סבתי, יוהנה קוכמן נולדה בקטוביץ בשנת 1871. באותה עת היתה קטוביץ עיר מחוז בפרוסיה.
אביה, סבא רבא שלי, פרדיננד שטיאסני, היה תת קצין (המקבילה לרס"ר) בצבאו של הקיסר פרנץ יוזף, קיסר האימפריה האוסטרו הונגרית. שמו, העיד על מוצא משפחתו – צ’כוסלובקיה. הוא היה נשוי פעמיים וסך כל צאצאיו, היה 21, משתי נשותיו. לדברי סבתי, היא היתה בהיררכיה המשפחתית, מס. 12.
בגיל 20 נישאה ליוסף קוכמן, בן למשפחה אמידה שעסקה במסחר ובשיווק דגים. בשנת 1899, עברה
משפחת קוכמן לברסלאו ושם נולדו 5 ילדיהם.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויס יוסף קוכמן לצבא הקיסרי הגרמני ונשלח לחזית המערבית.
שלוש שנים חלפו עד לשובו הביתה, פצוע וחבול על כסא גלגלים. הוא נפצע מכדור שחדר לעמוד השדרה
וגרם לשיתוק בפלג גופו התחתון. כל אותה עת, ניהלה סבתי את העסק בעזרת בניה הבוגרים – יעקב
ומקס.
סבא יוסף שהיה כאמור משותק חלקית היה צריך להעסיק עצמו ומצא ענין חלופי לעסקי הדגים,
האו החל לשחק קלפים – פוקר – משחק שעלה לו בחייו.
וזה סיפור המעשה: ערב אחד הוא זכה בסכום כסף גדול ויריבו למשחק הימר על טחנת הקמח שלו
והפסיד. בחצות הליל התדפקו שני בריונים על דלתות הבית. הבת -יוליה – שניגשה לענות לבאים,
נורתה וכן נורה סבי, שניהם לא שרדו.
המשטרה שנזעקה למקום, "לא הצליחה למצוא את התוקפים". סבתי המשיכה לנהל את עסקי הדגים
ואף עשתה חיל. העסק פרח אך יחד עם זאת החלו לחלחל ספקות באשר למצב הפוליטי והכלכלי.
גרמניה שניגפה במלחמה, נאלצה לשלם כפיצויים סכומי עתק למנצחים. מספר המובטלים והמשבר
הכלכלי שבעקבותיו העיבו את שמי גרמניה. ניצני הנאציזם החלו לבצבץ.
בחושיה המחודדים, הבינה סבתי שעננים אפלים מכסים את השמים. אחד ממכריה שחזר לא מכבר מפלסתינה, סיפר לה שתחת השלטון הבריטי, ניתן ליהודים חופש נרחב לפעילות כלכלית וחברתית.
הזיק נדלק, ובשנת 1930 עלתה סבתי לאניה "פטריה" בנמל טריאסטה והפליגה לנמל יפו.
באותו זמן, בתה הצעירה, לוטה, לימים אמי, החלה להתראות עם ראש קבוצת הספורט "בר כוכבא"
הנס ברומברגר, לימים אבי.
סבתי חזרה לברסלאו ופרשה תוכניותיה לבני משפחתה. חתנה המיועד, שארגן מצדו, קבוצת צעירים להכשרה למטרת עליה, תמך בהתלהבות.
כך בחודש אפריל 1932 – עלו סבתי,ואמי לאותה אניה "פטריה". בדרכן לארץ.
גילוי נאות – אמי היתה בחודש הששי להריונה ואני נולדתי ב9.7.1932 .
אבי שהתקשה לקבל "סרטיפיקט", הגיע רק שנתיים לאחר מכן.
סבתי שבה לגרמניה על מנת להביא את שני בניה הבכורים ולאחר מכן את חותנתה, אם אבי.
למרות גילה המתקדם, השכילה בעזרת בניה לחדש את עסק הדגים שהפך להיות חנות הדגים המובילה
בחיפה למשך שנים רבות. היא ניתקה עצמה מהעיסוק בדגים והתרכזה בעשיית חסדים ועזרה לנזקקים.
היתה צועזת מדי בוקר לשוק תלפיות וממלאה שני סלי בד עם פירות וירקות אותם היתה מעניקה לאלה
שידם קצרה מלרכוש.
את שארית ימיה עשתה סבתי בבית בתה – אמי.
זכור לי אירוע מרגש עת נקראתי לשרות במלחמת ששת הימים.היא הניחה ידה על ראשי ומלמלה בשקט
משהו לא ברור.
כאשר חזרתי מהמבצע אמרה לי "עכשיו אני יכולה למות בשקט" ואכן בחודש יולי 1967 נאספה סבתי
לעולמה, שבעת ימים ומעש והיא בת 96 שנים.