בהיסטוריוגרפיה הציונית ובספרות שתיארה את ההתיישבות החלוצית שקדמה להקמת המדינה נדחק לעיתים מקומם וחלקם של יוצאי גרמניה בבניינה של ההתיישבות הציונית בארץ. אולם, למעשה, הייתה תרומתם לבניית ההתיישבות החלוצית משמעותית וייחודית. יהודים אלה, שעלו לפלשתינה/א"י בעיקר לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עברו ברובם מחיי עיר לחיי כפר, מרמת חיים מבוססת לחיים צנועים, כמתחייב מאופייה של ההתיישבות החלוצית טרם הקמת המדינה.
מאפיינים אלה באו לידי ביטוי בהתיישבותם של יוצאי גרמניה, ודוגמה מובהקת לכך היא מושב מולדת (קיבוץ בראשיתו), שנוסד ב־4 ביולי 1937 בעמק יזרעאל כיישוב התשיעי במסגרת "חומה ומגדל". המושב הוקם בגליל התחתון, באזור רמת יששכר ומשתייך כיום למועצה האזורית גלבוע. שם היישוב ‘מולדת’ נגזר משמו של הארגון שאליו השתייכו מקימי המושב – ארגון "מולדת", שהוקם עוד בגרמניה במימון ארגון בני ברית בארצות הברית. חברי הארגון נהגו לצטט את דברי הרצל: „ארץ ישראל, מולדת אבותינו היקרה, לנוף ולנֶצח לא נשכחנה…”.
ליישוב הוקצה שטח חקלאי של כ־8,000 דונם של אדמה “כבדה” (ללא השקיה), שנרכשה על־ידי הקרן הקיימת לישראל בסיוע ארגון בני ברית. מסיבה זו נקרא היישוב בראשיתו “בני ברית”, אף כי תושביו התנגדו לשם זה. המתיישבים רכשו את הכשרתם החקלאית ביישובי העמק ובבאר טוביה.
בעלייה על הקרקע בשנת 1937 השתתפו תחילה עשרות חברים מתוך 80 משפחות, חברי ארגון “מולדת”, יחד עם מספר נוטרים, הֲלוא הם השוטרים היהודים שפעלו במסגרת המשטרה הבריטית בתקופת המנדט, החל ממאורעות 1936–1937 ועד להקמת המדינה.
הצעדים הראשונים של המתיישבים היו קשים. בחודשים הראשונים להקמת היישוב הובאו המים מדי יום במכלית מכפר יחזקאל. השטח היה מלא קוצים ואבני בזלת בשטח נרחב ומפוזר. המושב התבסס על חקלאות מגוונת כגון: רפת חלב, צאן וגידול בקר לבשר, לול מטילות, מדגרה, מכוורת לצד מפעל לייצור עגורנים, מפעל להדפסות משי, מכון תערובות ומרכז מזון. בנוסף עוּבדוּ כ־8,000 דונם של גידולי פלחה, ובהם חיטה, בקיה, מִקשות של מלונים ושל אבטיחים, ירקות וגידולי חמוצים. בתחילת 1939 החליטו רוב מייסדי היישוב כי אופי המקום יהיה של מושב שיתופי. באותה שנה כילתה שְׂרֵפָה את היישוב, אך היישוב נבנה במהרה מחדש.
את מולדת שלאחר השְׂרֵפה תִכנֵן האדריכל היהודי-גרמני, ריכרד קאופמן, בצורת פעמון המתרחב לכיוון מערב. ענפי החקלאות הוצבו בחלק המזרחי של היישוב ואילו בתי התושבים בחלקו המערבי, ובכך הובטח שהרוחות המערביות יגיעו למרבית הבתים וירחיקו את ריחות החקלאות מזרחה. תכנון זה מהווה דוגמה מוקדמת ובולטת למחשבה אקולוגית-סביבתית, כבר בצעדים הראשונים של הקמת המושב.
בקיץ 1942 תקפה את היישוב מגֵפַת טיפוס ושלושה חברים נפטרו מהמחלה.
מייסדי המושב, יוצאי גרמניה, היו אנשי עבודה חרוצים. הם האמינו בעבודה עברית עצמאית (ללא העסקת עובדים מבחוץ), בצניעות, ונהגו בזהירות בהשקעות כספיות כדי לא לקחת על עצמם חובות שלא יוכלו לעמוד בהם. הם היו בעלי משמעת עבודה דייקנית, והאמינו בדרך הציונית. בשנותיו הראשונות של היישוב דיברו המייסדים ביניהם ועם ילדיהם בגרמנית, אך מיעטו לעסוק בעברם בגרמניה. עם הגיעם של הילדים לגיל בית הספר התבקשו ההורים על ידי צוות בית הספר לשוחח עם ילדיהם בעברית ולא בגרמנית.
בשנת 1998 החלה הרחבת היישוב ובשנת 2005 נבנתה שכונה נוספת. בתחום היישוב, בשטח שבין בית העלמין לאזור המשק, הוקם אתר זיכרון לזכר הנופלים שגרו ביישוב. כיום מתגוררים במושב כ־1,100 תושבים, והוא כולל מגוון שירותים קהילתיים כגון קופת חולים, צרכנייה, מזכירות, ספרייה, מוסך וגני ילדים.
