קהילת הייקים

מיכל זמורה-כהן ז"ל

ארגון יוצאי מרכז אירופה

מאת: רינה עוזיאל בלומנטל

נולדתי בירושלים. אמא, אסתר הורוביץ, היתה ממינסק ואבא נולד בגרמניה. הם עלו בעליה השלישית 1921-22 שהיתה עליה אידיאליסטית. סבי, אביה של אמא, היה ציר בקונגרס היהודי הראשון. הוא יצג את מינסק בכל הקונגרסים   עד מותו של הרצל ב 1904. הסתלקותו של הרצל היתה לסבא מכה קשה. הוא ישב שבעה אחריו ואמא חשבה שהרצל  היה קרוב משפחה….

אבא נולד בקניגסברג בירת פרוסיה המזרחית שעל חופו הדרום מזרחי של הים הבלטי. הסבים שלי, הורי אבי, היגרו לשם מרוסיה. והוא נולד שם. ב-1919, בעקבות הסכם וורסי, חדלה פרוסיה המזרחית מלהיות חלק מגרמניה וב-1946 שינו הסובייטים את שמה לקלינינגרד. אבא היה ציוני מובהק ובכיס אחד של מכנסיו היה מונח תמיד תנ"ך קטן בעל דפים דקיקים, אך בכיס האחר היה עותק שירי גתה (הוצאה משנת 1765 פרנקפורט). יחד עם זאת מימוש הציונות עבור אבא לא היה מובן מאליו. אמא לעומתו העמידה את מימוש הציונות כתנאי. היא היתה אזרחית רוסיה ולולא היו מתחתנים ב1914 כשפרצה המלחמה היו עוצרים אותה. כאשתו של אזרח גרמני אפשרו לה לעזוב אבא עלה ב- 1921 ואמא נשארה לסעוד את אביה החולה מיכאל. היא הצטרפה לאבא אחרי מות אביה. אני נקראתי על שם סבי – מיכל.

הייתי בין ה"מיכליות" הראשונות בארץ ולא היה לי קל לגדול  עם שם נדיר כזה. בצופים ובמחנות הקיץ הייתי עומדת בסוף השורה האחרונה אולי ישכחו לשאול לשמי….

למדתי בתיכון בית הכרם. פעם אחת, בהסעה לבית הספר ואני בת 12 וכל האחרים עוד צעירים ממני, שאלו לפתע לשמי ונאלצתי לומר. מי היא מיכל? שאלו הילדים ואני סיפרתי בלשון רפה את סיפורה של מיכל בת שאול ואז אמר ילד אחד: את נורא מסכנה מפני שאלוהים העניש אותך על שלעגת לדוד המלך ולא יהיו לך בנים עד יום מותך. הפרט האומלל הזה היה היחיד מסיפורה הטרגי של מיכל שנשמר בזיכרונו של הילד הקטן ואני פרצתי בבכי. אז ניגשה אלי ילדה קטנה מקצה האוטובוס ואמרה בחמלה: אל תבכי זה לא נורא, אם לא בנים , תהיינה לך בנות…..

אני late bloomer חוזרת ואומרת מיכל זמורה כהן לאורך כל ארבעת המפגשים המרתקים שקיימתי אתה בביתה המרוהט בסגנון המשרה נועם של שנות השישים בצפון תל אביב.

אבא היה עורך דין עד קום המדינה ואחר כך היה הנשיא הראשון של בית המשפט. כיוון שהקדים את העליה הגדולה של הייקים ב 32-3 , הוא היה מעורה היטב ביישוב הרי שעליית הייקים התנקזה אל ביתנו לבקש עזרה ועצה טובה מאבא. בשנים ההן לא היתה לנו משפחה בארץ, אבל לאמא היו שתי אחיות בברלין. האחת נישאה לקורט  בלומנפלד שהיה נשיא ההסתדרות הציונית בגרמניה, שם היה מקום מושבו של המרכז עד סוף שנות העשרים. בעקבות המנדט הבריטי בארץ נדד המרכז ללונדון שם כבר פעל חיים וייצמן. אז עלתה המשפחה לארץ וכן, לשמחתנו איש לא נספה. לפתע, אחרי שהייתי הילדה היחידה במשפחה, התווספו לי בבת אחת חמישה בני דודים: בני רוזנברג ובני בלומנפלד. אז גם נולדה אחותי ובכמעט הרף עין הפכנו להיות משפחה גדולה. בביתנו אסרו לדבר בשפה אחרת פרט לעברית. הלא  אבא היה הבראיסט מובהק ולימד אפילו עברית בברלין. גם אמא היתה מן הקנאים לשפה העברית כיוון שמשפחותיהם המשכילות דברו עברית עוד ברוסיה והורי התכתבו בעברית עוד בהיותם בגרמניה.   ואני שהייתי בת 7 או 8 לא יכולתי לתקשר עם בני הדודים החדשים שלי ואז הבנתי שכדי להנות מכל ה"נכסים" החדשים שלי עלי ללמוד גרמנית.

ביקשתי שיקראו באוזניי את אריך קסטנר בגרמנית ואחר כך כבר קראתי אותו בעצמי….כך שגדלתי כמעט דו לשונית ודו תרבותית.

באקדמיה למוסיקה, בה למדתי בנעורי, כל המורים היו "גרמנים" יוסף טל לא ידע קרוא וכתוב בעברית עד יומו האחרון. השעורים הפרטניים התקיימו בגרמנית והקורסים הכללים בעברית קלוקלת.

הקמתה של האקדמיה למוסיקה עברה אף היא דרך ביתנו. מעשה שהיה: לירושלים הגיעה ב 1912-13 מרוסיה רופאת ילדים ושמה ד"ר הלנה כגן. הטורקים סרבו לתת לה רישיון עבודה מפני שהיתה אשה. אבל כאשר פרצה מגפה, שינסה ד"ר כגן מותניים ועשתה מה שלא עשו רופאים מקומיים גברים. הטורקים נכנעו והיא היתה למנהלת מחלקת ילדים בבית החולים "בקור חולים" הראשון בירושלים. היה לה בית נהדר ברחוב הנביאים. כשפגשה בכנר בעל המוניטין אמיל האוזר שהגיע מבודפשט לירושלים, התאהבה בו מיד. בירושלים היתה קהילה מוסיקלית הונגרית מופלאה שקיבלה את הכנר  הידוע שהקים, בין השאר את רבעיית בודפשט הראשונה, בזרועות פתוחות עם ד"ר כגן שהיתה ממילא מאד מעורבת בחיי החברה בעיר ואף השלטון המנדטורי רחש לה כבוד רב.

כאשר אמר לה אהובה  בשנת 1934 או אולי 1935 שיש ברצונו להקים אקדמיה למוסיקה ולהביא לכאן כישרונות צעירים פנתה ד"ר כגן אל הנציב העליון סרארתור וורקופ. היו אלה עיצומם של ימי "הספר הלבן" השני (1920) אבל ד"ר כגן קיבלה מהנציב העליון 70 סרטיפיקטים בלנקו – "למען הצלת נוער יהודי באירופה" –  כמו שנתנו בזמנו לאוניברסיטה העברית שאז כבר פעלה בירושלים. האוזר נסע, אם כן, לאירופה ובחן ילדים מוכשרים בגרמניה, צ'כיה, פולין, אוסטריה ולטובים שביניהם חילק את הסרטיפיקטים וכך הציל אותם מכליה. הילדים בני הארבע עשרה עד שבע עשרה – שלא ידעו דבר או חצי דבר על הציונות וכל עולמם היה המוסיקה ומבחינתם כל עתידם לא יכול היה להתקיים בשום מקום פרט לאירופה –  נקרעו באחת מסביבתם הטבעית ומידי הוריהם אותם לא שבו לראות לעולם.

ד"ר כגן חילקה את הילדים בין המשפחות ברחביה, טלביה ושאר שכונות העיר והם גדלו בתוך המשפחות האלה. גם אצלנו גדלו מדי פעם ילדים מן הקבוצה הזאת לשניים מהם נישאתי.

בחוש, אומרת לי הגברת המופלאה היושבת מולי ומדברת בגלוי לב פשוט וזקוף קומה, ידעתי שעלי להינשא לטוב ממני, כדי שישפיע עלי מטובו ומכשרונותיו…בפסנתר הייתי בסדר, אך לא יותר מזה. משום כך נישאתי לשני מוסיקאים טובים ממני. אני בחרתי אותם, כך במתכוון, עד שעמדתי ברשות עצמי וכבר לא הייתי זקוקה ל…חיזוק הזה או אולי להשראה הזאת?

הילדים שהובאו לביתנו לא ידעו מילה עברית וידיעתי בשפה הגרמנית רק התבססה יותר. עד שהיתה לי כמעט שפת אם אף שמעודי לא למדתי אותה באופן מסודר. ועל אף הכל זכורה לי קנאותו של אבי לשפה העברית. הוא אסר עלי לדבר גרמנית בפומבי ופעם אחת בקונצרט ב"אדיסון" קראתי לעבר מישהו בגרמנית והוא פשוט העיף לי סטירה מצלצלת! קבל עם ועידה! אבל מאידך הוא כן עודד אותי ללמוד ולקרוא למרות שלא הייתי זקוקה לעידוד. בביתנו היתה ספריה ענקית ואני פשוט לקחתי כל מה שרציתי. ההורים לא אסרו או הגבילו את בחירותיי. היחסים איתם היו תמיד טובים גם אם מעט מורכבים. החיים בבית התנהלו בפרוש "בשתי קומות" גם באופן מעשי בגלל שהורי גרו בקומה נפרדת וגם בגלל המרחק שהתקיים למרות הכל בינינו, תוצר מפורש וטבעי של החינוך הפרוסי.

אבא קנה את הבית ברחוב הרשב"ה ברחביה. זה היה בית מידות עם חורשה מאחור וגינה מלפנים.. ספריית התקליטים בביתנו היתה הגדולה ביותר בארץ. שני הורי נגנו בפסנתר ובבית היו שני פסנתרי כנף. הו, כן, המוסיקה היתה בפרוש מרכז חיינו. לי היה כרטיס לכל קונצרט בירושלים, אבא קנה לי כמובן. גם לתל אביב היינו מרחיקים כדי לשמוע מוסיקה. מעולם לא הלכתי לשמוע מוסיקה מבלי שאבא הציג בפני קודם לכן את היצירות שינוגנו בו, בעזרת הפסנתר.

אחת לשבוע או עשרה ימים התקיימה בביתנו התכנסות חברתית- תרבותית לכעשרים אורחים. אפילו אמא שכבר היתה חולה השתתפה, הכינה את המקום, פרשה מפות על השולחנות לכבוד כ 20 אורחים ואף יותר. אהבתי את הטעם שלה. בהתכנסויות האלה דנו רבות גם במדינה שתקום בסופו של דבר בארץ ישראל ובשלבי הקמתה. כולם עד אחד היו אנשים מעורבים מאד וזה היה חשוב ביותר לאבא. אנחנו הילדים היינו תמיד שם בין אם התדיינו בלהט או לחילופין  מישהו ניגן או שר או הרצה. היו אלה אירועים מלאי תוכן. כולם עד אחד היו אנשים מעורבים מאד ובני סמכא בכל התחומים וזה  היה חשוב ביותר לאבא. אבל ביתנו לא היה "בית מאושר" במובן המקובל של המילה.

אני אפילו זוכרת שלאמא שלי היה גבר אחר והיא התכוונה לעזוב עמו. אבל איך שהוא דברים כאלה לא הצליחו לפגום בילדות שלי שהיתה ערנית ושזורה באישים שהשאירו חותם עמוק על אישיותי. עגנון, שז"ר, רוזן…בעיקר שני האחרונים שבלעדיהם לא הייתי מי שאני היום. אליהם הייתי באה עם כל דבר גדול כקטן.  על כן אני אמביוולנטית כלפי ילדותי שמחד היתה מלאה ועשירה מלאה בפעילות מרכיבה על סוסים עד מוסיקה ותיאטרון וכמובן הבגדים היפים שתפרה תופרת מיוחדת שהגיעה הביתה ומאידך, תלויה לחלוטין בשני ההורים. שנאתי את העובדה שלא הייתי עצמאית. אבא שלי היה קנאי לי ואפילו השליך מחזרים מהבית. כל מה שעשיתי לא היה מספיק טוב בשבילו ובבית הספר הייתי פשוט איומה. שנאתי את הלימודים ושום דבר לא עניין אותי.

כל מה שעשוי היה לעורר את גאוותו של אבי בי עשיתי אחרי מותו אני מין late bloomer חוזרת ואומרת מיכל – שיש בה הדר נוגע ללב בפשטותו – מבלי לערב את רגשותיה. במחשבה נוספת, הדחיפה הראשונה והחשובה ביותר להוציא אותי ממבוכת הביישנות היתה חברותי בתנועת "הצופים". להיות מדריכה ב"צופים"!! אין דרך טובה יותר ונכונה יותר להרגיש בוגרת , אחראית, בעלת משקל מוסרי ומנהיגותי. כן, הצופים ועוד משהו, אבל אולי על כך נדבר מאוחר יותר.

אמא חלתה בשבץ מוחי בשנת 1941 ואני בת חמש עשרה. היא מתה עשר שנים מאוחר יותר, בספטמבר 1951. עשרה ימים אחרי הולדת בתי. שנתיים לאחר שאבא מונה לשופט בית המשפט העליון. לא ידעתי איך להתגבר על המוות הזה. אבא ניסה לנחם אותי בעזרת שירי גיתה שהיו מצויים דרך קבע בכיס בגדו.

אחרי מות אמי הכיר אבא אשה חדשה. אך לא יכול היה להענות לה מיד. הוא ביקש ממנה לחכות לו שנה אחת מקץ שנה בה נסע לחוץ לארץ, נשא אותה לאשה. אבל עוד טרם הספיקו להיכנס אל הבית , חלה אבא אף הוא בשבץ מוחי. הוא נפטר בשנת 1962 ואני חשבתי שהוא בחר להימלט מפני ההתחייבות המעיקה אל המחלה. הייתי בת עשרים וחמש ואם בעצמי.

היא מזדקפת על מושבה, משלבת את אצבעותיה ואומרת: כן, כמבקשת להמשיך ולספר. אבא שלי חנק אותי באהבתו. הוא היה מעורב בחיי באופן מוגזם החינוך שלי היה מרכז חייו. עצותיו לא היו טובות לי על כן בחרתי בשני מבוגרים אחרים להיות לי למנחים. הבולט ביניהם היה זלמן שזר וכמובן דודי קורט.

ההתחבטות המרכזית שלי היתה בין הרצון להיות מוסיקאית לבין הרצון העז לכתוב. הבאתי את כל מה שכתבתי לזלמן. הוא היה הקורא המסור שלי.לא זכור לי שעודד אותי במיוחד אם כי לא ריפה את ידי.  הוא סיפר לי רבות על אמא. זלמן שזר היה קרוב משפחה שלה. בבית הקייט של סבי מיכאל הורוביץ  בAtalis, היתה מתכנסת המשפחה המורחבת. סבא מיכאל היה בעל יערות גדולים ברוסיה, המשפחה היתה אמידה כמו משפחות יהודיות אחרות ברוסיה שעסקו בכך. באחד מן המפגשים המשפחתיים הללו הכיר זלמן את אמי. הם היו בני אותו גיל ומשחקי הילדות הפכו עד מהרה לאהבה. אבל המשפחה אסרה עליהם להתחתן, חששו מפני קירבת המשפחה. צחוק הגורל הוא שלימים כשנשא זלמן שזר אשה, נולדה לו בת שסבלה מתסמונת דאון. אכן מוזרות דרכי החיים….

עם כשלון המהפכה הקומוניסטית ב 1905 נאסר זלמן והשמועה פשטה שהמשטרה מחפשת את אמא שלי ואת אחותה (שלימים היתה אשתו של קורט בלומנפלד) סבא החליט להבריח אותן מחוץ למדינה אבל אמא סירבה בתוקף הוא הציע לשתי בנותיו לנסוע לשנה אחת בלבד לפנסיונט של נערות יהודיות דתיות בפרנקפורט ולזה הן הסכימו. באותה השנה הגרו הוריהן לקנינסברג (לימים קלינינגרד) כאשר תמה השנה נסעו האחיות בכוחות עצמן וללא להודיע להוריהן על בואן, לקנינסברג, שם הלכה אמא סוף-סוף לגימנסיה. כל ימי ילדותן סירב אביהן לשלוח אותן לבית ספר מחשש התבוללות.

בקנינסברג היה מרכז ציוני גדול שם הכירה אמי את אבא שנולד שם. כבר אמרתי שאמא העמידה את מימוש הציונות בראש מעייניה ושלאבא העליה לא היתה מובנת מאליה. הוא טען בפני ארוסתו שבפלסתינה חיים ערבים רבים ויש להכיר אותם ואת שפתם לפני שעולים. למרבית הפלא אמא השתכנעה ואבא חזר לאוניברסיטה ולמד שפות כולל ערבית אחר כך הקים בברלין בית ספר ללימוד עברית.

ליבת הקיום שלי היתה המוסיקה אף שהשתעשעתי ברצון לכתוב אבל לא הצטיינתי בכתיבה ואף לא בנגינה וחששתי שלא אטביע חותם. הגברים של חיי היו כולם מצוינים בתחומם. אני זוכרת שבתקופת חלומות הכתיבה התאהבתי בסופר יצחק שנהר (1902 -1957) מחייכת בת שיחי, כמעט צוחקת

לתל אביב הגעתי  ב1953 עם בעלי הראשון הוויולן גדעון רוהר ובתנו תמי. הוא הוזמן לנגן בפילהרמונית. בפעם הראשונה נוטשת את ירושלים ובאה לחיות בעיר אחרת. פניתי לדודי קורט וביקשתי את עצתו איך אוכל להוציא בתל אביב כתב עט לענייני מוסיקה. זאת היתה דרך לחבר את יצר הכתיבה שלי עם הנושא שהיה מרכז חיי – המוסיקה. קורט אמר שהוא מכיר מוציא לאור קטן ששמו וולטר טורנובסקי. משרדו נמצא ברחוב נחמני. עליתי לקומה השניה. שני חדרים ואני מציגה את עצמי: שלום, אני מטעם קורט  ואני רוצה להוציא לאור כתב עט. ולטר טורנובסקי אמר שבקשתו של קורט היא לו צווי, אך איש אינו מכיר אותי וגם אם הוא יוציא לאור את כתב העט וישלם משכורות, מי יקנה? הוא הציע שאנסה לגייס למערכת את טובי המוסיקאים והמוסיקולוגים בארץ. אם אצליח – "עשינו עסק"  כדבריו.

כאן נכנס סיפור מעניין ומשעשע להתארגנות שנכפתה עלי: ב1938 הגיע לארץ מוסיקאי מחונן ושמו ליאו קסטנברג. יהודי גרמני שנמנה על מקימי תנועת הבאוהאוז בגרמניה. הוא הקים תנועה לחינוך מוסיקלי ובממשלה הוויאמרית הקצרה אף כיהן כשר לענייני מוסיקה. כשהיטלר עלה לשלטון ברח לצ'כיה שם שהה מספר שנים ומשם עלה לפלסתינה. בארץ מינה אותו הוברמן למנהל האומנותי של הפילהרמונית אבל עד מהרה הפכה התזמורת לקואופרטיב והמנוי של קסטנברג בוטל.  עמנואל עמירן, שהיה המפקח על החינוך המוסיקלי בארץ בימי כהונתו של שזר כשר החינוך הקים את המדרשה למוסיקה וקסטנברג הוזמן לעמוד בראשה. אני אז סיימתי שנה ראשונה באקדמיה, עמדתי בפני בחינות סיום השנה, שנת  1943.

ד'ר כגן הזמינה את קסטנברג להיות השופט בבחינות הפנימיות. הייתי כל כך נרגשת שכל הגוף רעד. ניגנתי פרלוד ופוגה ברה מינור של באך. קסטנברג הפסיק אותי אחרי שלוש תיבות ואמר: טוב, אני מבין שאת יודעת לנגן אבל מה כל זה מזכיר לך? לא ידעתי מה לענות לא הבנתי בכלל את השאלה. והוא חזר ושאל בנוקשות: המוסיקה הזאת לא מזכירה לך את ההמנון?" "את ההמנון?" תמהתי. אמנם הוא כתוב גם כן ברה מינור, אך בסולם עולה בעוד שהפרלוד והפוגה הם בסולם יורד… איך זה דומה?" "אבל ההמנון כל כך עצוב" הקשה האיש  "אז מה בכך?" שאלתי בחוצפה והוא קם על רגליו ואמר שהאקדמיה למוסיקה אינה יודעת כיצד לחנך את תלמידיה והרמה כל כך נמוכה שזה מתחת לכבודו להיות שם והוא פשוט הלך….הפגישה החטופה הזאת ארכה כרבע שעה ומאז לא שמעתי על קסטנברג. כשנפגשתי ב 1953 עם המוציא לאור וולטר טונובסקי והוא הציע לי לכנס את מיטב עושי המוסיקה בארץ למערכת כתב העט שלי הוא הזכיר את קסטנברג. "אילו יכולת להשיג את קסטנברג כיו'ר" אמר. שאלך אליו? שאלתי "כן כמובן!" ענה. כזה היה המו"ל טונובסקי. התקשרתי לקסטנברג והוא כמובן לא זכר אותי מן האירוע המביש באקדמיה. הוא הכיר את בעלי והזמין אותי לביתו ברחוב אד'ם הכהן 20. עליתי אל דירתו בדחילו ורחימו מה יהיה אם יזהה אותי עם הנערה החצופה מהאקדמיה…אבל האיש לא זכר וקיבל אותי במאור פנים ושם אצלו ניהלתי באותו היום את אחת השיחות המופלאות ביותר שניהלתי במהלך חיי.

אז מה את רוצה ממני? שאל, שתהיה יו"ר מערכת של כתב העט שלי, עניתי בלי להניד עפעף. תשובתו הדהימה אותי: "אין דבר שאני משתוקק אליו יותר"!! כך אמר. אז העזתי והזכרתי לו את המפגש המביש באקדמיה. הוא זכר את האירוע אך לא אותי כיוון שהקצף יצא בעיקר על האקדמיה. "איך אוכל לפצות?" שאל "תעמוד בראש מערכת כתב העט שלי ו…תלמד אותי פסנתר". שעורי הפסנתר היו מלבבים כי תמיד היו מעורבים עם שיחות ארוכות ויפות.

ב1956 הוזמן בעלי להיות קונצרט מייסטר בתזמורת בשוודיה. אני לא רציתי לנסוע. בתנו היתה בת חמש ואני רציתי לשלוח אותה לכיתה א' בישראל ולא בשוודיה ולכן כשנעתרתי בסופו של דבר, התניתי את הסכמתי בכך שבתום שנה נשוב כדי שבתנו תוכל ללכת לכיתה א' בישראל. שוב פניתי לדודי האהוב קורט וביקשתי ממנו עצה כיצד אוכל ללמוד לתואר במוסיקולוגיה בשוודיה. קורט הכיר את פרופ. ולנטין הוגו באוניברסיטת אופסלה  נסעתי אליו והוא בא לאסוף אותי בתחנת הרכבת ולקח אותי אל פרופסור קארל אלן מוברג והציג אותי בפניו. פרופסור מוברג היה ראש החוג למוסיקולוגיה באוניברסיטת אופסלה. הבהרתי לו שיש לי שנה אחת בלבד. הוא היה סקפטי כיוון שאת עבודת הגמר אפשר היה אמנם להגיש בגרמנית אבל כל ההרצאות מתקיימות בשפה השוודית. למדתי, אם כן, שוודית אבל לא הספקתי לסיים את כל המטלות בשנה. לבעלי הוצעה עוד שנה בתזמורת ולי היה קל לוותר. נשארנו עוד שנה ואני לקחתי את ילדתי לכיתה א' בבית הספר היהודי בשטוקהולם ונפשי כלתה. מה עוד שבעתוני ישראל נכתב שבתו של השופט העליון ירדה מהארץ….זה שבר אותי. אבל גמרתי את לימודיי וקיבלתי תואר דוקטור ששם הוא נקרא אחרת ועל כן אינני משתמשת בו כאן. בעלי לא שב לארץ הוא נשאר בשוודיה וברבות הימים מת שם. אני שבתי אחרי שתי שנים.

ושוב חוזר הבטוי late bloomer וכבר אינני יודעת איך להבין אותו. לקח לי זמן רב למצוא את הנישה – מקום שיש לי מה לתת. הפסנתר הוא הבסיס לכל דבר בחיי. עד שלב מסוים למדתי כדי להיות פסנתרנית אך ידעתי תמיד שלא אהיה פסנתרנית שתשביע את רצוני שלי. יותר מלנגן רציתי להיות מנצחת תזמורות, זאת היתה ממש משאת נפש. גיליתי את אזנו שלמיכאל טאובה שעלה מברלין ב1933 ונחשב אז למורה דרך, הנביא של המוסיקה בארץ. עד 1945 הוא וגאורג זינגר נצחו על הפילהרמונית ואף שזינגר היה מוסיקאי טוב מטאובה, היה האחרון מין מתווה דרך. המשפחה הכירה את טאובה בשנת 1933 על סיפון אניה שהחזירה אותנו ממסע לאירופה. הייתי אז בת 10 או 11. טאובה הפך מבאי ביתנו ומאד אהוב. ואני, שנתתי בו אימון רב, גיליתי לו את חלום הניצוח. הוא ניסה להניא אותי מכך בנחישות רבה. הנימוק המרכזי נגד היה כמובן היותי אשה. זהו מקצוע לגברים, חזר ואמר התבונני סביבך! ואני וויתרתי אף שזו היתה שאיפה גדולה.

במקביל ל"מרד" בפילהרמונית שהפך אותה לקופרטיב, התרחש גם באקדמיה "מרד" ד"ר כגן, שהקימה את האקדמיה, העסיקה את יוכבד אוסטרובסקי שהיתה מורה לפסנתר אך גם אשת חינוך כריזמטית מאד. בשלב מסוים בעקבות חילוקי דעות בין השתיים, שכנעה יוכבד אוסטרובסקי מורים אחדים מן האקדמיה להקים עימה קופרטיב כדוגמת התזמורת הפילהרמונית שיהיה תחליף לאקדמיה שהיתה בבעלותה של ד"ר כגן ועל כן אי אפשר היה להזיז אותה משם. הם פרשו ואני נשארתי עם ד"ר כגן מפני שאצל המתחרים לא רצו לתת לי משרה בשל העדר ניסיון….חמש שנים לימדתי שם ורכשתי המון ניסיון בעיקר בחינוך וניהול. שני דברים שעזרו לי בהמשך הדרך.

זוכרת שדברנו על ה"צופים" כעל הדחיפה הראשונה מתוך הביישנות הטבעית שלי והאלמוניות שחשתי לגבי עצמי? שואלת גברת זמורה כהן ומתבוננת בי בעיון. אני מאשרת והיא עוברת במהירות להמשך דבריה. אמרתי לך שהיה עוד משהו שעזר לי לגלות את יכולויותיי, הרי כבר אמרתי לך שהייתי late bloomer היא מחייכת . הביטוי כבר הפך למין סימן מוסכם בינינו.

המוזיקולוגית מיכל זמורה כהן נפטרה 19.1.2015 בתל אביב והיא בת 89. זמורה כהן מילאה תפקידים מרכזיים בחיי המוזיקה בישראל לאורך עשרות שנים. בין השאר היתה מנהלת האקדמיה בירושלים ומנהלת חטיבת המוזיקה של קול ישראל וגם עמדה בראש ועדות ציבוריות שונות שהיתוו מגמות ותקציבים והשפיעו על התפתחות סצינת המוזיקה הקונצרטית בארץ. עד ימים אחדים לפני מותה הקרינה זמורה, כדרכה תמיד, כושר רוחני מעולה וניסוחים חדים. השאירה בן ובת.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Search
Generic filters
דילוג לתוכן