מעזה לירושלים ולהרווארד בבוסטון / הדס גת

פעם פעם, מי היה מאמין, נולדה ילדה בעיר עזה – לאימה חנה ולאביה, חכם דוד עמוסֿ, שהיה עשיר מופלג ובעל אדמות בפיתחת רפיח. יהודי אמיתי, דתי, הנחשב לאפנדי גדול, בעל אריסים ונכסים. מרים נקרא שמה של הבת, יפה הייתה הילדה, עיניה אש בוערת ואצבעותיה זריזות בכל מלאכה.

ללמוד לא השכילו באותם הימים להרשות לבנותיהם, וכך נותרה מרים, הנערה יפת התואר חפה מכל א-ב. לא הרבה משפחות יהודים חיו אז בעזה, ובית הספר עמד בסכנת סגירה מחוסר תלמידים. אפילו כאשר הונף הכורת על יהדות עזה כשהתורכים הגלו את יהודיה. באביב 1917 הוציאו השלטונות העות’מאניים צו גירוש כולל לתושבי העיר יפו והשכונה תל אביב, אולם למעשה הוא נאכף בעיקר כלפי יהודים. עם עלית הבריטים לשלטון שבו ממצרים הגולים ארצה. ואנשי עזה המעטים אשר גלו שבו עזתה. חכם דוד עמוס שהיה מתקדם ומשכיל, טמן את ניירות הבעלות, הלא הם הקושאנים של כל נכסיו, בפח אטום שטמן בגינת ביתו, עמוק באדמה. אך מששב לביתו, לחרדתו מצא את כל המסמכים לחים, מוכתמי חלודה ומפוררים, לא ניתנים להוכחת מאומה. אבדו נכסיו – אבד הונו, נותר בביתו עם רעייתו ובתו היפה והמתבגרת. שנתיים של עצב ועוני בעזה עירו, והנה, בשנת 1919 פינו הבריטים את כל הקהילה של יהודי עזה לירושלים מתוך דאגה לבל תחזור התקפת הרצח שאירעה בחברון. הכל קרה בבהילות, ואם עוד נותר לו ביתו רב החדרים ורהיטיו, וכל כיסויי השיראין לחלונות ולספות, כמו בסיפורי גלות אחרים, הוא נאלץ להשאיר אחריו את כל מה שלא עלה בידו לצרור במפת שולחן אחת.

המשפחה שירדה מכל נכסיה וביתה וכל מיטלטליה עוד נותרו שם בעזה, עברה להתגורר בבית ישראל. שבירושלים בחדר שכור. שהמטבח והשירותים בחיץ, משותפים לכל דיירי החצר.

וגדל בבית ישראל בחור צעיר ומשכיל, יוסף שמו, שמצעירותו שלח ידו במלאכות רבות. היה מורה לילדים בבתי האנגלים החדשים, והיה אמן גילוף בעץ, אמנות שלמד מהספרים בבתי האנגלים, וגילף לעצמו ריהוט מרהיב בעץ הַבְנֶה. בלילות לאור נרות. עודו מגלף ומתכנן את בית חלומותיו, פגש את מרים היפה ברחובה של בית ישראל.

היא מהלכת מולו, שערה השחור אסוף ויורד אל כתפה חלק ובוהק, ועיניה אש בוערת, שמלתה ברוח אחר הצהרים נצמדת לגווה, מגלה את כל חמודותיה.

יוסף נשרף בלהב עיניה. כל חלומותיו להטו בו כשלהבות, כל גילופיו – הפכו לברי משמעות אמיתית.

הוא חיכה לה, וארב לצאתה. גילה היכן גרה. ובא לדבר עימה. היא חייכה בבושה ואמרה לו – ראיתי אותך והריני מוכנה להיות לארוסתך. אמרה בלחש כנוע וברחה מן החדר, ויצאה לחצר הבית, ישבה שם על אבן, וחפנה את פניה, חשה שהדם הולם ברקותיה.

יוסף נשאר לשבת, מול אביה, ואמר לו, אדוני רב החסד, אני אשא את מרים לאישה לאהוב ולדאוג לכל אשר תבקש, ודאגתך ופרנסתך עלי, עד סוף הימים. קם חכם דוד עמוס, כובד אובדן רכושו כמו המעיט את קומתו, חיבק את יוסף, ודמעות ירדו על פניו, זלגו על לחייו, ושפמו רטט.

והיה טכס כלולות והייתה השמחה בצינעה, כמנהג במשפחתו של יוסף, בבית הכנסת של המערביים, ומקץ ימי השמחה, הזוג עבר לגור בדירה בת שני חדרים שם, כמובן בבית ישראל.

שם נולד ראשית בנם הבכור שנקרא ישראל.

וחלפו השנים ונולדו להם שבעה ילדים, בנות שתיים ובנים חמישה. יוסף שקד לעמוד בהבטחתו ועם היכרותו עם האנגלים הצליח להשיג רישיונות והחל מייבא פירות מיובשים ושקדים ואגוזים, תה וקפה מארצות רחוקות ותבלינים מכל צבע וסוג מהודו וסין תורכיה ומצרים. שכר לו חנות ליד שער הפרחים ועשה חייל בכל אשר עשה.. יוסף עמד בדיבורו, והיה לאיש אמיד ורב יכולת.

הזמנים השתנו , מאורעות ומלחמות, מפולות שלגים ורעידת אדמה, עד שביום אחד הוכרזה מדינה ומלחמה פרצה וכל הסחר של יוסף נגדע.

בהונו שצבר, בנה לו בית מידות ברחביה, ברחוב רמב"ן. והיה לו בו מרתף רחב ידיים וקומות שתיים מעל דירתו להשכיר לפרנסתו.

בית אבן לבנה, מתנוסס בהדר, עד היום. בור מים לעת צרה חפור מתחתיו, ופתחו בסלון ביתו. מכוסה בלוח מתכת עגול ומתחתיו גלגלת ושרשרת לשאוב מים ככל שידרש. ידית מעוגלת היתה מותקנת בלוח המכסה, כדי להרימו בקלות.

משעברו לבית כבר בגרו הילדים ופרחו.. כל אחד לדרכו. רק הבת הקטנה, חנה, על שם סבתה, נישאה ונשארה לגור קרוב להוריה.

מרים אספה את הפתיליות וסירי האלומיניום שלה וכל יתר מיטלטליה ועברה לגור בבית הלבן. עם יוסף אהובה שעזר לה בכל דבר, ומשאית מיטלטלת העבירה את מיטב הריהוט המגולף שיצר. את הארון שנראה כמו בית המקדש, את השולחן הענק עם רגלי האריות, את השידה שידיות מגירותיה היו כאשכולות ענבים ולוח שיש ממורט כיסה אותה..

נעים היה שם בביתם החדש. הבור סיפק להם מים להדחה, לשטיפת רצפות ואולי גם לרחיצה, בימי החום.

הזיקנה לא פסחה עליהם, ראשון נפטר יוסף. הבכי עמעם את הלהבה בעיניה של מרים, והן נותרו שחורות כתמיד אך אורן הועם. היא תעתה לה בין החדרים, בדידותה חנקה אותה והיתה יושבת על המרפסת ימים שלמים וצופה אל הרחוב ההומה מתחתיה. -לאט לאט זכרונה החל בוגד בה, ודועך מחודש לחודש.

חנה הבת, ראתה והבינה את חומרת מצבה, והביאה לה סרטים צבעוניים וקופסאת של מרציפן שהיתה אורזת לפרנסתה, והראתה לה כיצד לקשור את הסרטים על האריזות. ידיה הקטנות והזריזות הן לא בגדו בה, והמלאכה נעמה לה והיעיתה יושבת ימים שלמים ליד השולחן בעל רגלי האריות, ועורמת אריזות מעוטרת סרטים משמאלה ומימינה נערמה ערימת הקופסאות המחכות לסרטיהן.

קושרת סרטים, בוררת בין אדום לוורוד לכחול, מתאימה לפי ציורי הקופסה.

כל עולמה הלך והצטמצם בסרטים, וביפי העניבות שקשרה בתבונת אצבעותיה.

בוקר אחד קמה והחליטה שלבית נחוצה שטיפת רצפות, הגם שרק אתמול הייתה העוזרת ששטפה את כל הבית.

הניחה לסרטים, הרימה את מכסה הבור, לקחה את דלי הפח מפינתו במטבח, ותלתה אותו על חך השרשרת של גלגלת הבור. סובבה את ידית המנוף, והורידה את הדלי – מטה מטה, כשהתמלא, שמעה את חריקת השרשרת , או אז סובבה את הידית בחזרה להעלות את הדלי המלא, והנה הדלי כבר הגיע, ורצתה לקחת את הדלי, אבל כובדו היה מעבר ליכולתה לשאתו, היטתה אותו כדי שקצת מים ישפכו   בחזרה לבור, ותוכל לשאתו, אבל המים ניתזו סביבה, וכשניסתה לקחת את הדלי ולזוז מן הבור, מעשה שטן, החליקה ונותרה שוכבת באמצע החדר, בתוך שלולית מי הדלי. כאב נורא אחזה בין גבה לרגליה. לא מסוגלת הייתה להרים את עצמה ולקום. ניסתה להסתובב מן הגב אל בטנה – אלי תוכל לזחול ולא הצליחה. ניסתה לקרוא לעזרה, אך אך איש לא שמע. עצמה את עיניה, בכתה בשקט עד שנרדמה.

לפנות ערב בא בנה הבכור, ישראל, נושא בידיו פירות וירקות מגנו שבבית הכרם.

לרגע חשב שאימו כבר איננה… אבל כשקרא אימא! בצערו – התעוררה ואמרה לו אוי, כמה כואב לי!
האמבולנס צפר, והרופאים נבהלו לבית, והוא עם אימו היטלטלו כל הדרך להדסה עין כרם.

בדקו אותה שם, מצאו כי יש לה שבר באגן. כדי לנתחה עליהם ראשית להזינה במכלול ויטמינים ומינרלים שחסרים בדמה.

מרים שכבה שם, במיטה הרחבה, אחיות ורופאים ריחפו סביבה, היא רק רצתה את הסרטים שלה, היא לא ידעה למה היא בכלל קשורה למיטה שכזאת. בנה, כלתה ובתה באו אליה כל יום – כזרים היו לה, הביאו לה כל טוב, אכלה שוקולד ותפוחים. מחשבותיה ריחפו להן, לעיתים היתה נזכרת לרגע בחוף הים בעזה, לעיתים באביה עליו השלום, שהיה נושא אותה על ידיו ומתפעל מיופיה. או שהיתה נזכרת ביוסף הצעיר – בנשיקותיו. נזכרת והמחשבה בורחת ומתערפלת ושוב אינה יודעת מי היא והיכן היא נמצאת, מי הם האנשים טובי הפנים הבאים אליה עם משא הדברים למענה.

– ערפל מחשבתי היה נופל עליה והיתה שבה ונרדמת.

חמישה ימים הלעיטו אותה אם בבווריד ואם בפה – כדי להכינה לניתוח.

ואז נותחה. והרופאים רוו נחת מהצלחת הניתוח. לא הבינה מאומה מן הסובב אותה, בכתה בכאביה וקיבלה בשקיקה את נוגדי הכאב. וישנה. התעוררה ושבה ונרדמה.

אז התחולל הנס האחד, אין שני לו. הזיכרון האבוד החל לשוב אליה. מיום ליום היא שבה להיות היא. זוכרת את שמה, את יוסף שלה והיא קוראת לו ושואלת למה לא בא לבקרה? היא רק רוצה שיוסף שלה כבר יבוא וייקח אותה מכאן, הביתה, היא מבקשת מהאחות שבאה אליה לכתוב לבעלה שיבוא, שהיא כאן, אם הוא מחפש אותה. הסרטים הצבעוניים פרחו להם מזכרונה. לרגעים היא אפילו נזכרת שהיו לה ילדים, ומשחזרת לעצמה את שמותיהם בזכרונה המתעורר וחולף… והנה בא בנה הבכור, ישראל, ודמה לה לרגע ליוסף שלה, אבל הוא בכל זאת איננו יוסף, היא לפתע נזכרת, זה בנה, בכורה גאוות חייה. דמעות מציפות אותה, למה זקנת כל כך בני היקר, היא שואלת אותו. מן החיים בעצמם, הוא עונה לה, נרכן לנשק את מצחה. היא אינה מבינה מה פשר השנים שאבדו לה בשיכחון. היא נאחזת בידו של בנה, כנתלית במציאות החדשה הלא מוכרת.

משהותר לה לרדת מן המיטה, לימדו אותה האחיות ללכת כאילו הייתה תינוקת, צחקה וצחקה, ולמדה לצעוד עם ההליכון המתגלגל. רגע אחד, נותרה לבדה, שעונה על מסגרת המתכת, הסתובבה והביטה במראה שהייתה שם בכניסה לחדרה, מזלה היה דיוקנה שלה היא תהתה הייתכן, הזקנה הזאת, שניבטה אליה במראה הבעיתה אותה.

התערער עולמה עליה. כשלמדה להלך עם משענת ההליכון העבירו אותה למוסד גריאטרי- סיעודי.

ירדה שם מן האמבולנס כלתה החזקה, המשכילה וההגיונית תמיד, ליוותה אותה, הגיעה לחדר הגדול שהיו בו עוד נשים, לאה כלתה שאלה וחזרה ושאלה, אמא, מה להביא לך – מה את רוצה? לא אמרה מאומה, היא רק רצתה שיוסף יבוא כבר. ובקשה ממנה שתכתוב לו, שאיננה יכולה יותר בלעדיו.

משנכנסה לחדר המיועד לה, שכבה במיטה שהוצעה לה, ורק חלמה לה איך היא מביאה את יוסף שלה לעזה, והיא צועדת עימו על שפת הים,על החול הרך החם, והגלים מלטפים את כפות רגליהם.

ישראל נשא לאישה את לאה לרמן, שהוריה עלו מליטא והיו מראשוני מייבשי ביצות חדרה, עם קום המדינה ישראל שינה את שם משפחתו מאדהאן לבר יוסף, כאות כבוד לאביו.

בנו הבכור הוא עפר בר יוסף שהגיע להיות ראש קתדרה בהרווארד, בוסטון, פרופסור לאנתרופולוגיה ופריהיסטוריה . ועופר נישא להדס גת (גוטהלף) נכדתו של איוואן גוטהלף מהמבורג.