עומר נאוטרה, בן דודתי, נולד וגדל בארצות הברית. הוא התחנך בבית ספר יהודי, תנועת נוער של יהודים, בקהילה יהודית חמה, מחבקת וציונית. כשסיים תיכון, החליט לקחת שנה הפסקה לפני האוניברסיטה, ולהשתתף בתוכנית מכינה בישראל. בשנה הזאת עומר התאהב בארץ ישראל אף יותר, ובסופה החליט לדחות את לימודיו בשנית על מנת להתגייס לצה”ל. הוא התגייס לחיל השריון, יצא לקורס פיקוד, ובהמשך לקצונה.
ב 7/10/2023 עומר סגר שבת במוצב בגבול עזה כמפקד מחלקה. בבוקר הוא והצוות נכנסו לטנק ונסעו לכיוון גבול עזה. מחבלי חמאס חטפו את ארבעת חברי הצוות מתוך הטנק הבוער.
במשך 14 חודשים ארוכים נלחמנו כמשפחה על חייו של עומר. למרות שלא ידענו מה מצבו, האמנו בלב שלם שהוא שורד, שנזכה לחבק אותו שוב. בדצמבר 2024 , התבשרנו שעומר נפל בקרב ב- 7/10. התבשרנו שלא נזכה לחבק אותו, ושכעת עלינו לוודא שעומר ייקבר כראוי באדמת ארץ ישראל, למענה הקריב את חייו.
אני רגילה שאנחנו לא מתראים לתקופות ארוכות, ככה זה כשגדלים בשני קצוות שונים של העולם. אבל אני לא רגילה לזה שלא ניפגש יותר לעולם. אני לא רגילה לזה שלא אשמע מעומר, לא אחבק אותו, לא אצחק איתו, לא נתכתב בוואטצאפ, הוא לא יקרא לי בת דודה יותר, הוא לא יקרא לי דוקטור.
כשאני ישנה אני חולמת שעומר חוזר מהשבי בחיים, שהמסוק נוחת והוא יוצא ממנו עומד על שתי רגליו, רזה ומוזנח אבל בקומה זקופה ובחיוך, ושהמשפחה כולה מתאחדת בבית החולים. אבל אני מתעוררת מהחלום והמשפחה שלנו לא שלמה, ועומר עדיין בשבי, וכאשר יוחזר אלינו לא יהיו חיבוקים מרגשים והשלמת פערים, אלא לוויה וקבורה ועוד אבל. ותודה לאל שעומר לא סבל זמן ארוך בשבי, אבל עם זאת הלוואי שעוד היתה לנו התקווה לראות אותו שוב בחיים.
עומר בחר להתגייס כחייל בודד ולצאת לקצונה כשלא היה חייב, הוא בחר להגן על המדינה, והקריב את חייו למעננו. הוא השאיר בלכתו המון לבבות שבורים, בכל העולם, בניהם הלב שלי.
**התמונות באדיבות יסמין מגל.
