נולדתי בבריסל שבבלגיה באוקטובר 1940, להורי: קלרה ויהודה אגשטיין. אמי ילידת וינה בירת אוסטריה ואבי יליד הונגריה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הבינה אמי ש"האדמה בוערת" ולאחר שחטפה סטירת לחי משכן, עזבו בני הזוג הצעירים את וינה וצעדו ברגל לעבר בלגיה. אמי הייתה כבר בהיריון, אך לא היה כסף לנסיעה ולרכישת מצרכי מזון, בדרכם הקשה היה עליהם לנבור בפחי אשפה למציאת שיירי מזון.
משהגיעו לבריסל הצליח אבי למצוא מקום עבודה בחברת הביטוח "פניקס". שם עבד כחודשיים עד שהגיע איש הגסטפו שדרש לקבל ממנו את המפתח לכספת, משהעז אבי לסרב, הוא נורה בראשו ומת.
כשהודיעו לאמי על האסון הנורא, היא חשה ייאוש מוחלט והחליטה לעשות הפלה . "אי אפשר לגדל ילד בעולם נורא שכזה" כך אמרה, אך סבתי עצרה בעדה. באומרה: "את לא תיקחי לי את נכדי או נכדתי בשום פנים ואופן" אמא הסכימה לבקשת סבתא, אך רק בעקבות הבטחתה שהיא תיקח על עצמה את עול גידול הבן או הבת שייוולדו. (וכך היה , סבתא הייתה זו שדאגה לי ועמדה לצדי בכל רגע).
אמי שהייתה אחות בבית חולים, נהגה לקחת משם טבליות כינין ולתת לי במטרה שחומי יעלה . כך שהייתי חולה והגרמנים לא ייקחו אותי. כעבור מספר חודשים, הלשינו שכננו שאנו יהודים ומיד נאמר לנו שלא נוכל להמשיך ולגור כאן. הם טלטלו אותי ואני נזרקתי לעבר אמי ככדור מיותר, אך אמא הסבירה להם שאני חולה מאוד ובוודאי לא אחיה עוד ימים רבים, הם ויתרו עלי כיוון שהגרמנים לא נהגו לקחת ילד חולה.
הפרטיזנים הביאו אותי למנזר. היו בו כ 40 ילדים שהוחבאו בין כתליו. הייתי ילדה כבת שנתיים וחצי , תפקידי היה לקרצף את הפרקט במנזר.
בבריסל גר אדם בשם ג'אק שעשה עיסקה עם הגרמנים והובטחו לו 200 פרנקים על כל אדם שהוא יהרוג. משנודע לו שיש במקום מנזר בו הוחבאו ילדים הוא הגיע למקום וירה בכולם, בנזירות ובילדים.
באורח מקרי לחלוטין הייתי אני בשירותים בדיוק באותו זמן והרוצח לא ראה אותי, כמובן שנצמדתי לשירותים ולא זזתי משם זמן רב. אנשי הכפר היו קשובים למה שקרה אך כמובן שלא העזו לעשות דבר.
כשסוף סוף יצאתי , התחלתי ללכת בזהירות לאורך הרחוב. העזתי לדפוק על דלתו של אחד הבתים ואדם צעיר פתח את הדלת. הוא דבר אלי בצרפתית ואני הסברתי לו שאני דוברת גרמנית. הוא ואשתו קבלו אותי מיד, רחצו אותי ונתנו לי לאכול. שמם היה גי וז'אן אנטואן.
נשארתי בביתם למשך שלוש וחצי שנים, הם היו עבורי אמא ואבא. גי שהציל את חיי אמר את המשפט אותו לא אשכח: "ישו שלח אותה אלינו" הוא מאוד אהב אותי . אך אסור לשכוח שהמעשה היה מאוד מסוכן, ולכן השתכנתי במרתף , רק מידי פעם הביאו אותי לסבתא לזמן קצר, כדי שאנשום אויר צלול ואראה אור שמש. ושוב, חזרה למרתף.
עם סיום המלחמה, חליתי באבעבועות שחורות, הדבר השפיע עלי רגשית וז'אן הזמינה פסיכולוגית שתטפל בבעיה. היא טפלה בי בהיפנוזה ושם הזכרתי את אמי קלרה שבוודאי חושבת שנהרגתי במנזר. באמצאות ה"צלב האדום" העבירו לאמא את הידיעה ודיווחו לה על המקום בו אני נמצאת. אך לאמא לא היו אמצעים לנסיעה ארוכה זו, סוכם שנפגש בתחנת הרכבת בבריסל. בעקבות פגישתנו, אני ביקשתי לשוב עם אבא גי . אבא הציע לאמא כסף תמורת בקשתו: "אנא, אל תקחי ממני את הילדה". אך נציגי ה"צלב האדום" לא הסכימו למלא את בקשתו (שתאמה את בקשתי), והוחזרתי לאמא ולסבתא.
בשנת 1945 עליתי ארצה עם סבא וסבתא בלבד, באנייה "נגבה". (אמא קלרה עלתה חמש שנים אחרינו) . קיבלנו מהסוכנות דירה קטנה בשכונת נווה שאנן בחיפה. אותי רשמו מיד לגן ילדים, ממנו ברחתי כל עוד נפשי בי, כבר ביום הראשון – היות וגיליתי שהיו שם סורגים וזה שוב מקום מסתור, מפחיד!
לימים עזבנו את חיפה לכיוון הקריות. גדלתי בקרית מוצקין בחסות סבתי שטיפלה בי באהבה רבה. למדתי בבית ספר "במעלה" ועבדתי בבנק "דיסקונט" בהדר הכרמל. שם הכרתי את יעקב מריאני .
בשנת 1958 נישאנו. נולדו לנו שלושה ילדים: ציפורה, פנחס ולימור. יש לנו כיום, שמונה נכדים ושלושה נינים.
במשך כל השנים אני שומרת על קשר הדוק עם מציל חיי : גי אנטואן.
