קהילת הייקים

מסע אל השורשים ובחזרה / רימונה שיף

ארגון יוצאי מרכז אירופה

לאחר שהאחיין שלי ביקש מבני אמיתי לסייע לו בעבודת שורשים ולספק לו אינפורמציה על אביו של בעלי. הוא החליט להתחקות גם אחרי השורשים של המשפחה שלי. אבי משה מייזלס, בעברו כתב בכיר ב"מעריב", היה כבר מבוגר מאוד, והוא רצה להספיק לשאול אותו שאלות ולקרוא את מה שכתב.

הוא גילה שאבי היה באוסטריה עד לכניסתם של הגרמנים. ולאחר שסיים את בחינות הבגרות שלו עלה לארץ ישראל. בה חיכתה לו אחותו שהיתה נשואה לישראלי. "צבר". אבי סיפר לו שאביו רבי חנניה ליפא בנו של רבי יונה מייזלס כתב קונטרס בשם "לחם עוני", ושאמו אסתר גיטל היתה בתו היחידה של רבי אליעזר דילר מירוסלב, במהלך עבודת השורשים שעשה גילה בני אמיתי דבר מפתיע, שמשפחת שור שממנה באה סבתו של בעלי יהונדב היו נישואים למשפחת מייזלס שהיא משפחת סבו. האבא שלי. ושהשורשים של משפחת מייזלס מגיעים עד למרדכי מייזלס 1528-1601

שהיה ידידו של המהר"ל ודמות מרכזית בפראג. והיה נציג היהודים בחדר הקיסר רודולף השני לבית הבסבורג. והוא היה היהודי הכי עשיר בפראג וקיבל מהקיסר פריבלגיות יחודיות שלא היו לפניו. המהר"ל קראו לו "ראש לנדיבים ואב לאדונים". עבודתו הביאה אותי לוינה העיר בה נולד אבי. על עיר הולדתו שמעתי ממנו רבות. ואכן, מה שנגלה לנגד עיני היה אזור הרינג המפואר, מיניסטריון המלחמה ולפניו האנדרטה של מרשל רדצקי, הגן העירוני וממולו האנדרטה של לוגאר שהיה ראש העיר בתקופה של הרצל. כנסית סאן סטפן והפרלמנט. כולם כאילו יצאו מסיפורי ילדותי.

טיילתי בגינות הציבוריות שעל הספסלים שלהן ישבו אמהות עם עגלות תינוקות, ועיני תרו אחר הפתקים שנתלו עליהם ובהם כתבו הגרמנים "אין מקום ליהודים". הם כבר לא היו שם. וכשבקרתי באוניברסיטה העירונית נתקלתי בסטודנטים וסטודנטיות לבושים בבגדים אופנתיים. ובמרצים חמורי סבר. נזכרתי במה שסיפר לי אבי, שהאוניברסיטה עם כניסתם של הגרמנים לאוסטריה הפכה למכון לחקר הגזע הארי. ואמרתי לעצמי שהיום הפרצופים הם אותם פרצופים. רק שהם היום מפיצים תורה אחרת. וכשהתבוננתי בדנובה הכחולה מימיה היו נקיים. נקיים מדמם של היהודים שיצרו בה כתמים אדומים. כפי שציין אבי בסיפורים. כשירד הלילה העיר התעוררה לחיים. פנסי הרחובות היו מוארים. בתי הקפה היו פתוחים לרווחה ובקעו מהם צלילי מוסיקה עליזה.

ברחובות טיילו זוגות צעירים שהלכו לבלות. לנגד עיני עברו תמונות אחרות. אותם תיאר אבי במילים בספרו "הפרידה מהרצל". ודמיינתי לעצמי כיצד השתלטו הנאצים על מרכז העיר ודגלים עם צלבי קרס הונפו בבניינים הציבוריים, וברחובות הסתובבו צעירים שענדו צלבי קרס, תפסו אנשים והכו אותם באכזריות. ברגע מסוים תקפו אותי געגועים לארץ מולדתי ארץ ישראל. שבה נולדתי ובה גדלתי. ושבה נולדו שלושת בני. פתאום רציתי לסיים את טיול השורשים שלי. ולחזור לתל אביב העיר ללא הפסקה. לבתי הקפה השוקקים באנשים, לצעירים שהולכים לבלות בפאבים, לנמל עם המסעדות ומקומות הבילוי השונים. להופעות של הזמרים והתערוכות של האמנים. לכבישים הצרים העמוסים במכוניות, ולצפירות בפקקים. לחנויות העמוסות בסחורות. לעוברים ושבים ברחובות, חילוניים, דתיים. בני עדות שונות וגילאים שונים וליבי התמלא גאווה לנוכח המחשבה שיש לנו היום מדינה משלנו. עם נבחרי ציבור שאנו בוחרים. עם מוסדות חינוך ומוסדות ציבוריים, ושפה משלנו. וכמובן, צבא שנחשב לאחד הטובים בעולם.

כשירדתי מהמטוס הרגשתי שהפכתי ליותר פטריוטית, והחלטתי שעם כל הקשיים היומיומיים, והמחלוקות בין האנשים לא אעתיק את ביתי לארץ אחרת. בה אהיה נתונה למרות של עמים אחרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן