יום החרם שהוכרז ידי ממשלת גרמניה הנאצית ונקבע ליום שבת, ה-1 באפריל 1933, אמור היה להימשך חודש ימים, אך קוצר בלחץ בינלאומי ליום אחד, ואף על פי כן נודעה לו משמעות היסטורית גדולה.
בהתאם להנחיות שניתנו לאנשי ה-SA -אז עדיין כוח משמעותי במסגרת שירותי הביטחון והשיטור הגרמניים-הנאציים – היה על אנשי ה-ס"א להתייצב בפתח חנויות ובתי עסק יהודיים, בברלין ובערים אחרות ברחבי גרמניה ולהרתיע לקוחות מלהיכנס ולרכוש מוצרים בחנויות אלה.
כאמצעי מרתיע הוכנו שלטים מאירי עיניים בנוסח זהה שעליהם נכתב: "גרמנים, הגנו על עצמכם! אל תקנו אצל יהודים".
מעדויות בנות התקופה מתברר כי רוב רובו של הציבור הגרמני אכן הדיר את רגליו מחנויות ובתי עסק בבעלות יהודית, שבפיתחם ניצבו משמרות משמרות של אנשי ס"א, אבל פה ושם היו גם גרמנים בעלי מצפון, ועמוד שידרה מוסרי, שאמרו לגברים הצעירים שניסו להניאם מלהיכנס בערך בזו הלשון: " סבי וסבתי כבר קנו בחנות זו במשך שנים רבות, וזכו תמיד ליחס ידידותי ולמחירים הוגנים. אין סיבה בעולם שתמנע גם ממני מלהיכנס ולרכוש מוצרים הנחוצים לי בחנות זו".
עבור יהודי גרמניה היה זה צעד שגרם להלם מוחלט, שלא ציפו לו כלל. ההערכה הרווחת בקרב יהודי גרמניה הייתה, שהממשלה הנציונל-סוציאליסטית תרכך את הצהרותיה האנטי-יהודיות לנוכח התחייבויותיה הבינלאומיות, ולאור מעמדם ותרומתם של יהודי גרמניה למולדתם האהבה ולאור העובדה, שכ-12 אלף מיהודי גרמניה נפלו בקרבות מלחמת העולם הראשונה. רבים מהם זכו לאותות הצטיינות בקרב. חיילים יהודים רבים נפצעו ונותרו נכים.
יש לציין, שיהודי גרמניה היוו אז סטטיסטית פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית גרמניה, ליתר דיוק, 525 אלף יהודים חיו בגרמניה בינואר 1933.
באותם ימים של תחילת שנת 1933 טרם נוסדה "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה", אותו גוף ייצוגי כלל-גרמני, שהוקם רק בספטמבר שלש נת 1933 במטרה לייצג את יהדות גרמניה אל מול הממשלה הנציונל-סוציאליסטית ולהשמיע קול יהודי אחד אל מול מדיניותה העוינת של הממשלה הנאצית. מכאן שלא היה ליהודי גרמניה לקראת יום החרם גוף אשר ימחה ויפגין התנגדות כלשהי לאירוע ההולך ומתרגש עליהם בהפתעה מוחלטת. לראשונה הבינו אז יהודי גרמניה בצורה מוחשית, שאיומי התעמולה הנאציים אינם עוד בגדר בגדר תעמולת בחירות גרידא, וכי הממשלה הנאצית רצינית בכוונותיה בכוונותיה התוקפניות והעוינות כלפי הקהילה היהודית הקטנה.
יום החרם נחשב לראשון מבין הגזרות, התקנות והחוקים האנטי-יהודיים, שנועדו לשמוט את הקרקע מתחת רגליהם של יהודי גרמניה ולאלצם לעזוב את גרמניה לצמיתות. אל נשכח, מדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים עד לשלהי שנת 1941 היא מדיניות של גירוש כפוי, ולא מדיניות של רצח.
גרמניה אמורה להיות "חופשיה מיהודים", Judenfrei, וכל הצעדים האנטי-יהודיים החל מיום החרם ואילך נועדו לאלץ את יהודי גרמניה – ומה-15 במארס 1938, בעקבות סיפוחה של אוסטריה (ה"אנשלוס") – גם את יהודי אוסטריה, להגר מארצם. התגובה היהודית האותנטית לאירוע יום החרם באה לידי ביטוי במאמרי העיתונות היהודית בגרמניה, שבאפריל 1933 עדיין הייתה עצמאית וחופשת מצנזורה ממשלתית.
הזכור מכל המאמרים הללו שנתפרסמו אז היה מאמרו של העיתונאי הנודע רוברט וולטש, שפירסם בעיתון הציוני-היהודי הגרמני Juedische Rundschau ב-4 באפריל 1933 : "שאו אותו בגאון, את הטלאי הצהוב", מאמר שנכנס להיסטוריה של ההתנגדות הרוחנית של יהודי גרמניה בימי יגון וצרה.
הטלאי הצהוב, כאמצעי השפלה ודיכוי של היהודים, הונהג עבור יהודי גרמניה רק ב-19 בספטמבר 1941, ולכן ברור שכוונתו של רוברט וולטש היא לעודד את רוחם ועמידתם של יהודי גרמניה ולבצר את כוח עמידתם, לנוכח המכה שניחתה עליהם.
הנה כמה שורות אופייניות מתוך המאמר:
"אנו חיים בזמן חדש, המהפכה הלאומית של העם הגרמני היא סימן ברור לחלוטין, שעולם המושגים הישן התמוטט. עובדה זאת עלולה להיות מכאיבה לרבים, אך בעולם זה יכול להתקיים רק מי שרואה את פני המציאות כמות שהם. אנו עומדים בעיצומה של תמורה כבירה בחיים הרוחניים, הפוליטיים, החברתיים והכלכליים.
דאגתנו היא :כיצד מגיבה היהדות? ה-1באפריל יכול להיות יום של התעוררות ותחייה יהודית, אם היהודים ירצו בכך. אם תהיה ליהודים בשלות וגדולה פנימית, אם היהודים אינם כאלה, כפי שהם מתוארים על ידי אויביהם. היהדות המותקפת חייבת להגיע לידי תודעה עצמית.
גם ביום זה של התרגשות חזקה ביותר, כאשר רגשות סוערים ביותר מרעידים את לבנו לנוכח מחזה חסר תקדים של נידוי כללי של האוכלוסייה היהודית כולה במדינה תרבותית גדולה, עלינו לשמור בראש ובראשונה על דבר אחד : שיקול דעת. עם זאת שאנו עומדים
אובדי עשתונות אל מול המתרחש בימים אלה, אסור לנו בכל זאת להתייאש ועלינו למסור דין וחשבון לעצמנו ללא כל אשליה עצמית. בימים אלה יש להמליץ שהיצירה שעמדה ליד עריסתה של הציונות, "מדינת היהודים" לתיאודור הרצל, תופץ במאות אלפי
עותקים בין יהודים ולא יהודים…
היום מאשימים אותנו, כי בגדנו בעם הגרמני.העיתונות הנאציונל סוציאליסטית מכנה אותנו "אויבי האומה" ואנו חסרי אונים מול האשמה זו.אין זו אמת, שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שבגדו בעצמם, ביהדותם.
העובדה, שהנהלת החרם הורתה לתלות על גבי החנויות המוחרמות שלטים "עם טלאי צהוב על רקע שחור", מהווה סמל בעל משמעות רבה. תקנה זו נועדה לגנאי ולביזיון.
אך אנו נקבלנה וברצוננו להופכה לאות של כבוד.
בשבת התנסו יהודים רבים בחוויה קשה. לא מתוך הכרה פנימית, לא מתוך נאמנות לעדתם, לא מתוך גאווה על עבר מפואר והישגים למען האנושות, כי אם על ידי הטבעת הפתק האדום והאות הצהוב, עמדו שם לפתע פתאום כיהודים. מבית לבית עברו הקבוצות, סימנו חנויות ושלטים, צבעו את שמשות החלונות, במשך 20 שעות הועמדו
יהודי גרמניה במידה מסוימת בפני עמוד הקלון. לצד סימנים אחרים וכתובות נראה לרוב בחלון הראווה גם מגן דוד גדול, מגנו של המלך דוד. הכוונה הייתה שלילת הכבוד.
יהודים, קבלו אותו את מגינו של דוד, ושאוהו בכבוד !"
לסיכום ייאמר, שבתולדות השואה של יהדות גרמניה נחשב יום החרם למכה הראשונה, הזדונית, מצד שלטונות גרמניה הנאצית.
הנזק הכלכלי לעסקים היהודיים אמנם היה שולי ומזערי, אבל מבחינה רוחנית ונפשית, זו הייתה מכה קשה, שפגשה את יהודי גרמניה בלתי מוכנים ובלתי ערוכים, פגיעים וחסרי ישע. מצב זה יימשך עד לצאת הטרנספורט האחרון של היהודים מברלין, בתאריך 10 ביוני 1943.
משלוח זה מסמן את הקץ לקיומה של יהדות גרמניה בת אלף השנים. עם עזוב המשלוח לאושוויץ, אכן נעשתה גרמניה "חופשית מיהודים, Judenfrei.
