרדות ובהתפתחות התרבות האנושית. האש המשמשת להאיר, איפשרה הגנה עצמית (הרתעת טורפים), ציד ואיתות (יצירת קשר), הרחבת הפעילות גם לשעות חשיכה. הלהבות עצמן איפשרו לא רק בישול, אלא גם חימום, ואפילו "חמום הלבבות", כדוגמת "מדורת השבט" המאחדת, שסביבה מתקבצים יחדיו (כמו, לימים, במדורות הפלמ"ח או הקומזיצים).
2. אז מה עושים כדי להביא את האור לחושך?
בימי החורף, כאשר החושך תופס חלק גדול ביממה, אנשים כמהים לאור.
בהתאם, נידרש להיעזר באמצעי תאורה מלאכותיים: להשתמש בחשמל, בנרות.. באור ואש, כמילות שיר החנוכה "באנו חושך לגרש, בידנו אור ואש" (מילים: שרה לוי תנאי).
בארצות חצי הכדור הצפוני, המצב – יחסית לישראל – הוא כמובן קיצוני בהרבה: בהן בשיא החורף מרבית היממה חשוכה, ובחלקן (לדוגמה, בצפון סקנדינביה) אף ללא אור יום בכלל. לדוגמה, בשבדיה – כאילו להדגיש את הצורך הכפול והמכופל הזה באור – כפתרון נוהגים להציב על כל אדן חלון בתוך הדירה (ולעתים גם במשרדים) צמד "מנורות רגל" תאומות, ובסימטריה המוקפדת. מהרחוב ניתן לחשוב כאילו מדובר בתכנית בניין עיר שמכתיבה זאת כחלק בלתי נפרד מהחזית, ואשר כולם מצייתים לה. לחילופין, נדמה שזוגות-זוגות זקיפים ניצבים באדני החלונות, ממש כשומרי סף ממושמעים העומדים על משמרתם, וחוסמים מהחושך להיכנס לבית פנימה.
שבדים שנשאלו לפשר המנהג להציב מנורות דווקא במקום הזה בתוך דירתם, השתוממו על השאלה: שהרי לתפיסתם החלון זה המקום של מקור כניסת האור הטבעי לבית. לכן, אור המנורה "מהכיוון הצפוי לתאורה טבעית" – מהחלון – מעורר תחושה של יותר אור יום. התופעה הנפוצה של זוג מנורות תואמות, אם כן, מדמה אפילו עוד יותר אור יום. בנוסף, האור מסמן לסביבה שכאן גרים. שפה יש מקום מואר וחם, מלא אושר, אשר מזמין אורחים להיכנס מהכפור. – ממש כמו מגדלור שמסמן לאניות את דרכן לחוף – המנורות בחלון מכוונות אל הבית בחושך, ובו בזמן מאירות את הסביבה.
צילום: אסנת רוזן-קרמר
לא מן הנמנע, כי היהודים בארצות מרכז אירופה והצפון אימצו את המנהג הרווח והמקובל הזה להארה בסביבות מגוריהם בחורף גם לבתיהם, ושאבו את הרעיון במיוחד להדלקת נרות שבת ובמיוחד נרות לחנוכה, החל בסמוך ליום ההיפוך החורפי.
כך, בימי החנוכה – חג האוּרים היהודי – אדן חלון הפונה לרשות הרבים ונראה מבחוץ משמש כמקום אידיאלי להצבת המנורה עם הנרות. ממנו נשקפים אורותיה אל רשות הרבים ומאירים את הרחוב. באופן הזה, הנרות שמדליקים בבית פנימה משקפים כלפי חוץ את האור ועמו את שמחת דייריו, מאירים ומפיצים לעולם את אור נס החנוכה. זמן ההדלקה – מיד לאחר שקיעת החמה – נקבע כך שאור הנרות יובחן ברבים כאשר אנשים עדיין ברחוב, וכדי שאור הנרות ימשיך להיראות בלילה ולהשפיע מה שיותר זמן מרדת החשיכה.
3. האור בשיטת "מוסיף והולך" – מסורת חג החנוכה
רק לאחר יום ההיפוך החורפי הימים מתחילים להתארך. השמש "מתאוששת", מיום ליום "מגרשת את החושך", ומאירה יותר ויותר. חנוכה, החל בסמוך ליום זה, מאיר על את חשיבותו וכוחו של האור בחשכה, שמייצגים הנרות שאנו מדליקים: את נצחון האור על החושך!
הרקע לחג מעוגן בניצחון החשמונאים ונס פך השמן: לאחר תקופה חשוכה בת שלוש שנים – מאז גזירות אנטיוכוס הרביעי כנגד קיום הדת היהודית, בזיזת אוצרות בית המקדש והפיכתו למקום פולחן אלילי – החשמונאים ניצחו את היוונים (כ"ה בכסלו, תקצ"ז; שנת 164 לפנה"ס). בראשות יהודה המכבי, הם שחררו וטיהרו את המקדש, שיפצו את מזבח העולה, והדליקו את מנורת המקדש מפך שמן קטן, שבאורח ניסי הספיק לשמונה ימים, עד כתישת ואספקת שמן זית חדש.
חנוכה הוא אחד משני חגים (לצד פורים) שחז"ל תיקנו בזמן בית המקדש השני, והוא נזכר בספרי המקבים (מהמאה ה-2 לפנה"ס) ובקדמוניות היהודים (סוף המאה ה-1 לספירה). שם אף מוצע שמו: חג האורים (חג האש/ההתגלות).
בהמשך, כמסורת לאורך הדורות, חכמים קבעו – בתורה שבעל פה – הלכות כיצד לחגוג אותו.
הנחיות בכתב להדלקת הנרות מופיעות בז'אנר "ספרי מנהגים" שהופיע לראשונה בימי הביניים (בערך בשנת 1400). כנראה שקהל היעד העיקרי שלהם היה מקרב קהילות מרכז אירופה, והם התמקדו במנהגים המקומיים הקיימים, כדי לְתַקֵּף אותם מבחינה הלכתית, ולשמרם. הטקסט המקורי (בעברית) מיוחס לרב האוסטרי-הונגרי יצחק טירנאו, ובהמשך יצאו מהדורות גם ביידיש. לקראת סוף המאה ה-16 נוספו לטקסט גם איורים – ברובם ממהדורת ונציה 1593- להמחשה והגברת העניין. בין המאות ה-16 ל-19 יצאו לאור יותר מ-50 מהדורות כאלה: ברובן מאמסטרדם– מבית דפוס שהקים סולומון פרופס (הגיע לשם מפוזנן), וחלקן מגרמניה– בעיקר מפרנקפורט. מנהגי החנוכה מופיעים ב"ספר המנהגים" לחגים (פרופס, שלמה בן יוסף, בית הדפוס/ אמסטרדם, הולנד, 1708), ובספר המוקדש במיוחד למנהגי החג: "מעוז צור:
ספר חנוכה" (Moaus Zur: ein Chanukkahbuch), בהוצאת ספרים יהודית / ברלין, 1918 (Judischer Verlag / Berlin).
לפי הההנחיות, בכל לילה משמונת ימי החג, שתחילתם בכ"ה בכסליו, מצווה דרבנן להדליק נר, כדי לפרסם את נס פך השמן וניצחון המכבים על היוונים, כאמור בתפילה, שנהוג לומר או לשיר מיד לאחר הדלקת נרות חנוכה: "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָֽנוּ מַדְלִיקִין, עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת".
לפי המפורט בתלמוד, על כל בית בישראל מוטלת חובת הדלקת נר אחד בכל יום מימי חנוכה. כמו כן, ניתן להדר במצווה: בכל יום – מהיום הראשון – להוסיף עוד נר, ואף להוסיף נרות כמספר בני הבית.
בימינו, נהוג להדליק נרות בסדר עולה לפי מספר ימי החג. התוצאה של שיטת ההדלקה הזו – העולה בהדרגה מנר אחד ועד שמונה (שיטת "מוסיף והולך") – היא תוספת של יותר ויותר אור, מוטיב המתאים גם ל"התנהגות" השמש, שמאירה יותר ויותר מיום ההיפוך ולקראת [חג] האביב. כך, אור הנרות הולך וגדל מיום ליום, עד לשיא הפצת האור ביום השמיני, המסמל את גירוש החושך. ואכן, היום השמיני הוא החגיגי ביותר.
4. האור כישועה בימים חשוכים
בסוף מעמד הדלקת נרות חנוכה, מדי יום, שרים את "מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי". פיוט שהתחבר בחשכת ימי הביניים (בין המאה ה-12 למאה ה-13) בגרמניה, בזמנים בהם נרדפו היהודים: בין מסעי הצלב (1096 -1296) לבין פרעות ריינדפלייש בבוואריה שבגרמניה (קיץ 1298). הטבח והזוועות שנערכו בקהילות מסמנים את תחילת ההתמוטטות המרכז היהודי באשכנז בימי הביניים. – אין פלא שימי הביניים מכונים "תקופה אפלה של ליקוי מאורות". היהודים הנרדפים, המושפלים והנואשים בארצות הנצרות פיללו לגאולה משמים (לרבות תחיית מתים וקיבוץ גלויות) ולנקמת אלוהים באויבהם (צריהם). – לישועה ולתיקון עולם.
מילות השיר מזכירות סיפורי גאולה מהתנ"ך: פרעה ויציאת מצרים, החזרה מגלות בבל, המן הרשע ונס פורים, ולענייננו- ההצלה מידי היוונים ונס חנוכה בימי החשמונאים. שם הפיוט שאוב מתהילים, בהיפוך סדר המלים: "הַטֵּה אֵלַי אָזְנְךָ מְהֵרָה הַצִּילֵנִי הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי." (תהלים ל"א ג).
5. מנהג הדלקת הנרות בחנוכייה – היציאה מחושך לאור
לצורך הדלקת הנרות מקובל להשתמש בחנוכייה (אף שהדין המקורי לא מחייב כלי מיוחד). החנוכיה מורכבת משמונה קנים המיועדים לקבל את שמונה נרות החנוכה, וקנה נוסף עבור ה'שַמָּש" – הנר היחיד שיש רשות להשתמש באורו, ומשמש להדלקת יתר הנרות. ביום הראשון, בו מדליקים נר אחד – רוב הקנים נשארים ריקים, ואנו יודעים שיש למה לצפות: שהרי הם "ממתינים", ויתמלאו בימים הבאים, ויהי אור !!!!!!!
"צריך להקשיב למה שהנרות מספרים לנו" – אומר משפט חסידי ידוע. שהרי הסיפור שאור הנרות הללו מקרין מהעבר, בזמנים ההם, הוא בעל מסר ומשמעות לנו – בזמן הזה ולעתיד. ודומה שהסיפור הזה אכן רלוונטי שוב ושוב, ומזכיר לנו שיש נסים, וניתן לצפות לאור, גם בימים חשוכים.
ובימים אלה, תזכורת זו – ליציאה מחושך לאור – מודגמת בסיפוריהן וסמליותן של שלוש חנוכיות אייקוניות:
א. חנוכיית משפחת פוזנר: מערב השואה, בעיר קיל (Kiel) – ועד ימינו;
ב. חנוכיית משפחת סגלסון-רוזן: ממחנה העקורים במינכן – לישראל;
ג. חנוכיית חב"ד – מול שער ברנדנבורג (Brandenburger Tor), ברלין – בימים חשוכים של פרעות, מלחמה ואנטישמיות גואה – מהשואה ועד זמננו.
א. חנוכיית משפחת פוזנר: מערב השואה בעיר קיל (Kiel) – ועד ימינו
צילום: רוזי רחל פוזנר (לבית וירצבורג), אשת הרב.
מקור: אוספי יד ושם. באדיבות שולמית מנסבך (בתם של עקיבא ורחל פוזנר).
https://www.yadvashem.org/sites/default/files/styles/main_image/public/02_220.jpg
מנורת החנוכה המשפחתית, העשויה נחושת, ניצבת על אדן חלון ביתו של הרב ד"ר עקיבא ברוך (ארתור ברנהרד) פוזנר (Arthur Bernhard Posner) ז"ל, ברחוב סופיינבלט (Sohpienblatt) מס' 60, בעיר קיל (Kiel) שבצפון גרמניה. התמונה, שהפכה אייקונית, צולמה על ידי רחל, אשת הרב, ביום ששי, לקראת הדלקת נר שמיני של חנוכה תרצ"ב (5692) (11 דצמבר 1931), כשנה לפני הבחירות שהעלו את היטלר והנאצים לשלטון (ינואר 1933).
מעבר לרחוב, ממול, בבית מס' 35, נשקף בית המפלגה הנאצית (לימים שכן בו מטה המחוז של מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית, ה-NSDAP), מעוטר בדגל עם סמל צלב-הקרס הנאצי.
עותקים של הצילום הזה שלחה רחל פוזנר (1932), שהייתה כתבת חדשות חוץ, לעיתונים יהודים ברחבי גרמניה, לכאורה כדי לעורר את מודעות הקהילה לרוע הנאצי ולמימוש האיום המתקרב.
לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון (ינואר 1933), ב-9 במרס 1933 החלו ברחבי גרמניה התנכלויות ליהודים, ב-1 באפריל 1933 הוכרז יום חרם כללי נגד יהודי גרמניה, נתלו שלטים בנוסח "ליהודים הכניסה אסורה", ומיד לאחר מכן כבר נחקק החוק בדבר "החזרת הפקידות המקצועית על כנה" – החוק הגזעני הראשון שמגמתו הייתה להוציא את היהודים ממעגל החיים הגרמני.
כאשר התגברו המתיחות והאלימות בקיל, נענה הרב עקיבא פוזנר להפצרות בני קהילתו לברוח עם אשתו רחל ושלושת ילדיהם מהמקום, והוא – מצדו – שכנע רבים מהם לעזוב לישראל. ביוני 1933 יצאו בני המשפחה מגרמניה לאנטוורפן בבלגיה. משם עלו לארץ ישראל (1934), והתגוררו בשכונת הבוכרים בירושלים. החנוכייה הובאה עמם.
והחנוכיה אכן ניצחה את הדגל. –
מדי שנה נוהגים להדליק בה את נרות החנוכה, והיא עוברת מדור לדור: הרב עקיבא פוזנר נפטר בשנת 1962. ולאחר פטירת אשתו, רחל (1982), קיבלה את החנוכייה בתם – שולמית מנסבך מחיפה. ממנה קיבלו אותה נכדיהם של עקיבא ורחל פוזנר – לרבות הרב יהודה מנסבך וגילה מנסבך , ובהמשך גם נינם של רחל ועקיבא פוזנר – עקיבא מנסבך.
כאשר במוזיאון "יד ושם" גילו שהחנוכייה מהצילום המפוסם מקיל שרדה את השואה ונמצאת בישראל – נערכה פנייה למשפחה בבקשה לתרום אותה למוזיאון, כדי להציגה "כסמל חי" לצד התמונה האייקונית מפעם.
בני המשפחה הסבירו שסמל חי, אמיתי, לא בא לידי ביטוי כאשר מניחים את החנוכייה כמוצג מוזיאוני, אלא מתרחש רק כאשר מדליקים בה את הנרות בחג האורות. לכן, כדי לתת לכך מענה, החנוכייה נתרמה לתצוגה במוזיאון יד ושם לתולדות השואה, בתנאי שמדי שנה היא תועברת למשפחה לימי החג, להדלקת הנרות בה. כך, לקראת חנוכה, מגיע אחד מבני משפחת מנסבך ל"יד ושם", והחנוכייה מועברת לידיו להדלקת הנרות. לאחר החג היא מוחזרת לתצוגה במוזיאון.
https://www.yadvashem.org/artifacts/museum/prewar-hanukkah-menorah-kiel.html
כך, עד היום – יותר מתשעים שנה לאחר הצילום בקיל – ממשיכים צאצאיהם של עקיבא ורחל פוזנר להדליק נרות חנוכה באמצעות החנוכייה שהובאה משם לישראל. הדלקת הנרות בה נערכת בחיק המשפחה וגם במקומות בעלי משמעות לעם היהודי, בארץ ובעולם, בהם היא "מככבת" ומפיצה את אורה (הכותל המערבי, קבר רחל, קבר יוסף בשכם..). לדוגמה:
- בחנוכה תש"ע (דצמבר 2009) – נינו של הרב פוזנר, עקיבא מנסבך, לבוש במדי צבא ההגנה לישראל, הצדיע והקריא שיר בחרוזים שנכתב בעברית ברוח דומה לזו שכתבה רחל פוזנר בשנת 1932.
- בדצמבר 2016 (כ"ד בכסלו התשע"ז) – נר ראשון הודלק בחנוכייה עם הנכד של הרב ד"ר עקיבא פוזנר בכפר המכבייה (מקום סמלי למדיי), באירוע בו השתתפו השר גלעד ארדן, רב הכותל, הרב שמואל בן ציון רבינוביץ, ואביו של לוחם מג"ב שנרצח בירושלים. הנוכחים בירכו שרו והתפללו לכל העם היהודי.. עם ישראל חי וקיים לנצח נצחים; למחרת, הנר שני הודלק בקבר יוסף בשכם; ובהמשך בהדלקה של בני משפחת מנסבך (צאצאי הרב פוזנר) בכנס מנהלי בתי ספר מכל העולם שנערך ב ״יד ושם״. Top of Form
- בדצמבר 2022 (כסלו התשפ"ג) – הוטסה החנוכייה לגרמניה, והוצגה במשך שלושה ימים במוזיאון העירוני של קיל, שמשפחת פוזנר עומדת במרכז תעודיו ומחקריו ההיסטוריים על חיי היהודיים בעיר ועל עליית הנאציזם. משם, הועברה החנוכייה לברלין, שם הודלקה לציון חג החנוכה בארמון בלוו (בגרמנית: Schloss Bellevue, "שלוס בלוי"), משכנו הרשמי של נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר. שטפן זייברט שגריר גרמניה בישראל אמר: "כמה מרגש לראות את החזרה של חנוכיית הפוזנרים תחילה לקיל, ועכשיו לברלין. חנוכייה זו, כפי שמוצגת בתצלום האייקוני של 1931, מייצגת אור מול חושך. על כוחה של היהדות נגד שנאה ורדיפה. תודה למשפחת פוזנר שאיפשרה זאת. המחווה שלהם תיגע בגרמנים רבים כפי שהיא נוגעת בי – והיא משמשת תזכורת לאחריותנו המתמשכת להילחם באנטישמיות". (צוטט באתר חדרי חדרים, 18.12.2022, הדגשות שלי, א.ר.ק.). לאחר מכן, הוחזרה החנוכייה לישראל, לבא"ח גולני, וחיילי החטיבה זכו להדליק בה את הנר הרביעי של חנוכה עם רב הבסיס אריאל מינקוב ובני משפחת פוזנר, הנכד יהודה והנין רזיאל גילה, רב צבאי במיל' ששירת בגולני כלוחם לדבריו: "זאת סגירת מעגל. הלב שלי עם גולני, ובכל שנה הדוד שלי, עקיבא, שקרוי על שם סבא-רבא שלי, מדליק את החנוכייה על רקע דגל ישראל. עכשיו נוסף גם דגל גולני, החטיבה שבה התחלתי את השירות. חנוכה זה החג האהוב עליי, זה ממש לחמם את הלב באור הנרות. אני מתרגש מאוד שהחנוכייה דווקא פה, ובכלל מתרגש מהדלקת הנרות עם חיילי צה"ל. האירוע הזה הוא תמונת הניצחון האמיתית". (צוטט באתר ,ynet 22.12.2022, הדגשות שלי, א.ר.ק.).
- בדצמבר 2023 (כסלו התשפ"ד) – בזמן מלחמת חרבות ברזל, ובמלאת חודשיים לטבח הנורא – שוב הוטסה חנוכיית משפחת פוזנר לגרמניה. הפעם – לטקס ״מאירים את העולם״, בו נערכה הדלקת נר ראשון של חנוכה בו-זמנית בכל רחבי העולם (7.12.2023, 19:30 בערב, זמן ישראל). הטקס – ביוזמת משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, יחד עם מנהלת עמ״י לקשרי ישראל והתפוצות, ארגון מוזאיק יונייטד (שותפות בין קהילות יהודיות, ארגונים וקרנות פילנתרופיות סביב לעולם) וגופים נוספים – הועבר בשידור חי, באתר mako. במסגרת השידור– הדליקו את הנר הראשון יוני אשר ואשתו דורון, שנחטפה ושוחררה עם בנותיהם משבי חמאס בעזה כשבועיים קודם. לדברי יוני: ״יהודי העולם חיזקו אותנו בשעה הקשה, והיום נדליק איתם נר של תקווה להשבת כל החטופים״.
בבסיס 'רעים' – השתתפו בהדלקת הנר חיילי וחיילות צה״ל; בכותל המערבי – הודלקו חנוכיות כמספר החטופים בשבי החמאס בעזה עם משפחות החטופים, ובנוכחות השר עמיחי שקלי והרב הראשי הספרדי; במוקדים נוספים בעולם – כמו פריז וקפריסין – השתתפו בטקס ההדלקה משפחות שכולות ונפגעי פסטיבל נובה.
בברלין– טקס הדלקת הנרות בחנוכיית משפחת פוזנר נערך במעמד קנצלר גרמניה, והתחבר לטקס הדלקת החנוכייה הגבוהה ביותר באירופה. מול שער ברנדנבורג (להלן). מייד לאחר מכן, הוחזרה החנוכייה לישראל, והועברה ללב רצועת עזה, שם הודלק בה נר רביעי של חנוכה עם חיילי צה"ל. לדברי בני המשפחה (11 בדצמבר 2023 , כ"ח בכסלו התשפ"ד): "זו אולי החנוכייה הכי מפורסמת בעולם: ממש לפני שהנאצים עלו לשלטון, הדליקו אותה בני משפחת פוזנר בעיר קיל שבגרמניה. דרך החלון הם ראו את דגל המפלגה הנאצית. אם המשפחה רחל פוזנר כתבה על כך: 'הדגל אומר: יהודה, תמותי. הנר עונה: יהודה לעולם תשב'. הנר צדק. הדגל הנאצי הובס, והאור שלנו ממשיך. החנוכייה שרדה ונתרמה על ידי המשפחה ל'יד ושם'. בכל שנה בחנוכה אנחנו מוציאים אותה כדי להשתמש בה, והערב – צאצאים של רחל פוזנר שמשרתים בעזה, הדליקו שם את החנוכייה. האור שניצח את הנאציזם, ינצח גם את חמאס. נמשיך ונוסיף אור מול החושך. חנוכה שמח".
חנוכיית משפחת פוזנר שהדליקו צאצאיה עם חיילי צה"ל, בעת שרותם ברצועת עזה.
מקור: באדיבות צאצאי משפחת פוזנר, ובאדיבות סיון רהב-מאיר (אתר הבית ודף הפייסבוק).
ב. חנוכיית משפחת סגלסון-רוזן: ממחנה העקורים במינכן – לישראל
לפי התלמוד הבבלי, המנורה שהדליקו המכבים בבית המקדש עם פך השמן הייתה מאולתרת משיפודי ברזל שבנמצא.
רק לאחר שיפוץ המקדש עשוה מחדש: תחילה מכסף ולבסוף (שוב) מזהב. לצורך הדלקת הנרות אמנם מקובל להשתמש בחנוכייה, אף שהדין המקורי לא מחייב כלי או חומר מיוחד (כך, להדלקת הנרות בגן הילדים הכנו חנוכיות משורת פקקי מתכת של בקבוקי גזוז).
כאלה היו חנוכיות הקרמיקה (מחימר מצופה גלזורה) שהוכנו לאחר המלחמה, במחנה העקורים במינכן.
סבי, משה סגלסון, ניצול שואה מגטו קובנה, שוחרר ממחנה הריכוז דכאו ב-1.5.1945, והיה במחנה העקורים משנת 1945. אמי ניצולת השואה, קטיה רוזן (סגלסון), התאחדה עם אביה רק שנה וחצי לאחר מכן, וביחד נשארו במינכן עוד שנתיים עד עליתם ארצה.
במשך הזמן הזה עבד סבי בוועד המרכזי של היהודים המשוחררים במינכן, גרמניה. שם – לקראת חג החנוכה תש"ח, 1947 – יזמו הכנת חנוכיות לשימוש העקורים היהודים במחנה, ניצולי השואה. החנוכיות יוצרו מקרמיקה בסדנת המלאכה להכשרה מקצועית שייסדו הג'וינט (JDC), הסוכנות היהודית והוועדה המרכזית של יהודי בוואריה. מטרת התכנית המוצהרת הייתה לצייד את הניצולים במיומנויות חדשות, תוך אספקת חומרים לעקורים לחיי היומיום ולשמירת מצוות הדת.
דו"ח על פעילות ארה"ב בגרמניה מחודש נובמבר 1947 קבע כי "בית המלאכה לקרמיקה הוא אחד מיחידות הייצור הטובות ביותר שלנו. . . . הושלמה הזמנה שהתקבלה מהמחלקה הדתית לפמוטי חנוכה ומוצר מוצלח מאוד יוצר, נמסר והוא מופץ כעת". הדו"ח הוסיף כי יש להכיר בעובדה שייצור המנורות שהושלם לא היה קל: "לאנשים המועסקים בסדנה זו מעולם לא היה ניסיון קודם בעבודות קרמיקה, אך התקדמו בצורה יוצאת דופן בלימוד המקצוע. העבודה מלוכלכת וקשה, ויש לתת לעובדים קרדיט על מאמציהם”.
בתחתית החנוכייה חותמת המזהה את יוצריה: "תוצרת שארית הפליטה בגלות גרמניה". כלומר, המעטים שנותרו.
צילום: אסנת רוזן קרמר.
אפשר לשער שעיסוק במלאכה/אמנות חדשה העניק לניצולים מטרה רעננה בחיים, קצת אור, וייצור פריט דתי עורר גאווה בזהותם היהודית. החנוכייה הצנועה מקרמיקה, עוצבה בצורת עץ כרות. מהקומפוזיציה של החנוכייה ניתן לחוש סיבולת לצד תקווה של יוצריה: לצד הגדם עולה ענף המשמש כ"שמש". הוא מלבלב כסמל לשארית הפליטה, והעלים הנובטים ממנו – את החיים המתמשכים. בנוסף, החנוכייה צופתה בגלזורה מבריקה בצבע ירוק – סמל להתחדשות ולבלוב בטבע.
ירוק כזה הוא גם צבעה של אבן פִּטְדָה, המלוטשת, המבהיקה והנוצצת, שייצגה בחושן את שבט שמעון. השבט ישב בדרום אזור הנגב, בתוך נחלת שבט יהודה, ולתוכו גם נטמע.
העיצוב ממחיש את התפיסה שלמרות ששני שלישים מיהדות אירופה נגדעו ונספו בשואה, האומה לא אבדה; שורשיה מעוגנים עמוק בהיסטוריה, ומתוך השליש הנותר, העם היהודי – יהודה – צומח ונולד מחדש לעולם.
ממינכן עלו בני המשפחה לישראל (בטיסה) ב-29 לאוקטובר 1948, ארבעה ימים אחרי שמחת תורה, אחרי החגים. – להתחיל חיים חדשים, לקראת חג האורות. החנוכייה – שיצרו ב-1947 – עלתה עמם לארץ ממינכן. מחשיכה לאורה.
ובהמשך, יחד עם חנוכיות מכסף ומנחושת של סבתא קטה דן (ממברלין), זכינו – אני ובתי – להדליק בחנוכיית התקומה והלבלוב הזו אור. אור שמזכיר כי גם אחרי השואה לא כבה אור התקווה.
בית משפחת רוזן, חיפה. . כ"ד בכסלו תשנ"ח, 23.12.1997. צילום: אסנת רוזן קרמר
לצערנו, לפני כשלוש שנים החנוכייה הזו נשברה, אך אורה וסיפורה נשמר איתנו ומחמם את לבותינו. ושמחנו לגלות שנותרו בעולם עוד פריטים מעטים מ"קו הייצור" שלה, שאחד מהם מוצג באוסף דברי הדת, ארכיון הג'וינט (JDC).
ג. חנוכיית חב"ד – מול שער ברנדנבורג (Brandenburger Tor), ברלין – בימים חשוכים של פרעות, מלחמה ואנטישמיות גואה – מהשואה ועד זמננו.
במהלך חג החנוכה, בנוסף להדלקת נרות במקומות ציבוריים (בתי כנסת, מוסדות ציבור וכיו"ב), מוצגות במרחב הציבורי באופן פומבי חנוכיות ציבוריות, כדי לחגוג את החג ולפרסם את נס פך השמן. הדלקת נרות החנוכייה הציבורית מלווה בדרך כלל בטקס, שעורכים באחד או בכמה מלילות חנוכה. באירוע משתתף קהל רב, ומוזמנים ליטול בו חלק אישים שזוכים להדליק את נרות החנוכה.
מקום סמלי ביותר, בו מוצבת מדי שנה חנוכייה ציבורית, הוא חזית שער ברנדנבורג, על פאריזר פלאץ (כיכר פריזאית), ברלין. שער זה מייצג זמנים חשוכים בתולדות העם היהודי: הוא שימש כסמל לכוח שלטון המפלגה הנאצית, כי מכאן נכנס היטלר אל ברלין, לאחר שניצח את הבחירות, בשנת 1933. מנקודת זמן זו, המשטר בגרמניה הפך לדיקטטורה טוטליטרית, ובזירה האירופית, גרמניה הנאצית חוללה את מלחמת העולם השנייה (עם פלישתה לפולין, ב-1 בספטמבר 1939), שבמהלכה ביצעו הנאצים את רדיפת ושואת יהודי אירופה, שנמשכה עד חתימתם על חוזה הכניעה הסופי ב-8 במאי 1945. בימים ההם, השער שימש לכניסת מצעדים לציון ניצחונות של הנאצים וארועים, כגון יום ההולדת של הפיהרר.
במיוחד במקום הזה, הדלקת נרות חנוכה מסמלת תמונת ניצחון: אורו של העם היהודי – יהודה – ניצח את הרוע הנאצי.
וכך, מדי שנה בחנוכה בזמן הזה, שער ברנדנבורג – מואר באור הנרות נוכח הימים ההם.
(1) תמונות שער ברנדנבורג בברלין – בימים החשוכים ההם:
מקור: הארכיון הפדרלי הגרמני (German Federal Archive),
Deutsches Bundesarchiv, Bild 102-03110A / CC-BY-SA 3.0 (נחלת הכלל).
קרדיט לצילום: picture-alliance / dpa | dpa https://www.picture-alliance.com/image/63468209
קרדיט: מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה (UNESCO, World Jewish Congress), באדיבות דברה גיראצ' (Debra Gierach).
(2) תמונות הניצחון בשער ברנדנבורג: אורו של העם היהודי – יהודה – מאיר בזמן הזה:
ההחנוכייה הציבורית – מהגדולות באירופה ובעולם – מוצבת מדי שנה בימי החנוכה מול שער ברנדנבורג בלב ברלין. טקסי הדלקתה מאורגנים ע"י חב"ד בברלין בהשתתפות הציבור הרחב, ומוזמנים להתכבד בהדלקתה אישים וניצולי שואה. ולהלן כמה דוגמאות "מדליקות" ומאירות:
- 25 בדצמבר 2016 (כ"ה כסלו, התשע"ז)-
החנוכייה הציבורית ניצבת בשער ברנדנבורג בברלין, גרמניה. ביום ראשון, 25 בדצמבר 2016, ליל נר שני של חנוכה.
מקור: חב"ד לובביץ. נחלת הכלל (Transferred from Flickr via #flickr2commons).
קרדיט: אלכס טימנוף, חב"ד (Alex Timanoff / Chabad.org). - 2 בדצמבר 2018 (כ"ד כסלו, התשע"ט)- הנר הראשון בחנוכייה הודלק במעמד נשיא גרמניה, פרנק־וולטר שטיינמאייר. לדבריו: "שמונים שנה לאחר ליל הבדולח זוהי מתנה, שאנחנו יכולים לעמוד יחדיו ולהתגבר על התהום של ההיסטוריה המשותפת שלנו … אני אסיר תודה על כך שאנחנו יכולים שוב לחגוג את חג החנוכה ביחד בארץ הזאת".
- 22 בדצמבר 2019 (כ"ד כסלו, התש"פ)- את הנר הראשון של חנוכה הדליקה בחנוכייה מרגוט פרידלנדר (Margot Friedländer), ניצולת שואה ברלינאית, ילידת 1921. כחצי שנה לפני כן, הוענק לה פרס "קמע" (Talisman) מטעם הקרן לשילוב גרמניה (Deutschlandstiftung Integration), על ידי הנשיא ויו"ר מועצת הקרן דאז כריסטיאן וולף (Christian Wulff) והקנצלרית אנגלה מרקל (Angela Merkel) בטקס ייסוד לציון 70 שנה לחוק היסוד בברלין (מאי 2019). עוד קודם לכן, היא זכתה בפרס ההיסטוריה של יהדות גרמניה מקרן אוברמאייר, ואף הוכרה כאזרחית כבוד של ברלין (2018), והוענק לה צלב ההצטיינות הפדרלי עם סרט מהנשיא כריסטיאן וולף (Christian Wulff) בארמון בלוויו (2011),
- דצמבר 2022 (כסלו, התשפ"ג)– ברחבי ברלין הוצבו ארבעים חנוכיות ציבוריות, לרבות מול בית הנבחרים של ברלין מול משרד החוץ, ומשרד הפנים הפדרלי, כאשר המרכזית שבהן – מול שער ברנדנבורג. בכל אחד משמונת ימי החנוכה (החל מ-18 בדצמבר עד ה-26 בדצמבר), בשעת בין ערביים, הודלק אור חדש נוסף על פמוטי החנוכיה.
בטקס בשער ברנדנבורג השתתף שר האוצר הפדרלי, כריסטיאן לינדנר (Christian Lindner, FDP), שהזכיר את המלחמה התוקפנית הרוסית באוקראינה. לדבריו, אור חנוכיית החנוכה מספק תקווה בזמנים אפלים. גם המנורה בגובה עשרה מטרים בלב ברלין היא סימן לכך שהחיים היהודיים שוב מתנהלים במרכז החברה הגרמנית.
ראש עיריית ברלין, פרנציסקה גיפי (Franziska Giffey, SPD), דיברה על החנוכייה כסימן של שלום והבנה בינלאומית. והזכירה שהמנורה נמצאת בברלין בפעם ה-18.
זה צריך להיות "אות של ביחד ושלום", אמר רב הקהילה יהודה טייכטל. בטקס השתתף גם שגריר ישראל בגרמניה, רון פרוֹשְׂאוֹר. - 7 בדצמבר 2023 (כ"ד כסלו, התשפ"ד)– בצל המלחמה בעזה ובצל האנטישמיות הגוברת בגרמניה ובשאר מדינות העולם – קנצלר גרמניה, אולף שולץ (Olaf Scholz), השתתף לראשונה בהדלקת נר ראשון של חנוכה בחנוכייה הגדולה ביותר באירופה, בשער ברנדנבורג בברלין. את טקס ההדלקה הוביל רב העיר ושליח חב"ד, יהודה טייכטל, שגם העניק לקנצלר חנוכייה.
השתתפותו של הקנצלר בהדלקה מהווה אות תמיכה בישראל, ובמיוחד ביהודי גרמניה וישראלים יהודים המתגוררים במדינה, שמאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, יש חשש לשלומם ועוברת עליהם תקופה קשה: מספר האירועים האנטישמיים בגרמניה זינק לכ-29 אירועים בממוצע ליום, זו עלייה של 320% לעומת תקופה מקבילה בשנה הקודמת
(לפי האיגוד הפדרלי לחקר ומידע על האנטישמיות, Bundesverband RIAS).
בנאום שנשא שולץ מעל הבמה, בפני קהל המשתתפים אמר:
"אני שמח היום להשתתף ולחגוג יחד אתכם בחנוכה … הטרור על ישראל זעזע אותנו ופגע באזרחי ישראל ובאנושיות. את הטרור הזה חייבים לגנות. אנחנו אבלים ביחד" … "עכשיו, נדליק ביחד את החנוכייה ונביא אור למקום הזה. אני מאחל שהאור הזה ימשיך איתנו יחד גם הלאה".
"לעמוד כאן, במקום שבו הנאצים ערכו את מצעדיהם, האין זה מסר של אור ותקווה?" (הדגשות שלי, א.ר.ק.).
צילום: COL – חב"ד און ליין והקהילה היהודית בברלין (פתוח לשיתוף ברשתות).
צילום: הקהילה היהודית בברלין.
מקןר: מתוך סרטון הטקס, COL – חב"ד און ליין.
לאחר נאום הקנצלר שולץ, נשא דברים הרב יהודה טייכטל, רבה של ברלין ושליח חב"ד: "בואו של הקנצלר הוא הביטוי המובהק ביותר לתמיכה שלו בעם היהודי בכלל ובישראל בפרט. מאז הטבח הנורא, גרמניה עומדת בחזית התמיכה בישראל ובעם היהודי, מבין מדינות אירופה".
עוד דיבר הרב טייכטל על האור שמגרש חושך, ושזו הדרך הבטוחה להתמודד עם הטרור הגואה והאנטישמיות המשתוללת. לסיכום מעמד ההדלקה אמר: "מה שראינו כאן הערב, זו היסטוריה יהודית מרגשת. רק לדמיין שבמקום הזה, צעד היטלר ימח שמו, יחד עם צבאו הנאצי, כשהוא בטוח שיצליח להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים".
"הערב הזה סגרנו מעגל, כשהקנצלר, הדמות הכי בכירה בגרמניה, עומד כאן, ומדליק אתנו את נר החנוכה. זה הניצחון היהודי המתוק ביותר". (הדגשות שלי, א.ר.ק.).
מקורות: חב"ד און ליין – https://col.org.il/news/159158
ישראל היום – https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/article/14920830
סרטון יו-טיוב – https://www.youtube.com/watch?v=THUtc3OhL8g
ואכן בתקופות חשוכות ומקומות חשוכים – יש להתאמץ ולהאיר.
להביא את האור לחושך.
אני מאחלת לכולנו חג אוּרים שמח, וחורף מואר, חמים ונעים,
שמעבר לאפלה נראה את אור התקווה
ושנצא מהחושך לאור
לבנות ולהיבנות,
אסנת רוזן-קרמר
