תכנון ובניית משכן הכנסת – הבניית זהות ויצירת משמעות לבית הנבחרים והרשות המחוקקת של מדינת ישראל
הכנסת היא הרשות המחוקקת ובית הנבחרים של מדינת ישראל, והיא שוכנת בקריית הממשלה שבגבעת רם בירושלים. משכנה ̶ על הגבעה הרמה ̶ מזוהה עם מעמדה הלאומי כמוסד ממלכתי (גוף ציבורי בעל מעמד עצמאי שהוא חלק ממוסדות השלטון) המייצג את החברה שאותה היא נבחרה לשרת; עם סמכויותיה הרמות (פיקוח על הרשות המבצעת ובחירת נשיא המדינה ומבקר המדינה); ועם משמעות תפקידיה בחיי העם והמדינה, לרבות קבלת החלטות בנושאים המרכזיים שעל סדר היום הלאומי.
משכן הכנסת בירושלים, הוא אייקון שדימויו מהווה סמל לדמוקרטיה השלטת במדינת ישראל.
אדריכלי המשכן: יוסף קלרויין, דב ורם כרמי (בשיתוף שמעון פובזנר); אדריכלות פנים: דורה גד, 1966.
יוצר: נעמה ברוכי
סיפור בניית משכן הכנסת מקביל לבניית הזהות והמשמעות של העם בארצו ושל המדינה.
מהמאה ה-19 עם שיבת העם לארצו [עד 1948] גבר העיסוק בשאלות הקשורות בחיפוש הזהות והשייכות באמצעות דימויים ארץ-ישראלים ממקורות בזמנים אחרים (התנ"ך) וממקומות אחרים (אירופה). החייאת השפה העברית וגיבוש הזהות – בזמן (השיבה) ובמקום (א"י), – נסמכה על מערכת ערכים, אידיאלים ודימויים המשלבים מזרח, תנ"ך ומערב, ישראל וציונות, ואף נשענה על ממצאים ארכיאולוגים.. לא בלי מאבקים על התדמית, כגון בין מזרח ומערב.
כל אלה הובילו גם גישות בתכנון ובנייה, וגם בתכנון מוסדותיה.
משיווק חלום [ורבלי] ועד הצגה מחדש [ויזואלית] של ארץ ישראל
עבר משותף הוא נדבך חשוב בבניית זהות לאומית, ובסוף המאה ה-19 (ראשית שיבת ציון) שווקה ארץ ישראל – הארץ המובטחת – על סמך הדימויים מימי קדם, בעיקר מתקופת בית ראשון ושני. כך, גיבורי המיתולוגיה הארצישראלית החדשה היו דוד, שלמה, המכבים ובר-כוכבא.
עוד בראשית הציונות המודרנית, המודל הלאומי היהודי "חדש ימנו כקֶדֶם", שהוא בבחינת שיבת העם אחורה בזמן (במיוחד לימי בית שני), אך גם למקום (לירושלים, לכיוון מזרח), ונעזר בסיסמה "אם תרצו אין זו אגדה".
החזון להקמת המדינה ראה בה דמוקרטיה, שייבנה בה בית נבחרים. כבר בספר אלטנוילנד (1902) – ארץ ישנה-חדשה – תיאר בנימין זאב הרצל את בניין הקונגרס של המדינה היהודית ביְרוּשָׁלִַם: "… נסעו בני החבורה אל בית הקונגרס. דגלי צחר תכלת וקצותיהם שחורים מפני האבל על מות אייכנשטאם רחפו, והמוני אדם נקבצו לפני הבנין האדיר. העזרה ששם נועדה הבחירה להעשות היתה – אולם של שיש, רחב ידים, גבוה מאד, והאור שוקע לתוכו דרך זכוכית בגג. הספסלים היו עוד ריקים, כי הצירים התהלכו בפרוזדרין, במסדרונים, ובלשכות הועדים. בכל פעם בא איש אל היציע העליון להודיע חדשות, והחדשות העירו סערת דברים." (תרגום מגרמנית: נחום סוקולוב).
הצלחת הצגת ארץ ישראל מחדש, הולידה את שיבת ציון וההתיישבות, כאשר החלוצים קיבלו על עצמם להגשים רעיון מופשט למציאות, ובסיסמאות – הפעם מתוך המקום עצמו – הצהירו על כוונתם: "באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה".
החייאת השפה והזהות: דימויים המשלבים מזרח, תנ"ך ומערב
הציונות נזקקה לתכנון רציונאלי של הפיכת ההמונים ללאום, מה שחייב הכוונה, תכנון והסדרה.
התכנון האדריכלי היווה מעין לגיטימציה, של הדמיית המדינה העתידית. כבר מ-1906 (ובמקביל להחייאת הלשון העברית) החל חיפוש אחר שפה / סגנון מקומי, שכלל ליקוט אלמנטים אוריינטליים. בד בבד, השפעות מהאדריכלות באירופה התבטאו באלמנטים הלקוחים מעולם הצורות של האר-דקו.
אתרים עתיקים – כמו מגדל דוד והכותל – שימשו את שפת הדימויים רבי חשיבות, המסמלים את הקשר החזק של העם לעבר במקום; בעוד מבנים חדשים – כגון האוניברסיטה העברית בירושלים – היו מסמלי ההתחדשות.
דמות העם המתגבשת
עד להכרזת העצמאות הושם דגש על החייאת המסורת התרבותית של העם, בניסיון ליצור בארץ "מזיגה ארצישראלית אותנטית של תרבות יהודית". היוצרים – לרבות אדריכלים – נאבקו בדימויי "תרבות העיירה היהודית" או "תרבות הקהילה המסורתית" על ידי "שלילת הגלות" על דימוייה.
השינוי בדמות העם בארץ מוזכר במגילת העצמאות (ה' באייר תש"ח 14.5.1948), אשר מביטה אחורה בזמן על דמות העם שעוצבה במקום טרם הגלות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". בהמשך מוסבר הצורך – ההיסטורי והמסורתי – של העם לחזור מן הגולה, להיאחז במולדת העתיקה, להקים בה מחדש את ביתו הלאומי ולבנות את מדינתו יהודית בארץ, בברכת קידמה ותקווה לעצמאות ממלכתית.
להבדיל מבניית "בניין" (גרמנית:haus ; אנגלית: house), הקמת "בַּיִת" (גרמנית: heim; אנגלית: home) – כמצויין במגילה – מבטאת השתייכות ושייכות. ומכאן: לחזור הבייתה.
שפת הבינוי כסמל- מעצבת ומשקפת את דמות האומה
עם קום המדינה והיווצרות קיבוץ הגלויות, התחזקה שאיפת ההנהגה המדינית להציע מערכת סמלים לאומית ציונית מאחדת לאזרחי המדינה. הזיקה לזמן העתיק, וממנו להמשכיות ההיסטורית עד הגשמת הציונות, נעשתה חלק מהאידיאולוגיה השלטת, וההפרדה בין יהדות לישראליות איבדה את תוקפה.
עיצוב דמות האומה בבית הלאומי העסיק את דוד בן-גוריון, והופיע על סדר היום בכנסת (7.11.1949): "סקירת ראש הממשלה על פעולות הממשלה. המשימות העיקריות: ביטחון, קליטת עלייה רבתי ועיצוב דמות האומה".
הקשר בין עיצוב דמות העם והארץ מלווה ומחבר את מנהיגיה ומתכנניה, ובא לידי ביטוי בתכנון ובנייה המשקפים ומסמלים את קורות התקופות השונות מבחינה חברתית ותרבותית.
כך, בהמשך, עיצוב "מִשְׁכָּן" לכנסת – במובחן מסתם "בניין" או "מבנה" – מחבר היסטורית ומסורתית לַ"משכן", שנודע גם כ"אוהל מועד", אותו הקימו בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, כמתואר בסוף ספר שמות. המשכן ליווה את בני ישראל במסעם ממדבר סיני, לארץ ישראל, הוחלף במבנה אבן בשילה, ולאחר מכן במקדש שבנה שלמה המלך בירושלים, ושמר על קווי דמיון רבים למשכן המקורי.
ממדים לתכנון בישראל: הארץ-העם-הזמן
לאחר המנדט, מונה האדריכל אריה שרון לראש אגף התכנון במשרד ראש הממשלה, והופקד על הכנת תוכנית-אב למדינת ישראל ("תכנית שרון", 1949-1953).
שרון הגדיר שלושה ממדים לתכנון הפיסי בישראל ושל ישראל: הארץ, הזמן והעם (שרון, 1951).
ממדים אלה מקבילים גם לממדים בהם תלוייה תפיסת הדימוי והבניית תדמית: המקום, הזמן, וזהות ומיקום המתבונן או היוצר (העם כתופס את את עצמו מבפנים/ העם כפי שנדמה מבחוץ).
את דמות המקום, לפי שרון, משנה התכנון, מעגן הבנייה בפועל. והבנייה משמעותה (גם לפי בן גוריון) – "שלמת בטון ומלט" – סיסמה שכמוה כהבטחה "להלביש" על המדינה לבוש מבטון ומלט (חזק ועמיד) – ..ולכבוש את השממה.
בתקופה הראשונה שלאחר קום המדינה שפת הבינוי הזו כסמל– מעצבת ומשקפת את דמות האומה. השימוש בבטון– משקף צמיחה והתחדשות בבנייה מתועשת ומודרנית, להבדיל מהשימוש ההיסטורי באבן המחבר לעבר. בכך יש משום אימוץ מודרניזציה, ונוצר דימוי מסוג חדש – תרבות "המערב" – בניגוד ל"מזרח". – מצד אחד: דילמה תכנונית, ומצד שני: אתגר – כיצד בכל זאת לשלב בין השניים במעין "כור היתוך". אן תרצו: שילוב הבטון עם האבן.
* * *
הכנסת: מעברים ממעמד-למעמד וממקום-למקום
ב־25 בינואר 1949, עוד במהלך מלחמת העצמאות, התקיימו הבחירות הראשונות במדינת ישראל ל"אסיפה מכוננת" בת 120 נציגי העם, כמימוש "שלטון העם" שבבסיס הדמוקרטיה, ולמטרת כינון חוקה, כאמור במגילת העצמאות. בט"ו בשבט תש"ט, 14 בפברואר 1949, נערכה ישיבתה הראשונה, בבניין הסוכנות היהודית (לימים: בית המוסדות הלאומיים) בשכונת בירושלים. ביום זה, בחג האילנות, מציינת הכנסת את יום הולדתה.
יומיים לאחר מכן חוקקה האסיפה המכוננת את חוק המעבר אשר שינה את שמה ל"כנסת", על שם "הכנסת הגדולה", שהתכנסה לאחר שיבת היהודים לארץ ישראל מגלות בבל. ומשהכריזה על עצמה האסיפה כ"הכנסת הראשונה", הפכה לפרלמנט. למען הסר ספק, עקב אי-בהירות לגבי מעמדה החוקי של ירושלים, התבקש מעבר של הכנסת ממקום מושבה בעיר. לפיכך, ישיבותיה הועתקו לתל אביב, והתקיימו בבניין קולנוע "קסם" ובמלון "סן-רמו".
רק לאחר שב- 13 בדצמבר 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל, חזרה הכנסת ועלתה לבניין הסוכנות;
וב-13 במארס 1950, לאחר חיפוש מקום מתאים יותר לקיום התכנסויותיה, עברה הכנסת ל"בית פרומין" שברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. שם – כמשכן ארעי – התקיימו ישיבותיה במשך למעלה מ- 16 שנים.
מעצמאות – לבניין קבע עצמאי לכנסת
מיום כינונה כ"פרלמנט", היה ברור כי הכנסת ראוייה למשכן קבוע משלה. זה הציב אתגר תכנוני ותקציבי: לאתֵר מקום מתאים ולהקים בו מבנה שיהלום את תפקידיה ומעמדה הרם של הכנסת.
באפריל 1949, כשהחל התכנון הראשוני לקריית הממשלה, בירושלים הבירה, הציע האדריכל שרון שמשכן קבע לכנסת ימוקם ברמה הצפונית של גבעת שיח' באדר (גבעת רם), בסמוך ל'בית הכינוסים' (בנייני האומה). הצעת מיקום תואמת לרוח זו הציגו, לאחר מכן, האדריכלים מוניו גיתאי-וינרויב ואל מנספלד במסגרת תכנית שהגישו לתכנון הקרייה, הצעתם "נכנסה למגרה", כמו גם הצעות מיקום נוספות שעלו במסגרת גרסאות שונות לקריית הממשלה.
לאחר כשש שנים של דיונים בוועדות הכנסת– בין היתר על אלטרנטיבות למיקום הכנסת, ועל תקציבי פיתוח נדרשים – ואף סיורים במקומות שהוצעו, רק בפברואר 1955 קיבלה הממשלה החלטה ספציפית ואופרטיבית על בניית "בניין עצמאי לכנסת". לשם כך, ב-14 ביוני 1955, אישרה "הוועדה לפיתוח שטח בנייני הממשלה" (לימים- "וועדת הקריה") הקצאת שטח לבניית משכן קבע לכנסת, בדרום מזרח קריית הממשלה, בגבעת רם.
כחצי שנה לאחר מכן (נובמבר 1955) כבר פורסם כי תכנון המבנה ייערך בדרך של תחרות בין האדריכלים במדינה, ולאחר עוד כחצי שנה (יולי 1956), פורסמו דרישות ומתווה התחרות, והיא יצאה לדרך.
* * *
תחרות תכנון כערך דמוקרטי
עריכת תחרויות פומביות, בנושאי תרבות מגוונים, התפתחה כמסורת עממית דמוקרטית מימי יוון העתיקה.
הארכטיון באקרופוליס נבנה במקום המיוחס לקיום תחרות בין אתנה לפוסידון על השליטה במחוז אטיקה. עם נצחונה של אתנה הפכה לפטרונית העיר אתונה. בעקבות האלים, ניתנה הזדמנות שווה לאזרחים לתחרות חופשית ביניהם ולקבוע "שיאים" בשטחי החיים, וכך הביאו לפריחה בנושאי התרבות המקומית – כגון ספורט, מוסיקה, שירה, דיונים פילוסופיים, פיסול. ואדריכלות. באמצע המאה החמישית לפני הספירה, כנראה ביוזמת פריקלס, שנחשב אז למדינאי האתונאי המשפיע ביותר, גם אנשי המקצוע לתכנון וביצוע הפרתנון באקרופוליס התחרו ביניהם. כך, זכה הפסל פידיאס, שהיה אחראי על עיטור הפרתנון, והופקד על הפיקוח הכללי על בנייתו (האדריכלים היו איקטינוס וקליקרטס). מאז הקמתו – מעבר ליופיו הארכיטקטוני, המייצג את שיא התרבות היוונית הקלאסית בעת העתיקה – נחשב הפרתנון לסמל של הדמוקרטיה האתונאית והדמוקרטיה בכלל.
מאמצע המאה ה-19, מרבית ארצות המערב נוהגות לקיים תחרויות אדריכלות פתוחות לתכנון מבנים ציבוריים, ובחלקן הדבר אף מעוגן בחוק.
קיום תחרויות פומביות לאדריכלות – עבור תכנון מתחמים ומבנים ציבוריים – הונהג ביישוב בארץ ישראל עוד לפני קום המדינה, עם ייסוד אגודת האינג'נרים והארכיטקטים העברים בארץ ישראל. ולפי האנציקלופדיה העברית – כרך ו' (ארץ ישראל) ע' 1120: "גורם [אחר], שהביא לידי התפתחותה של האדריכלות בארץ, שימשה השתרשותו של הנוהג לבחור את התכניות לבניינים ציבוריים ע"י התחרויות בין האדריכלים. ועדה מיוחדת שעל-יד אגודת האינג'נרים והארכיטקטים שוקדת על כך שהתכניות של בנינים בעלי חשיבות תיבחרנה בדרך זה.". – חשיבות יתירה נודעת, אם כן, לתחרות פומבית ואנונימית לתכנון מבני ציבור, שתהא פתוחה בפני הקהילה המקצועית, בעקרון שוויון ההזדמנויות בפני הרשויות המבצעות.
הכרזת תחרות דמוקרטית לתכנון המשכן
כראוי למבנה ציבור לאומי, נודעה חשיבות לכך שמשכן הכנסת יהיה מקור גאווה ויעיד: הן על הישגי התכנון והבנייה – הצועדים עם הזמן, והן על רוח המקום – הייחודית.
ב-25 ביולי 1956, הכריזה נשיאות הכנסת על תחרות פומבית בין אדריכלי המדינה לתכנון משכן קבע לכנסת על השטח שהוקצה לה, בשיתוף עם אגודת האינג'ינרים הארכיטקטים בישראל.
בתחילת אוגוסט 1956 התפרסמה המודעה הרשמית בעיתונות. בפני המתחרים הוצגה פרוגרמה פשוטה, הכוללת רשימת שטחים, מתקנים וחדרים שיש להכליל במשכן. מנגד, לא הובהרו סוגי ואופני הפעילויות בבניין ולא הוכתבו אופי או סגנון אדריכלי מועדף.
התכנון, ככלי, גויס אם כן לקחת חלק נכבד במנגנון הכוונת מיצוב הדימוי של "הכנסת" בעיני הציבור – בארץ ובעולם. שכן עיצוב מבנה למשכן בעבורה היווה (במישרין ובעקיפין) גם אמצעי להבניית הזהות ויצירת המשמעות שתוּקְנֶה עם הקמתו למוסד "הכנסת" כבית הנבחרים וכרשות המחוקקת של מדינת ישראל.
מיעוט מתמודדים
ההזדמנות החד-פעמית לתיכנון המוסד הריבוני העליון של המדינה, והפרס הראשון שעמד על הסכום הלא־מבוטל של 7500 ל"י וכלל גם את זכות הוצאתו לפועל של הבנין, אמורים היו למשוך – לפי הציפיות – כ-80 מתמודדים. עם זאת, רק 35 משרדי אדריכלים הגישו הצעות לוועדת־השיפוט, ובכללן 38 תכניות למשכן הכנסת.
רבים מקרב ציבור האדריכלים (בעלי משרדים גדולים נחשבים) החליטו שלא לגשת לתחרות.
חלקם העלו ביקורת על הפרוגרמה, לדוגמה: לטענת האדריכל היינץ ראו הייתה זו פרוגרמה שאידאלית עבור פרלמנט זעיר-בורגני; והאדריכל רם כרמי טען שהפרוגרמה לא הייתה ברורה דייה.
אחרים (הדעה הרווחת) טענו שמדובר בתחרות סרק, היות ובשלב פרסום התחרות לא היה עדיין מקור מספיק למימון עלות התכנון והבנייה. לפיכך, רוב האדריכלים הידועים בארץ נמנעו מתכנון הצעה לתחרות, שהרי ספק אם תיבחר ו/או תיבנה, אך משמעותה השקעת משאבים מצדם ועל חשבונם (זמן, כוח אדם יקר, והוצאות כגון: שרטוט, הדפסה ובניית מודלים), בעלות שהוערכה בלא פחות מ-2,000 ל"י להכנת תכנית ראוייה.
והנה, תשעה ימים לפני פרסום תוצאות התחרות נודע שהברון ג'יימס דה-רוטשילד, שנפטר זמן קצר לפני כן, הוריש לכנסת בצוואתו סכום של 1.25 מיליון לירות שטרלינג, המיועד לבניית משכן הכנסת.
* * *
הזוכה בתחרות – יוסף קלרויין (Joseph Klarwein)
ב-24 ביולי 1957, לאחר דיונים והתלבטויות בין העבודות שהוגשו, הודיע חבר השופטים על תוצאות התחרות לתכנון משכן הכנסת: הוחלט [בסופו של דבר, פה אחד] להעניק את הפרס הראשון לבעל תכנית מס' 13 (התכניות, כנהוג, הוגשו בעילום שם, וזוהו לפי מספרן) – האדריכל הירושלמי יוסף קלרויין (Joseph Klarwein), אדריכל שכבר הוכיח עצמו בעולם ובארץ וכבר כה בפרסים על עבודותיו.
יוסף (אוסיפ) קלרויין, Josef (Ossip) Klarwein, נולד בוורשה, שבפולין הרוסית, 6.2.1893. אביו היה מורה לעברית, ממנו שאב את זיקתו לציונות, ולימים עלה בעקבותיה לארץ ישראל. במלאת לו 18, ביקש להיות צייר, ונסע למינכן ללמוד אמנות. שם התגלה כשרונו בשרטוט, ופנה ללימודי אדריכלות. הוא התאזרח בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואת השכלתו והכשרתו כארכיטקט רכש שם, בפוליטכניון של מינכן, בשנים 1917-1919. עם סיום לימודיו, בשנת 1920, התמחה מקצועית בסטודיו של הנס פֶּלְצִיג (Poelzig) בברלין.
הוא ניגש, עצמאית, לתחרות לבניית מגדל מים מודרני בעיירה בשם אולנברג, בסביבת המבורג. תכנית זו זיכתה אותו בפרס הראשון שבחייו, וגם היקנתה לו משרה אצל האדריכל הנודע יוהאן פרידריך (Fritz) הוגר (Höger) – מי שנודע כנציגו של אקספרסיוניזם הַלְּבֵנִים (גרמנית: Backsteinexpressionismus) הצפון גרמני, במבנים שתכנן בהמבורג ובהאנובר, בשילוב עם אסתטיקת הארט דוקו (סִגְנוֹן אדריכלי שהתפתח במקביל ל"אובייקטיביות החדשה" של הבאוהאוס). לכן, קלרויין עבר מברלין להמבורג, רפובליקת ויימאר. שם הועסק אצל הוגר כתריסר שנים (1921-1933) ולבסוף מונה כאדריכל העיצוב הראשי של המשרד הגדול. בפרק זמן זה השתתף בתחרות בינלאומית לבניית התיאטרון הגדול של חארקוב — ותכניתו נרכשה. אחר כך זכה בפרס ראשון בתחרות לבניית מגדל מים ליד שיקאגו.
בהמבורג גם הקים את משפחתו, כשנישא לאֶלזָה קוּּמֶה (Elsa Kumme) (ילידת ברלין, גרמניה, 13.11.1894), ושם גם נולד בנם, מתתיהו (9.4.1932) Mathias.
ב־1933, בהיותו בן 40, בעקבות עליית הנאצים לשלטון והתגברות האנטישמיות בגרמניה, עלה קלרויין לארץ.
ניסיונו העשיר בארכיטקטורה, עזר להשתלבותו בשוק העבודה הארץ ישראלי, והוא לקח חלק פעיל במפעל הבנייה הציוני בימי היישוב, לרבות הכשרת דור אדריכלי העתיד במחלקה לאדריכלות בטכניון בחיפה. מלבד תכנון בתים פרטיים, עבודותיו התמקדו בעיקר במבני ציבור ומסחר ובתוכניות-אב ליישובים ולאתרים שונים ברחבי הארץ. בין לקוחותיו נמנו שלטונות המנדט הבריטי (מע"צ) והמוסדות הציוניים.
ביוני 1939 הגיש בקשה לקבלת אזרחות ארץ-ישראלית, שהוענקה לו בספטמבר של אותה שנה.
כתובתו בבת-גלים, חיפה.
בין עבודותיו הידועות בישראל (עוד לפני התחרות למשכן הכנסת) היו כבר:
"בית המההנדס", ברח 'דיזנגוף 200, תל אביב (פרס ראשון), בשיתוף האדריכל רוברט פרידמן (1934); "בית-הקרנות", צומת רחובות הרצל ובלפור, חיפה (1935); מצבת הקבורה של צינה דיזנגוף, בית הקברות טרומפלדור, תל אביב (1937); מצבת הקבורה של המשורר שאול טשרניחובסקי, בית הקברות טרומפלדור, תל אביב (1945); בנין המעבדות לביולוגיה, הר הצופים (פרס ראשון, 1946); קבר הרצל וסביבתו (פרס ראשון בתחרות בינ"ל), תכנית אב לאונ' העברית בגבעת-רם עם היינץ ראו וריכרד קאופמן, בנין הפקולטה למשפטים בגבעת-רם, ירושלים (1951); ממגורות "דגון", חיפה (1956).
לאחר עבודה ומגורים בחיפה ובתל אביב, עבר לגור בירושלים.
התכנית הזוכה – שהציע קלרויין לכנסת
על פי תוכנית קלרויין לכנסת, הבניין מלבני ומוקף אכסדרות עמודים מרובעים, במידות של מטר על מטר, שבשל הטופוגרפיה: הם גבוהים יותר (כ-20 מ') במורד ההר, בחזית לדרום; ונמוכים יותר (17 מ') במעלהו, בחזית לצפון.
לפניו רחבה גדולה. אולם מליאת הכנסת מוצב במרכזו (ליבו) של הבניין, ומשני צידיו חצרות פנימיות.
אולמות הכניסה, המסעדה, הספרייה ומשרדי הכנסת, מסודרים מסביב. וחזיתם מוסתרת על־ידי העמודים.
על השראתו לתכנון משכן הכנסת התראיין קלרויין למספר עיתונים, והדגיש את האוירה והאטמוספרה שביקש ליצור למשכן: בהתאמה לייעודו, ובקשר עם המקום (ירושלים) והזמן (הזה).
* * *
רוחות סוערות לאחר פרסום תוצאות התחרות
אלא שתגובות האדריכלים כלפי התכנית הנבחרת עוררה סערת רוחות רבתי, איימה לגרור שינויים בתכנון, ולכאורה עלתה לאדריכל קלרויין בבריאותו, ולמדינה בזבוז זמן וכסף.
הביקורת שעוררה הבחירה בעבודתו של קלרויין, הושמעה בקרב האדריכלים ובישיבה של הוועד הארצי של איגוד הארכיטקטים. עלו טענות כנגד תכנון הבניין: שסגנונו קלאסיציסטי, שאינו מודרני, שאינו בניין ישראלי, שאחידות צורתו משעממת, שהוא ניאו-קלאסי ושאינו מתמזג בסביבתו… ואפילו שהבניין הניאו-קלאסי עלול להיחשב כ"בניין נאצי".
משם התפרצו הטענות החוצה – לעיתונות, לכנסת.. עלו בזמן יקר על דיונים, מריבות וספקות, תככים ועוד.
כותרות העתונים זעקו את האוירה התוקפנית במלים: זעקה, שערוריה, סערה, מאבק, מלחמה.. והיו שדרשו לצאת לתחרות חדשה. (לדוגמה: בית הבחירים, דבר, 2 באוגוסט 1957).
הגדיל לתקוף את התכנית "העולם הזה" שטען לחשדות של פרוטקציה, חששות של שיפוט לקוי לפי כללי הפרסטיטוציה – "פרוס לי ואפרוס לך", הדים של מקח וממכר, קנוניות, וביטוי "שלטון-כת ממאיר" (השערוריה בבנין הכנסת, העולם הזה, גיליון 1034, 7 באוגוסט 1957).
מתנגדי התכנית הציגו שלל ערעורים על הבחירה בהצעתו של קלרויין. בין מעבירי הביקורת היו שטענו שבנייני עמודים – כאלה המקיפים את המבנה – זרים לירושלים, זאת למרות שלפי תיאור המשכן בתורה (שכאמור שימש בסיס לתכנון בית המקדש בירושלים) מדובר במבנה בעל עמודים רבים. גם בתקופת בית המקדש השני נבנו בירושלים בנייני עמודים רבים, בהשפעה קלאסית מובהקת.
מבקרים אחרים טענו שאל לה לכנסת להיראות, ולו במרומז, כמקדש יווני, – כפנתיאון, יציר האדריכלות הקלאסית.
הועלתה דרישה לנקוט צעדים: לשנות את התכנית, לקיים תחרות נוספת ו/או להמזין צוות שופטים מחו"ל… ובינתיים לעכב את ביצוע התכנית.
בסיום ישיבה באיגוד האדריכלים התקבלה החלטה חסרת תקדים: לפעול למניעת הקמת בניין הכנסת לפי התוכנית שזכתה בפרס ראשון. (אלה בינשטוק, סערה אדריכלית, דבר, 9 באוגוסט 1957).
מנגד, היו מי שקראו לקבל את הכרעת השופטים, שנערכה לפי התקנות והכללים, והתרעמו על מאבק האדריכלים בתכנית הזוכה של קלרויין, שיש בו משום ערעור סדרי נוהל תקין וארגון חברתי, ולמעשה הוא מאבק על נוסחאות־תרבות. (י. בן-סירה, על מה נזעקו הארדיכלים? דבר, 8 בספטמבר 1957).
עדיין, גם לאחר כחצי שנה, היו מי שסברו כי יש לערוך תחרות חדשה לבנין הכנסת (אלכסנדר פרסיץ, הארץ, 14 מרץ 1958), אך אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים התנגדה מחשש ליצירת תקדים מסוכן.
* * *
בסופו של דבר, באפריל 1958, פסקה ועדת מומחים בינלאומית (פרופי ל. א. מאיר מהאוניברסיטה העברית; סיר הוארד רוברטסון, מגדולי האדריכלים באנגליה; ומאכס אברמוביץ, אדריכל בנין או"ם בניר-יורק) שהקים יושב-ראש הכנסת יוסף שפרינצ'ק: "רעיונו של הזוכה בפרס מר קלרויין, שהציע בניין המצטיין בפשטות רבה ובאחידות הדמות, המכונן באתר נישא… ראוי מאוד להתקבל" … "בנין כזה יכול להביא פתרון מצויין ועז־ביטוי ולהיות בעל מעמד שגיב וטומן בחובו את האפשרות להיות נקודה הבולטת של הסביבה".
המומחים קבעו פה אחד, שהתוכנית שהגיש קלרויין, מזכה אותו להקים את משכן הכנסת, אם כי עליו לשכללה ולשפר את התכנון הפנימי. לפיכך, המליצו כי יאופשר לקלרויין לבקר באירופה ואמריקה במשך 3־4 חודשים לשם התבוננות בבנייני פרלמנטים. לאחר מכן תינתן לו אפשרות להיפנות עוד לששה חדשים, כדי לשכלל את תוכניתו. בנוסף, המומחים הציעו לשים דגש ולפתור כמה בעיות, כגון תכנון תנאים להתקנה של מכשירים טכניים ואלקטרוניים שיומצאו בעתיד.
הוועדה ביקשה בסוף הדין־וחשבון לא לתת לשיקולי חסכון שונים לפגוע בפיתוח הטוב ביותר של הבניין וסביבתו.
(ראו: ועדת מומחים אישרה ביסודה תכנית קלרויין לבנין הכנסת, דבר, 17 באפריל 1958).
* * *
אבן הפינה לכנסת
ב"חוק יסוד הכנסת, כ"ב שבט תשי"ח" (14 בינואר 1958) נקבעה ירושלים הבירה כמקום מושבו של בית הנבחרים של המדינה. ב-14 באוקטובר 1958, במעמד נשיא המדינה יצחק בן-צבי ואלמנת התורם, דורותי דה-רוטשילד, הונחה אבן הפינה למשכנה הקבוע של הכנסת, על הגבעה הרמה שהוקצתה לה במערב ירושלים.
* * *
הכנסת: המלחמה [בבית] על בניית הבית
לקידום ביצוע תוכנית בניין הכנסת הוקמה ועדת ביצוע בראשות שלמה גור, מנהל משק האוניברסיטה, שבעבר עמד בראש הנהלת בניית בנייני האוניברסיטה בגבעת־רם, חה"כ נחום לוין, מזכיר הכנסת י. רוזטי, המנהל הכללי של משרד־העבודה יוסף אבידר, מנהלו הקודם של משרד העבודה י. עילם ויושב־ראש הכנסת קדיש לוז.
פרופי יוחנן רטנר, דקאן הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, מונה כיועץ אדריכלי לועדה, והאדריכל שמעון פובזנר הוזמן לעבוד עם קלרויין על תיקון התוכנית הכללית ופרטיה, לאחר שהוועדה הפעילה את אחד מסעיפי ההסכם עם קלרויין.
ב-22 ביוני 1959 קיבלה ועדת הביצוע תוכנית שינויים למשכן שהכינו במשותף קלרויין עם האדריכל שמעון פובזנר.
בשלב מסוים הוזמן לצוות, כיועץ, גם דב כרמי, חתן פרס ישראל לאדריכלות לשנת 1957. דב ורם כרמי (בנו) יחד עם האדריכל הבריטי ביל גיליט הכינו תוכנית חדשה שהפכה את הבניין הריבוע שתכנן קלרויין למלבני, ביטלה את החצר במרכזו וכך הקטינה את היקפו. בשונה מהתכנון המקורי, אולם המליאה לא מוקם במרכז המבנה.
כמו כן, הבניין הוסט ממיקומו המקורי מעט דרומה. על הצעה לשינוי מיקום הכניסה התנהל ויכוח בוועדת הביצוע. קלרויין תיכנן את הכניסה מצד צפון, כהמשך טבעי לקרית הממשלה, ובהתאם – בחזית הכנסת צריכה היתה להיות כיכר רחבת־ידיים למסדרים וטקסים ממלכתיים. הצד האחורי היה פונה לדרום, לכיוון שרשרת ההרים של בית צפפה ובית־ג'לה, בצד הירדני של הגבול.
המצדדים בשינוי הכניסה לכיוון דרום (גור, בעקבות פובזנר) נימקו זאת בנוף המרהיב הנשקף מכיוון זה, המונומנטליות של חזית הכניסה לבניין כפי שתיראה מכביש רופין, בגלל הבדלי הגובה (שלושה עד חמישה מטרים(, והפרדת הכנסת מקריית הממשלה כיחידה בפני עצמה.
התנגדות צה"ל לכניסה מדרום הצביעה על סכנה מכיוון זה, אשר נצפה ממספר עמדות ירי שמעבר לגבול הירדני.
* * *
לאחר שחזר מהסיור אליו נשלח בבתי פרלמנט בחו"ל, מצא קלרויין כי בהיעדרו – לא רק ששינו את תכניותו המקורית למשכן־הכנסת שזכתה בתחרות, אלא כבר הזדרזו לצאת לעבודות פיתוח בשטח.
חזית הבניין בתכנית הועתקה מצד אחד של הכיכר לצדה השני (בדיוק מול קוי שביתת־הנשק) וגם בפנים הבניין הוכנסו שינויים רבים. נוצר עימות בין קלרויין לבין פובזנר. לטענת קלרויין (אדריכל ותיק): "מר פובזנר הוא אסיסטנט ובתור שכזה הסכמתי לצרפו לחבר העובדים". ולתגובת פובזנר: "לא ולא, אני שותף ובתור שכזה הוזמנתי על-ידי ועדת הכנסת.". קלרוין אמנם הסכים לחלק מהשינויים שהציע פובזנר, אך לכאורה נשאר עם הרושם (אולי המוצדק) כי "גוזלים ממנו את תוכניתו, מכריחים אותו להסכים לדברים המנוגדים לרוחו ולרוח התוכנית שזכתה בפרס".
על סוגייה אחת קלרוין לא הסכים לוותר: לשינוי שהוצע לחזית הבניין (הצבת הכניסה מול קווי שביתת-הנשק).
אך למרות שחזר והביע את התנגדותו העקרוניות (שראוי היה ליישב), המשיכו במשרד הבנייה להכין תוכניות עבודה ללא שיתופו. בנוסף, כבר החלו בביצוע עבודות הפיתוח בשטח עצמו. טרקטורים כבר עלו על הגבעה המיועדת, והתחילו לחפור תעלות־יסוד למרתפי הכנסת, שאינן תואמות לתכנית הזוכה. – התעלמו מכך שעם "קביעת העובדות" וקידום התכנית לכניסה מצד דרום (לפי שינוי התכנון של פובזנר), התכנית הזוכה בפרס "נעלמה".
ומבחינה פיננסית הסתברה חריגה משמעותית: בנוסף להוצאות החפירה הנחפזות, שלכאורה "גרמו לבזבוז ועמל שוא", התבר שוועדת הכנסת טעתה לחשוב שחומרי בניין למשכן הכנסת פטורים מתשלום מכס ומס מותרות. לכן תוכנן בניין ששטחו 20 אלף מ"ר. אלא שמשרד האוצר הבהיר ש"גם על הכנסת לשלם את המסים". לכן, נדרש היה להקטין את שטח הבניין ל -15 עד 16 אלף מ"ר.
מבקר־המדינה, התבקש על ידי נשיאות הכנסת להיכנס לתמונה ולערוך ביקורת על הניהול של משרד־הבניה. לפי דו"ח המבקר, התברר כי סכום של כ-3,000 ל"י טרם אותר. החישוב שהוגש לכנסת כלל הוצאה משוערת של כ-7 מיליון לירות (סכום שהיה קיים), אך לא מותירה כספים לרזרבה.
קלרויין הודיע כי הוא מכין תזכיר מפורט שישלח ליו"ר הכנסת מר קדיש לוז. כדי למנוע העברת אינפורמציה בלתי־מדוייקת מצד 'בעלי עניין' שונים. ברור היה לו, כי הכנסת חייבת לשים קץ למצב זה, "לשמור על כל פרוטה לבל תבוזבז, ולבצע את העבודה כיאה למוסד המחוקק העליון של המדינה." ,
( שאול בן-חיים, על העיכוב בביצוע התכנית, מעריב, 11 בפברואר 1960).
לאחר ששלטונות הבטחון התערבו והודיעו לועדת־גור, כי לא יקבלו את ביצוע החפירה עבור כניסה למשכן מדרום, שכבר הושקעו בה כ־400 אלף לירות; ולאחר שגם ועדות בנין הערים הארצית והמחוזית וגורמים אחרים הזהירו, כי הפיכת כווני חזית הבניין תגרום לתקלה חמורה. – זכה קלרויין לניצחון במלחמתו למען ביצוע הבנייה כפי שתיכנן אותה: בועדה להקמת המשכן התגבשה הסכמה כי "הכרח הוא לחזור לתכניתו המקורית של קלרויין, אם רוצים למנוע סכנות מבאי הכנסת".
(חזרה – לתכנית המקורית, מעריב, 24 בפברואר 1960).
האדריכל דב כרמי, שכבר הוזמן להשתתף בתכנון, קיבל את תוכניתו של קלרויין כיסוד לפשרה בין התפיסות המנוגדות, וביחד עימו עיבד שורה של הצעות תיקונים [בחזרה] לתוכנית המקורית.
שלמה גור, שלא הסכים לבטל את השינויים שהכניס פובזנר, הודיע על התפטרותו מועדת הביצוע. לטענתו, התוכנית המתוקנת אינה עוד אותה תוכנית־קלרויין שזכתה בתחרות, ומצריכה אישור מחדש של חבר־שופטים מקצועי.
קלרויין הבהיר כי אפילו עם התיקונים, עדיין התוכנית היא תוכניתו שלו שזכתה כפרס ונתקבלה לביצוע.
הויכוח הונח בפני הוועדה לבנית בניין הכנסת, להחלטתה.
(מבית | הכנסת: המלחמה על הבית, דבר, 18 במרץ 1960).
סוף דבר: משכן הכנסת – סמל לבנייה והבנייה
במשך שלוש שנים מיום שהצעתו האלגנטית והמכובדת למשכן הכנסת של אדריכל יוסף קלרויין נבחרה לראשונה (ב-24 ביולי 1957) היא עברה קיטונות של ביקורות, ספגה קולות התנגדות, ניסיונות ביטול, התערבויות ובחישות של ידיים. .. עד שסוף סוף, במאי 1960 – לאחר שככת "מלחמות אדריכלים" ותודות לשיתופי פעולה – קיימה ועדת הביצוע ישיבה על התוכנית החדשה, הביעה שביעות רצון כללית ממנה, והתכנית אושרה מחדש.
ובסופו של דבר, שפת הבינוי עליה הוסכם פה אחד למבנה משקפת את דמות האומה, ומשלבת: אבן ירושלמית אדמדמה – המסמלת את ההיסטוריה היהודית, מחברת לעבר ומתקשרת לעיר ירושלים; עם שימוש בבטון חשוף – המשקף צמיחה והתחדשות, ומאפיין בנייה ים תיכונית ומודרנית.
ניתן היה לצאת – לבנות ולהיבנות.
הבנייה נמשכה עוד 5 שנים, עד שבשנת 1965 משכן הכנסת המרווח והמרשים היה מוכן לאכלוס.
טקס חנוכת משכן הכנסת
תשע שנים עברו מיום הזכייה של קלרויין בתחרות (יולי 1957) עד שהסתיימה הבנייה, וב-30 באוגוסט 1966, נחנך המשכן הרשמי, החדש והקבוע לכנסת, בגבעת רם בירושלים (לפני 58 שנה).
בטקס הממלכתי והמפואר השתתפו ראשי המדינה, נבחריה ונכבדיה. כמו כן, הגיעו אליו ראשי 44 פרלמנטים ושליחי 47 קהילות יהודיות מהתפוצות, הגב' ג'יימס דה-רוטשילד ובני משפחתה – שבעזרת כספים שנתרמו על ידם התאפשרה הבנייה, ואלפי אזרחים, נציגי יישובי ישראל.
משכן הכנסת מתנשא לתִּפְאָרָה כאייקון על הגבעה במערב העיר.
- מבנה – דומה לפרלמנטים בעולם: כולל "חתכי זהב", משתמש בשפה קלאסית, פלטות, כניסה. ואבני המקום.
- זהות – בכל זאת (לכאורה, מבלי שקלרויין כיוון לכך) המבנה מהדהד זהות יהודית: מתכתב עם אוהל המועד במדבר ובית המקדש בירושלים… עם העמודים הניצבים בהיקפו.
- משמעות – בידודו והתנשאותו מעל המבנים שסביבו מעניקים לו תחושת חשיבות, המעצימה ומחזקת את הרשות המחוקקת ובית הנבחרים של מדינת ישראל. פוליטית מסמל את הדמוקרטיה, ואת העצמאות. הוא מעורר כבוד ומשקף את רוח הזמן.
עיצוב: סטודיו רולי (רוטשילד את ליפמן), עבור השירות הבולאי. (נחלת הכלל )
במשך השנים נוספו למשכן הכנסת שני אגפים – אגף נגבה (נחנך ב-1992) ואגף קדמה (נחנך ב-2008). השטח הבנוי כיום במשכן גדול פי שלושה משהיה ב־1966, אך התוספות תוכננו בקפידה כך שלא תיפגע חזות המשכן הממלכתי: המכובד והייצוגי.
* * *
גילוי נאות: כאדריכלית, עבדתי במשרד רם כרמי ושות', לאחר שהינחה אותי בפרויקט הגמר שלי, במשרד עם רונית רובין (יוצאת משרד דורה גד). כמו כן, עבדתי כעשור כמנהלת אגף במינהל התכנון (משרד הפנים ויחידת סמך של משרד האוצר) בבניינים בקריית הממשלה ליד הכנסת, ובמשכן כנסת (ועדות הכנסת).- זה היה מקום עבודתי.
