לשוב ולשבת בסוכה: על מנהגי בניית הסוכות ומשמעויותיהם. מסע במקום ובזמן

מאמר זה נכתב לקראת חגי תשרי התשפ"ו, בשלהי חודש תמוז התשפ"ה (אמצע יולי 2025), שלושה חודשים לפני חג הסוכות תשפ"ו (7-14.10.2025), כאשר מדברים על "מו"מ לעסקת חטופים", להשבת 50 חטופים שעדיין בעזה, אך פתרון עדיין אין.

המאמר נכתב בתקווה שתקום "סוכת דוד הנופלת".

1. הסוכה מימי יציאת מצרים לימי חג הסוכות והאסיף

סוכה היא מבנה המסוכך על אדם ובהמה מפני השמש. מצוות הישיבה בסוכה היא תזכורת להושבת בני ישראל בסוכות בעת צאתם ממצרים ונדודיהם במדבר. היא נחשבת כבית ארעי בכל ימי חג הסוכות, מקובל לאכול בה, ואף יש המקפידים לישון בה.

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם…"  (ויקרא כ"ג, מ"ב-מ"ג)

מבני הסוכות ליוו, אם כן, את עם ישראל מאז יציאתם ממצרים – מימי מסעותיהם וכסמל לשרידותם במשך ארבעים שנה במדבר. אמנם צורת המגורים האופיינית לשבטים הנודדים במדבר היא האוהל, אך מבנים מדבריים בהחלט מתאימים לתיאורי הסוכות של בני ישראל, כפי שניתן למצוא לדוגמה אצל שבט טוארג, במדבר סהרה (מרוקו).

סוכות באזורנו משמשות גם למגורי בדואים – בנאות מדבר, בעת איסוף התמרים במקום. ואכן, ישיבה בסוכה הסמוכה לשדה או לכרם מקלה על החקלאים בעת איסוף התבואה ופירות הקיץ, דריכת הענבים בגתות ומזיגת היין לבקבוקים.  לכן, סביר שמסורת כזו – לרבות שיחזור סוכות מימי יציאת מצרים – החלה ביהדות עם התנחלותם של שבטי ישראל בארץ והפיכתם לחקלאים. אין פלא שחוגגים בסוכות את סיום עונת האסיף – איסוף פירות, מסיק זיתים לשמן, בציר ענבים ודריכת יין, איסוף תבואה לגורן:  חג האסיף.
"בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן." (ויקרא כ"ג, ל"ט)

ואכן, לקראת הכניסה לארץ ישראל, התורה מורה לחגוג את חג הסוכות שבעה ימים, בעת ימי האסיף:
"חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". (דברים טז, יג-יד).

תכונתה החשובה של הסוכה היא הסיכוך, בדגש על השימוש בה לצל, כמחסה לכיסוי והסתרה – להגנה.
כך, בתנ"ך ארון הקודש מתואר כמכוסה בכנפי מלאכים: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת." (שמות כ"ה, כ'); "וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן…" (מלכים א, ח', ז').

בהמשך, יש המפרשים שהסכך, המסוכך על מרחב הסוכה, הוא דימוי ל"ענני כבוד" שהגנו על העם במסעם במדבר, ומסמלים את השגחת אלוהים על עם ישראל בדרכם. בהתאם לכך, הלכות מפורטות קובעות שיש לבנות את הסוכה תחת כיפת השמיים, והיא כוללת לפחות שלוש דפנות ו[ענני] סכך.

לפי הזוהר, בעוד הסכך מסמל את הרוחניות וההשגחה האלוהית של הקב"ה, דפנות הסוכה מסמלות את ההגנה הגשמית. לפיכך, הסוכה מחברת את הרוחני (הסכך) והגשמי (הדפנות).

תמונות מהמאה ה-17 מדגימות את מלאכת הסיכוך.

חג הסוכות מהווה את אחד החגים האהובים והמלכדים את המשפחה, המתכנסת תחת קורת סכך אחת. מסורת והלכות בניית הסוכה עברו מדור לדור, החג צויין בתפוצות, ו"עלה מחדש" גם עם מורשת יוצאי מרכז אירופה, לארץ ישראל.

 

2. במסינגוורק (Messingwerk) וגרמניה – "עדת ישראל" מ־1869 עד מלחמת העלם השנייה

שמואל רוזנבליט (Samuel Rosenblüth), סבא רבא שלי, בוגר ישיבה  בפרסבורג (Pressburg), עבר בשנת 1871 לברלין ומשם נשלח לתפקיד במפעל הגדול למתכת במסינגוורק (Messingwerk). במשך כארבעים שנות שהותו שם (עד ספטמבר 1910) היה בעל קורא הנאמן (קורא פרשיות התורה), שנבחר לכבוד על ידי הקהילה היהודית במקום, ושם גידל עם סבתא רבתא, פאני רוזנבליט, את שבעת ילדיהם. סבי ואחיו סיפרו בערגה על חג הסוכות מנקודת מבטם כילדים במסינגוורק, וציינו בסיפוריהם את הקשר בין מנהגי החג והסוכה לטבע ולעונת האסיף. שלושה מהם העלו זאת על הכתב.

1. מרטין רוזנבליטמרטין רוזנבליט (Martin Rosenbluth) – אחיו הבכור של סבי – היה ממנהיגי ההתאחדות הציונית של גרמניה, פעיל בתנועה הציונית ולימים יד ימינו של חיים ויצמן.
   בספרו, צא קדימה ושרת: שנים מוקדמות וחיים ציבוריים (1961) (תרגום מאנגלית: אסנת רוזן קרמר), מתאר מרטין בהרחבה את החגים, כפי שחוו חמשת האחים ושתי האחיות, ילדי שמואל ופאני (Fanny) רוזנבליט, בבית המשפחה במסינגוורק (Messingwerk), ובכללם סוכות.

   " לחגים השונים שהופיעו במחזור השנתי, ציפינו אנו, הילדים, בקוצר רוח…
   …בערב הרביעי לאחר יום כיפור, חגגנו את חג הקציר של הסתיו –  סוכות. למרות שבנינו את הסוכות שלנו (סוכות מכוסות בענפים לזכר המגורים הגסים שבהם השתמשו בני ישראל כמחסה במהלך ארבעים שנות הנדודים לפני שהגיעו לארץ המובטחת) קרוב ככל האפשר להוראות המקרא, לא נעשה שום ניסיון להתגורר בהן בפועל במהלך שמונת ימי החג, אפילו לא על ידי האורתודוקסים ביותר שבינינו. אבל במהלך תקופה זו אכלנו שם את כל ארוחותינו, וכל המבקרים אותנו התקבלו תחת הענפים הריחניים.

   ישנן דרכים רבות לבנות סוכה. לנו, במסינגוורק, עם סביבתה הכפרית, זו הייתה משימה פשוטה ונעימה יותר מאשר לאנשי העיר. כל אחת מהמשפחות מילאה את המשימה בדרכים שונות.

   משפחות הירש (Hirsch) ורוזנבליט (Rosenblueth) בנו כל אחת סוכה בגינה. משפחת קלבריס (Calvarys), לעומת זאת, השתמשה במרפסת הקדמית הקטנה והסגורה שלה, שחלקה העליון היה עשוי משני לוחות מתכת גדולים ונעים, וניתן היה לפתוח אותם לשמיים. באשר למשפחת ג'יידל (Jeidel), שיטתם הייתה להפוך את אחד החדרים שפנה לחצר האחורית לסוכה.

   כמה נהנינו לטפס על סולמות, כדי לכסות את מסגרות העץ בענפי האורן הריחניים שהובאו אלינו מהיער על ידי משאית המפעל (מפעל המתכת של מסינגוורק)! ננקטה זהירות רבה לא לערום את הענפים בעובי רב מדי, שכן הייתה חובה שניתן יהיה לראות את הכוכבים בלילה דרך גג הסוכה. כייף מיוחד היה להוסיף את הקישוטים, שחוברו לקירות מחופי העלים וגם לתקרה. השתמשנו בעשרות כדורי זכוכית צבעוניים ובפנסים סיניים קטנים, בתוספת מטרים רבים של שרשראות עשויות מרצועות צרות של נייר צבעוני. חלק מתמונות הדירה שלנו נבחרו כדי לייפות את סוכתנו.

   הייתה תחרות עזה בין המשפחות, כל אחת שאפה שהיצירה שלה תוכר כיפה ביותר, ולא רק על ידי תושבי האחוזה. אופייני לאווירה הידידותית של מסינגוורק היה שלא רק בני משפחות הס ולרר בינגר (Hesses and Lehrer Binger) הלא-יהודים הוזמנו לצפות בכל סוכה ולשפוט אותה, אלא גם (ביום ראשון, כאשר המפעל היה סגור) הוזמנו משפחות הפועלים, במיוחד אלו שהחשבנו כאצילים מביניהם: משפחת קרוגר (Kruegers), משפחת צוונצנר (Zwenzners), משפחת ראת' (Raths) ומשפחת אוולד (Ewalds).  ביקורים דומים קיימנו אצל חברינו הנוצרים בחג המולד, כאשר היינו מבקרים בבתיהם כדי להתפעל מעצי האשוח המקושטים שלהם."

   Rosenblüth, Martin: Go Forth and Serve: Early Years and Public Life. New York: Herzl Press, 1961.
   (תרגום מאנגלית: אסנת רוזן קרמר)

    

2. פליקס רוזנבליט – פנחס רוזן
   אחיו השני של סבי –  פליקס רוזנבליט (Felix Rosenbluth), פנחס רוזן –  החל דרכו בתנועת המשוטטים, ה"בלאו וייס", היה פעיל בתנועה הציונית, והיה בין מייסדיה ומנהליה של חברת "העברה" ומהמייסדים של ארגון יוצאי מרכז אירופה, מחותמי מגילת העצמאות, ולימים כיהן כשר המשפטים הראשון של מדינת ישראל.
   גם פליקס מזכיר את חג הסוכות במסינגוורק, שנחוג במשפחה המבוססת:

"היו בבית רוזנבליט שתי עוזרות, שגרו עם המשפחה, ונוסף על כך הסתייעה פאני [סבתא רבתא שלי] בכובסת, במגהצת …  בכל יום שישי באה פראו יעקובסון לעזור בבישול ובאפיית חלות, “בארכעס”, לשבת… "

"אם השמירה הקפדנית על המצוות לא היתה לעול מעיק ומצר יש לזקוף זאת במידה רבה לזכות חמימות החיים במסינגוורק ולטבעיות שבה היו שזורים ימי חג ומועד בעונות השנה, במחזור הטבע;  בסתיו, כאשר מעל הכפר עברו להקות של אווזי בר וחסידות בדרכם אל ארצות הדרום, עפיפונים התרוממו ברוח וריח של תפוחי עץ שנקטפו לשם אִחסון לימות החורף מילא את הבית, היה פועל מביא עגלה עמוסה ענפי אורן לסוכה שעמדה סמוך לעץ האגס שבגינה. הילדים כיסו אותה בסכך בהשגחתו של שמואל [סבא רבא שלי] (אסור שתעלה בקומתה על עשרים אמה וחובה לראות דרך הסכך את הכוכבים) וקישטו אותה בפנסים סיניים, בשרשרות נייר ובכדורי זכוכית צבעוניים."

ב“בלאו־וייס” חגגו את החגים היהודיים, גם מתוך פירוש לאומי חדש: "משה קלוורי (מייסד התנועה) הפליג בתיאור יופיה של סוכה, מרטין (האח הבכור) הזמין את החברים לבקר בסוכת הוריו."

בדצמבר, כפי שבאו ילדי הכפר להתפעל מן הסוכות, כך הלכו ילדי היהודים לראות את עצי חג המולד.

רות בונדי, פליקס: פנחס רוזן וזמנו. הוצאת זמורה-ביתן, תש"ן 1990.

• עלזה שטרנברג (רוזנבליט)
  אחותו של סבי – עלזה שטרנברג (רוזנבליט, Elsa Rosenbluth) –  הקדישה בזיכרונות הילדות שלה ממסינגוורק פרק לחג הסוכות:
  "לפני חג הסוכות הגיעה לכפר שלנו עגלה גדולה עמוסה בענפי ברוש ואורן, – סכך לסוכות.
  העגלה נסעה לה ברחוב, חצתה את שני הגשרים, ובכל פעם שעברה ליד בית בו גרו יהודים, עצרה, והעגלון זרק חבילת ענפים לפני הדלת. גם לביתנו הגיעה העגלה, כמובן.
  ועכשיו התחילה העבודה הגדולה!

 

הנערים הגדולים סחבו את הענפים לגינה, לקחו את המפתח לסוכה, פתחו את הדלת והוציאו משם את האופנים ואת כל יתר החפצים שעמדו שם במשך השנה והעבירו אותם למחסן העצים ליד הלול למשך שבעת ימי החג.

גוסטה ואמה [העוזרות] הופיעו מחזיקות בידיהן דלי, מטאטא והרבה סמרטוטים. טאטאו, רחצו ושפשפו עד שהסוכה הבריקה וזהרה. עכשיו הגיע תורם של אבא [שמואל רוזנבליט] והבנים. אחת, שתים, שלוש – הגדולים טיפסו על הגג, הקטנים הגישו להם את הענפים מלמטה, ואילו באמצע הסוכה עמד אבא ובידו החזיק מקל. במקל שבידו סימן אבא לבנים היכן לשים את הענפים. הדין הוא לכסות את הסוכה היטב אך לא צפוף מדי, כדי שבערב אפשר יהיה לראות את הכוכבים. בכל אחת מפינות הגג עמד אחד הבנים ואבא קרא: "מרטין, כאן צריך להוסיף ענק; פליכס, הנה כאן יש יותר מדי; יוסף, בוא הנה, פה חסר ענף נוסף…" כך הם סידרו וסחבו עד שאבא היה שבע רצון. מזמן לזמן זרק אחד מהם אגס למטה אלינו שקטף מעץ האגסים הזקן שצמח בדיוק על-יד הסוכה, והושיט את אחד מענפיו מעל גב הסוכה. ובכן, אבא היה מרוצה ואמא הביאה את הארגז בו שמרה את קישוטי הסוכה משנה לשנה. מה לא היה שם: כדורים וכוכבים מכסף ומזהב, דגלים, שרשרות נייר, מגן דוד גדול ותמונות… בכל שנה היה לאמא רעיון חדש לקישוט יפה יותר לסוכה. הסוכה שלנו היתה היפה ביותר מכל הסוכות האחרות בכפר, בכל אופן בעינינו.

השנה החלטנו לתלות רק פירות כקישוט לסוכה. כי הרי בחג הסוכות אנו מודים לאלוהים על כל הפירות שנתן לנו. וכך תלינו תפוחים, אגסים, אגוזים וענבים, שרשרות ערמונים, אלונים ותותים אדומים מן הטבע ולא מנייר צבעוני רגיל.

גם תמונות לתלות על הקיר הביאה אמא. תמונה אחת של תיאודור הרצל ותמונה שניה שאהבנו ביותר כי נראו בה ילדים יושבים בסוכה שדמתה לסוכתנו. הבנים הביאו כסאות, ספסלים ושולחן, אמה ומלי הביאו כרים, ווילונות לחלונות.

באמת הצלחנו. הסוכה הייתה יפה מאוד, נחמדה כמו חדר בובות. וכבר חיכינו בחוסר סבלנות לערב לזמן הדלקת הנרות.

בכל הבית הורגש ריח טוב. ריח צלי, עוגות ודברים טובים. איזה מהומה היתה ועבודה מרובה עד שכל הילדים התרחצו ולבשו בגדי חג! סוף סוף הגיעה השעה. אבא וכל הבנים הלכו לבית הכנסת. מלי טיילה בכפר עם ברטה, חברתה, ועברה מסוכה לסוכה לראות ולהשוות ביניהן. אמא הדליקה נרות סוכה וברכה עליהן. ואז פנתה אלי ואמרה: "עלזכן, קחי את הספר שלך, ובואי שבי כאן לשמור על הנרות". כך ישבתי לבדי בסוכה ונהניתי לי. כמה שקט היה עכשיו, כמה יפה מראה השולחנות הערוכים המכוסים מפות לבנות, כמה טוב ריח הענפים והנרות! תולעת קטנה ירדה על חוט דק דק מגג הענפים אל השולחן ועלתה שוב.

לפתע פתאום רעדו מדרגות הבית. כולם חזרו מבית הכנסת. אבא, הבנים ואיתם האורחים הראשונים שבאו לראות את הסוכה. "יד שמח, חג שמח!". בארוחת הערב ישבנו כולנו מסביב לשולחן. אבא [שמואל רוזנבליט] קידש על היין ובירך: "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון", גם על החלות הגדולות בירך אבא. הוא חילק לכולנו פרוסות מן החלה. גם ילדי הכפר הלא יהודים שהציצו מבחוץ קיבלו פרוסה. והיה עליז ושמח.

גוסטה ואמה הביאו אל הסוכה קערות וכדים ענקיים מלאים באוכל, אכלנו ושתינו. ובדיוק אז קרה הדבר!

אמא חילקה את המרק הטוב והחם ופתאום ניתק קשר של אחד הקישוטים שהיה מחובר לתקרה ותפוח אדמדם ויפה נפל "פלאטש" לתוך צלחתו של ליאו. ליאו המסכן, שהיה לבוש בחולצה לבנה חדשה, נבהל כל כך! אבל אל דאגה, עד שהגענו לזמירות החג ולברכת המזון, הוא כבר חזר לשולחן נקי ומסודר. גוסטה הטובה ניקתה לו מהר את החולצה ומפני שנבהל כל כך נתנו לו לאכול את התפוח.

אנחנו, הילדים האחרים, היינו צריכים לחכות עד סיום חג הסוכות כדי לזכות בתפוח. שבוע שלם אכלנו את הארוחות בסוכה המקושטת וביום השביעי הורדנו את כל הדברים הטובים והיפים.

ויודעים אתם איך יצאנו בסוף מהסוכה? זה היה כיף!

ביום האחרון של החג אכלנו בפעם האחרונה ארוחת צהרים בסוכה ובסיומה לקח כל אחד מאתנו שני דברים: צלחת וכפית, או כוס ומזלג, או שני כסאות וכך יצאנו מן הסוכה בשורה ארוכה, כשבראש מובילים הגדולים מרטין, פליכס ואחריהם כולנו לפי הגיל. רקדנו, שרנו והקשנו על "כלי הנגינה" שלנו. לא צעדנו ישר למטבח, אלא עשינו דרך ארוכה קודם שהגענו אל המטבח: עברנו בכל חדרי הבית מהקומה התחתונה עד לקומה העליונה, דרך חדרי המגורים, חדרי השינה של ההורים, חדרי השינה של הבנים הגדולים וחדרי השינה של הבנים הקטנים, דרך חדר הבנות וחדרן של גוסטה ואמה ששכן תחת הגג עם ארגז הפרחים היפה לפני חלונו, ורק בסופו של הטיול הגענו למטבח. רקדנו וסובבנו את השולחן הגדול שלוש פעמים ועליו הנחנו בחבטת "בום" את כל החפצים שהחזקנו בידינו. גוסטה ואמה נשמו לרווחה והיו מרוצות שסוף-סוף נפרטו מאתנו ויכלו לעבוד בשקט.

כך הסתיים חג הסוכות. אח, כמה קשה היה להיפרד מהסוכה היפה…"

עלזה שטרנברג, "כשבחג הסוכות נפל תפוח לתוך צלחתו של לאו". בתוך: סיפורים מילדותנו. הוצאה עצמית, 1989.

•  הסוכות בציורים מגרמניההתיאור של עלזה ואחיה את הסוכה (מסוף המאה ה-18/ תחילת המאה ה-19) והישיבה בה – תואם לציורי סוכות התקופה מגרמניה.

  כך בדיוק נראית משפחה יהודית מבוססת, על דורותיה, היושבת בסוכת עץ מקושטת, בציורו של מוריץ דניאל אופנהיים (Moritz Daniel Oppenheim), היהודי-גרמני. ציוריו הושפעו משורשיו התרבותיים והדתיים, ולכן כונה "הצייר היהודי הראשון בעידן המודרני". בציור מופיעים גם חתול המשפחה והמשרתת הנושאת בידיה קדרת מרק מהביל, ואף שני ילדי הכפר הנוצרים הנמשכים ליופי ולאווירה המשפחתית, ומציצים מבחוץ פנימה, לחיי היהודים שכניהם.
  סוכה, אשר משדרת אושר, שמחה ונחת.

  

  סוכה מצוירת נוספת מדיגמה בצבע את שתיארה עלזה שטרנברג (רוזנבליט) – סוכת משפחת נפתלי וזילי דלר (Naftali and Zili Deller), בפישאך (Fischach), בדרום-גרמניה, מהמחצית השנייה של מאה ה-19.

  הסוכה מפרגולת עץ מכוסה בענפים, אשר מהם תלויים לקישוט פירות וירקות האסיף הצבעוניים: אשכולות ענבים, שזיפים, אגסים, תפוחים, פלפלים… ואף בקבוקים (כנראה שמן ויין) – כסמל לחג האסיף.

  דפנות הסוכה מלוחות עץ (ובהן חלונות) – מעוטרים בידי צייר מקומי בצבעי שמן, כתפאורה נוסכת אווירה.  על הקיר מול הכניסה ציור של ירושלים, שבמרכזו הכותל המערבי. – העתק מליטוגרפיית "הכותל המערבי או הר הבית", של הרב הירושלמי יהוסף שוורץ (Joseph Schwarz), שהיה שד"ר, תלמיד חכם, גאוגרף, צייר, וראשון חוקרי ארץ ישראל בעת החדשה (במחצית הראשונה של המאה ה-19).

  בנם של בני הזוג דלר, אברהם, ואשתו סופי הקימו את הסוכה הזו מדי שנה בחצר ביתם, עד עלות הנאצים לשלטון.

 

 

3. במלחמת העולם השנייה – בגטו טרזיינשטט, ספטמבר 1944

מנהגי חג הסוכות לא פסחו על מחנות הריכוז בימי מלחמת העולם השנייה.

לפי עדויות, בגטו טרזיינשטט (בגרמנית: Theresienstadt; בצ'כית: Terezín, טֶרֶזִין) שיעור היהודים האורתודקסים היה נמוך ביותר, ובמאמצים רבים הם השתדלו להמשיך ולקיים את המצוות ואת מועדי ישראל, חרף תנאי המצוקה ששררו שם.  ד"ר גבריאל איטאלי ובנו ראלף נשלחו לגטו/מחנה טרזיינשטט מהולנד בספטמבר 1944, ולקראת חג הסוכות תש"ה (אוקטובר 1944) הוקמו במקום כמה סוכות, בחצרות הקסרקטינים. ראלף איטאלי בנה, אז, סוכה בחצר קסרקטין "האנובר":

"אכלנו בה כמה פעמים", כתב אביו, "אבל בדרך כלל הלכנו לסוכה שליד המטבח הכשר [שהקים המינהל-העצמי היהודי], ופעם אחת היינו "בבית הנכים".  בנוסף, סיפר גבריאל איטאלי: "במשך כמה ימים בחג הסוכות הצלחתי לקיים את מצוות לולב; הלכתי לשם כך לרב הראשי דויטש מפראג, שהיה לו לולב קטן, שבעזרתו אפשר היה להיות "יוצא" (ידי חובת מצווה) בשעת הדחק הזאת."

גבריאל וראלף איטאלי שרדו את המלחמה, ולאחר השחרור חזרו להאג.

ד"ר גבריאל איטאלי, קטעי יומן, ספטמבר 1944. בתוך: ב"ז קדר ומרגלית שלאין, יומן עברי מגטו טרזיינשטאט, בית טרזין, תשפ"א, 2021, ע' 127. 

 

4. אכסניית הגליל ומלון קטה דן – בארץ ישראל 

קטה דן (דניאלביץ) רוזן  [Kaete Dan (Danielevicz) Rosen], סבתי, ילידת ברלין, מורה להתעמלות במקצועה, הייתה פעילה מרכזית באגודה היהודית להתעמלות וספורט, יזמה הקמת חוג משוטטים, והפכה לציונית נלהבת.  בסוף מלחמת העולם הראשונה, ורק לאחר שהצליחה להשיג הלוואה, התאפשרה עלייתה ארצה מגרמניה כ"בעלת הון", והייתה יזמית וחלוצת המלונאות בארץ ישראל.

1) "סוכת דן" בצפת

קטה דן עלתה ארצה באניית משא מנמל המבורג עד נמל יפו (20.9.1922).  את חג הסוכות הראשון שלה כאן – כשבועיים לאחר עלייתה (7-14.10.1922) ­– בילתה בתל אביב, ומשם עברה לצפת.

לאחר כשנה (1923), שכרה ברחוב הראשי של צפת בניין בן שישה חדרים, ויזמה בו הקמת מלון – "אכסניית הגליל".  ניהול אכסניה זו, בסגנון כפרי, הייתה למעשה התחלת עשייתה המלונאית של דן בארץ. צפת באותם ימים הייתה אתר המרגוע המועדף על תיירי הקיץ והחגים, מהארץ והעולם, הן בשל נופה המרהיב והן בשל אקלימה הקריר.

מתוך ספר האורחים, ניתן ללמוד שבחול המועד סוכות הייתה האכסניה בתפוסה מלאה. כך, שוהים, מהארץ והעולם, הוסיפו חתימותיהם תחת האיחול בכותרת הדף, שרשמה משפחת ד"ר י. אליהו:

"לשנים רבות נזכה ונחיה לשב בסוכת 'דן' ".  צפת, תשרי תרפ"ז.

 

(2) "אכסניית הגליל" בצפת

בשנת 1927 החליטה קטה דן להגדיל את בית המלון: שכרה בית גדול יותר שצפה לכנרת, היה ממוקם בלב חורשת עצים גדולים, ושדרת ברושים ועצי אורן מסוככת ומובילה לכניסה אליו. לפני הבית היה גן בשטח דונם, שאותו הפכה לבית קפה קטן. למרות קשיים רבים, היא הצליחה לשפץ את הבניין ולהפכו ל"ארמון מהאגדות", כפי שכינה אותו תאודור זלוציסטי, שהיה בין אורחיו [בשנת 1932 זלוציסטי היה ממייסדי "התאחדות עולי גרמניה", כיהן כנשיאהּ הראשון עד 1935 ושימש עורך ביטאון ההתאחדות "MB-יקינתון"].

 

"רק מערב ועד בוקר
ומה נעים פה לבלות
באכסניתה של הגברת דן
תבורך מנשים.

אני מרדכי ולא המן
נסעתי מתל אביב ועד דן
ולא מצאתי מלון נוח ומתוקן
כמלון הצפתי של הגברת דן."

 

אלא שלא "לשנים רבות" ניתן היה לזכות "לשבת בסוכת 'דן'", "במלון המתוקן". – בחג סוכות בשנה שלאחר מכן המלון נהרס בפרעות.

 

(3) חורבן וטבח צפת (מאורעות תרפ"ט)

כחודש לפני חגי תשרי תר"צ, פרצו מאורעות תרפ"ט בצפת ב-29 באוגוסט 1929 (כ"ג באב, תרפ"ט), והחלו במעשי טרור וטבח שבוצעו על ידי ערבים מוסלמים תושבי העיר והסביבה ביהודי הרובע היהודי והעלאה באש של הבתים. הפרעות נמשכו עוד יומיים במעשי ביזה, הצתה והרס.  18 יהודים, בהם נשים, זקנים וטף, נרצחו בידי שכניהם הערבים, ויותר מ-80 נפצעו.

מלון אכסניית הגליל היה אז בתפוסה מלאה "עד לחדר האחרון". קטה תיארה בזיכרונותיה את ניסיונות ההתבצרות במלון, נצורה עם אורחיה המבוהלים, אל מול ההפגנות הרועשות קרוב יותר ויותר, וקולות ההמונים המשולהבים וחסרי הרסן:

"…ביצרנו את הבית כעמדת התגוננות. היות ורק לאחד האורחים שלי, האדריכל סירקין מחיפה, היה נשק, אספנו אבנים, אטמנו חלונות ודלתות, ובלילה היו תורנויות שמירה. ככה חיינו 4 ימים. התברר לנו יותר ויותר שאנחנו בסכנה גדולה: מנותקים משאר העולם, נתונים בסכנה מההמון שהפך לאלים יותר מיום ליום, ונתונים בידי ממשל בלתי כשיר או חסר כוח להגן על אזרחיו. לבסוף רצה אחד מאורחי לרדת בנסיעה לבית החולים הדסה כדי לאסוף מידע ולחדש את הניסיון ליצור מגע עם העולם החיצון. ברגע זה קיבלנו הודעה טלפונית: 'כולם להישאר בבתים, הערבים מתקרבים'. התרגשות גדולה פרצה. תוך רגעים פירקו אורחיי את כל הבית. כל מה שלא היה מחוזק במסמרים שימש כבריקדה והוצב מאחרי הדלתות והחלונות, וכעת כבר שמענו את הקולות מהרובע היהודי. מר סירקין טיפס עם הנשק שלו על עץ בקידמת הבית כדי להגן עלינו בשעת הצורך. מהחצר שלי ראינו את השריפה של צפת, שמענו את צעקות הערבים שחדרו מכל הכיוונים לרובע היהודי, את צעקות הקרבנות, ואת נפץ התפוצצויות מיכלי הבנזין והנפט. לבסוף נשמעו יריות. מאוחר יותר נודע לנו שמפקד המשטרה התערב בכך שהורה לאנשיו לירות באוויר. ואכן זה הפסיק מיד את מעשי הרצח, אך לא את המשך מעשי הביזה…"

לאחר מעבר חפוז לבניין הממשלה הסמוך, בחסות קומץ חיילים, תיארה קטה את השהות טראומטית והפחד תחת האיומים המתמשכים:

"המשטרה הערבית צידדה עם ההמון, לקומץ החיילים היה איסור חמור לירות על הערבים, הממשל המקומי היה חסר מעש וכולנו חסרי נשק היינו סגורים בחצר בניין הממשלה. מה היה פשוט יותר לערבים מלתקוף אותנו שם?"…

"לבית שלי לא יכולתי שוב לחזור. במשך 4 שבועות ניסיתי לעזור לחסרי הבית והנצרכים ע"י הקמת מטבח זמני ואיסוף ואספקת בגדים, כך שיוכלו לעבור את התקופה ההתחלתית הקשה ביותר."

נוכח ההרס, בעקבות המאורעות, תם בפתאומיות חלק זה של חייה (האידיאליסטי). קטה נאלצה לעקור מצפת בחגי תשרי, חזרה לתל אביב, ואת חג הסוכות תר"צ (19-26.10.1929) והבאים אחריו כבר לא שבו לחגוג שם, בסוכת 'דן'.

קטה דן-רוזן,  קורות חיי. נכתב בשנים 1966-1970 ("מתוך זכרונותיי" פורסם בביטאון ארגון עולי מרכז אירופה, בשפה הגרמנית, בשבעה המשכים) תרגום מגרמנית: דן רוזן.

 

(4) מתקומה בפנסיון ובמלון דן בתל אביב – להצלה בליל הבדולח 1938

עם חזרתה של קטה דן לתל אביב החל פרק חדש (הריאליסטי) בחייה.
באביב 1930, כשלב ביניים, שכרה את מלון סבוראי ששכן לחוף הים. כפי שציינה בזכרונותיה, היתרון שלו היה "מרפסת גדולה ונהדרת שפנתה לים – החלק היפה ביותר בבית". כך גם סיפרה לוטה כהן, (הארץ, 9.11.1959):  "אפשר לומר שזה היה אולי הבית המכוער ביותר בכל העיר…אבל הייתה שם שפת הים, והיא היתה קרובה לבית יותר מאשר בכל מקום."

מרפסת כזו  – המאפשרת קרוי קל ומתקפל, ומתאימה גם לחג סוכות – אפיינה לימים גם את פנסיון קטה דן שבנייתו הושלמה בשנת 1933 (בתכנון לוטה כהן), – "המלון המודרני ביותר בתל אביב" דאז. "והמרפסת של 'קטה דן' – כמה נעים היה לשבת שם מעל לים הכחול."  (לוטה כהן, הארץ, 9.11.1959)

 

 

אלא שלימים חזרה תחושת האיום שחוותה קטה בערב הפרעות בצפת ובמהלכן:
בשנת 1938 נסעה קטה לגרמניה, כדי לבקר את אמה החולה בדיסלדורף. מצב היהודים בגרמניה כבר היה גרוע. היא קבלה מברק לשוב מייד ארצה בגלל סכנת המלחמה, אבל בני משפחתה – אימה, אחיה ואחיותיה – לא יצאו מגרמניה וקיוו לימים טובים יותר. רק אחיה, ריצ'רד דניאלביץ', נענה לקריאה לצאת מגרמניה, וקטה ארגנה לו ולמשפחתו ויזה לעלייה משם לארץ ישראל.

חודש לאחר ערב סוכות תרצ"ט, התחוללו הפרעות עם פוגרום ליל הבדולח (Kristallnacht), 10.11.1938. היחידי ששרד מכל משפחתה של קטה דן היה אחיה, ריצ'רד.  הוא הספיק לברוח מגרמניה לארץ ישראל עם בתו הבכורה, לוטה דניאלביץ (נועם) ממש  ברגע האחרון, שבועיים לפני כן, והתגוררו אצלה, במלון בתל אביב.

אלי נועם, בנה של לוטה נועם לבית דניאלביץ, אחייניתה של קטה דן, כתב את זיכרונותיה:
"קטה הצילה אותנו ב-1938 כאשר שלחה לנו את הסרטיפיקט הדרוש [הנחוץ להגירה לפלסטינה]."

Eli Noam, Lotte Noam: A Century, December 2020. [תרגום מאנגלית: אסנת רוזן קרמר]

 

5. קישוטי הנייר ה"מסורתיים" 

לימים, כנכדתה של קטה, שגדלה על ברכיה ובביתה, חגגנו את חגי סוכות על המרפסת בדירתה צמודת הקרקע: מדי שנה (שנות ה-1950 עד ה-1970) הקמנו על ה"גזוסטרא" סוכה, על ידי השלמת הגזיבו בסכך מעץ התמר שבגינה. וקישטנו אותה בשרשרות ו"פנסים" מנייר צבעוני שהכנו "בעבודת יד" מצאת יום כיפור.

 

 

6."סוכות נצח" מודולריות ו"מרפסות סוכה" – בבנייה בת ימינו

במעין "מהפכה תעשייתית" החל עיצוב, ייצור ושיווק של סוכות מודולריות במגוון דגמים וגדלים. – סוכות "קומפלט" שניתן להקים מדי שנה בחצר, במרפסת פתוחה או על גג בניין.

מסגרת (קונסטרוקציית) הסוכה עשויה מברזל צבוע בתנור – חזק במיוחד, ומעליה מסופקים קרשים (לטות) / לייסטים להנחה קלה של סכך;  "סכך לנצח" מוכן מבמבוק או "משודרג" מקני סוף;  דפנות הסוכה – מוכנות מבד מצנח איכותי ואוורירי, בעל חלונות ודלת (בדרך כלל בצבע לבן וכחול), שניתן לכביסה.

כך, ניתן למצוא בחצרות או מגרשי חנייה מקבצי סוכות מסודרים, עם מעברי גישה צרים ביניהם.

 

תכנון בנייני המגורים בישראל, ובמיוחד בערים או שכונות חרדיות, מתחשב במצוות הקמת סוכה כשרה בחג הסוכות. – מתאפשרת בנייתה לא רק בחצר המשותפת, אלא גם ב"מרפסת סוכה" משפחתית, כחלק מהדירה. מדובר: במרפסת ללא גג קבוע מעליה – שניתן להציב בה סוכה מודולרית;  במרפסת עם פרגולה (מצללה) – המספקת צל בכל ימות השנה; או בחלק בניין עם גג נפתח – שניתן להסירו לשם בניית הסוכה.

 

 

 

 

 

7. סוכת דוד – מנפילה לתקומה

במהלך חג הסוכות, נוהגים לומר בברכת המזון: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", ככתוב: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת." (עמוס ט', יא).

– להבדיל מבניין שנופל, שלא ניתן להקימו (אלא לפנות את הריסותיו ולבנות חדש במקומו), את הסוכה ניתן לחזור ולהקים שוב ושוב, ובקלות.  כך, "סוכת דוד הנופלת", אף שהיא שברירית – אינה יציבה ולא עומדת בזעזוע, ברוח, בסערה – ניתן לשוב ולהקימה מחדש בקלות, והיא סמל לתקומת עם ישראל ומלכות ישראל. שהרי "ישראל נופלין ועומדין", כנאמר "אל תשמחי איבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך יהוה אור לי" (מיכה ז', ח).

הסוכה היא גם תזכורת לארעיות ולמשמעות האמיתית של הבתים שלנו (Home לעומת House). ניתן לטרוח ולבנות בית (רוחני) מלא אור, שיכול לקום ולהתקיים גם בסוכה.

 

8. חלום סוכת שלום וניצחון  – סוכות, אוקטובר  1973

מסר מרכזי בחג הסוכות הוא השלום, באמצעות "סוכת השלום", כפי שבא לביטוי בברכת השכיבנו (נוסח אשכנז למועדים), "ופרוש עלינו סוכת שלומךָ"-
"הַשְׁכִּיבֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ לְשָׁלוֹם, וְהַעֲמִידֵנוּ מַלְכֵּנוּ לְחַיִּים. וּפְרוֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְהָגֵן בַּעֲדֵנוּ, וְהָסֵר מֵעָלֵינוּ אוֹיֵב, דֶּבֶר, וְחֶרֶב, וְרָעָב וְיָגוֹן. וְהָסֵר שָׂטָן מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ. וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ. כִּי אֵל שׁוֹמְרֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ אָתָּה. כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה: וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד."

מנהגי חג הסוכות, לרבות הישיבה המשותפת בסוכה, קשורים להיבטי השלום וההשלמה. – ליכולת ולמוכנות לתיקון היחסים: של אדם עם עצמו, עם אחרים, עם הטבע, בין פלגים בעם היהודי, ובין עם ישראל לעמים אחרים. –  "סוכת שלום" תכסה עלינו ותשלים בינינו.

גם ארבעת המינים, שאוחזים ומצמידים יחד, מסמלים תיקון שבא מתוך השלמה. 

ואילו בימי מלחמת יום כיפור, עדיין בתוך ענני הקרב, הציע דוש (קריאל גרדוש), בקריקטורה, את חלום ליל סוכות. – חלום למציאות אחרת, שתגיע (מה שיותר) בקרוב:
האתרוג- כסמל / חלום לשלום,
הנפנוף בלולב- כסמל/חלום לניצחון.

 

 

9. חלום שלום וניצחון  – לאחר סוכות, 7 באוקטובר 2023

חמישים שנה לאחר מלחמת יום כיפור, עם מתקפת הפתע הטרוריסטית שהוביל החמאס בבוקר יום שבת, חג שמחת תורה ה'תשפ"ד, נכפתה עלינו מלחמת חרבות ברזל.  הפרעות שהוביל ארגון חמאס, כללו זוועת כנגד יעדים צבאים ואזרחיים – לרבות: טבח, אונס, ביזוי גופות, וידוא הריגה, חטיפות, בזיזת רכוש, הצתות  –  זרעו הרס רב, ולכאורה הפילו את "סוכת השלום".

כשהחלה מתקפת הטרור וטבח שבעה באוקטובר הסוכות ביישובי עוטף עזה עדיין היו שלמות ועומדות.  – סוכות שהתכנסו בהן ערב קודם בני משפחה, חברים …
מה שנותר לעתים מהסוכות – גם במתחמים שנפגעו מאש – היו מסגרות הברזל העמידות (בתמונה בכחול).

אזרחים ואנשי כוחות ביטחון נרצחו, נפצעו, נפגעו ונחטפו בפעולות האיבה; ולוחמים נהרגו ונפצעו במלחמה.

ב־17 במרץ 2024 אישרה ממשלת ישראל פה אחד כי מדי שנה, בכ"ד בתשרי, יצוין יום הזיכרון הלאומי לציון הטבח ב־7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. המועד נקבע יומיים לאחר התאריך העברי של מתקפת הטרור שהוא חג שמחת תורה (כ"ב בתשרי), ולמחרת אסרו חג סוכות (כ"ג בתשרי).

 

*   *   *

– לקראת השנה הבאה, ועד פרסום דברים אלה, נייחל בתקווה:

שכבר ישוחררו ויחזרו כל החטופים הביתה, לחיק משפחותיהם

שישובו חיילי המילואים, צה"ל וכוחות הביטחון לשגרת חייהם

שנזכה לשבת כולנו, באחדות ובביטחון, בסוכת שלומנו

ושנחזור לשוב ולנוע קדימה – לבנות ולהיבנות. 

שתהיה השנה הבאה טובה ומבורכת.