החייל שלי, נכדי האהוב, אילן, לקח חופשה ויצא אתי, סבתא שלו, לטיול, גילוי בערים בהם נולדו וגדלו אימותינו ואבותינו עד שנאלצו לברוח ולהיות פליטים בארץ לא מוכרת שמעולם לא הפכה ביתם.
אמא שלי, סבתא רבא שלו אמרה: "לא גדלתי בבית ציוני אבל לעולם לא אחזור לחיות בגרמניה, המדינה בה נולדתי וגדלתי וממנה גורשתי".
התחלנו את המסע שלנו בפרנקפורט. הגענו מאוחר בערב והמשכנו בבוקר לקלן. העיר היפה הזו קיבלה את פנינו בהפגנה קולנית רבת משתתפים וצעקות בגרמנית צחה לשחרור עזה מהכובש הציוני והקמת מדינה פלשתינית מהים עד הירדן. את ההפגנה אבטחו שוטרים גרמנים. בצד עמדו בשקט קומץ אנשים עם דגלי ישראל.
אילן בקש שנלך משם. קיבלנו טעימה ראשונה ממה שעבר על אימותינו ואבותינו. גם הם העדיפו ללכת משם. למחרת טיילנו עם מדריך freewalking tour. הוא היה משעשע והציג לנו את העיר באור אחר. אילן שדובר אנגלית מצוינת נהנה מאד.
המשכנו לאסן, שם נולדה אמי, שם הלכה לבית ספר, שם חוותה אהבה ראשונה, כמו שפעם סיפרה לי והייתה נבוכה וסמוקה כולה.
התחלנו בבית הכנסת העתיק. כיפתו הירוקה נראית מבין הפיגומים שעוטפים את מבנה האבן הגדול שזוכה כעת לשיפוץ מסיבי. בית הכנסת הוא היום מוזיאון ומתקיימות בו תערוכה קבועה ותערוכות מתחלפות.
הבניין נחנך כבית הכנסת החדש ב-25 בספטמבר 1913, ובמשך 25 שנה היה המרכז התרבותי והחברתי של קהילה שב-1933 מנתה כ-4,500 חברים. האולם המרכזי (ששימש לעיתים קרובות גם לקונצרטים) יכול היה להכיל יותר מ-1,500 איש, מלפנים היו עוגב ובימה גדולה. בחלקו האחורי של המבנה היו דירות לרב ולחזן.
ב-1933 החלה מדיניות אנטי-יהודית, שהגיעה לשיאה בליל הבדולח ב-9 – 10 בנובמבר 1938. בית הכנסת הישן הוצת, ופנים המבנה נהרס כליל. החלק החיצוני נותר כמעט שלם
כשאנחנו בקרנו בבית הכנסת התקימה תערוכה בשם "יהודים ירוקים". התערוכה עוסקת בקשר בין יהודים לטבע ואיכות הסביבה. במרכזה החיים בקיבוץ לוטן שבערבה המקיים חברה אקולוגית-יהודית. התערוכה זוכה לעניין רב, ראינו כיתות בתי ספר וקבוצות שבאו להתרשם ולהשתתף בפעילות בנושא.
ארכיון בית הכנסת נשרף בליל הבדולח ולא יכולנו למצוא כל תיעוד הנוגע למשפחה שלנו. רצינו לדעת איך הדודים שלי, אחיה של אמי, עלו לתורה בבית כנסת שמזכיר כנסייה ולא בית ככנסת? איך נערך טקס הנישואין של סבי וסבתי? רצינו לראות תמונות, אולי כתבו משהו, אולי טקסים נוספים. לא נותר דבר.
ליסה שעובדת בארכיון ליוותה אותנו ל DREILINDENSTRASSE 47, שם גרה המשפחה שלנו, אבל מצאנו גבעה שוממה. הרחוב מתחיל במספר 70
ליסה גם ליוותה אותנו גם לבית הקברות. אילן היה ראשון לגלות את הקבר של הסבא רבא שלו. עמדנו ליד הקבר שכל מה שכתוב עליו היה שמו, מתי נולד ומתי נפטר, אילן הניח יד עדינה על כתפי והיינו עצובים. פתאום כמעט מאה שנים שעברו מאז לא נראו רחוקים כל כך, לא זרים כל כך.
מאסן המשכנו לאאכן, שם נולדה סבתי הקתולית, שם פגשה את סבי היהודי, ילדה את בתה הבכורה, התגיירה למענו ויחד עברו לאסן שם הקימו את ביתם. סבי נפטר לפני שחוקי נירנברג (1933) קיבלו תוקף והחלו ברדיפות היהודים. סבתי נמלטה עם ילדיה הצעירים לפריז, שם חיה עד יום מותה, נקברה, ולא זכתה למנוחת עולמים ליד אהובה שנותר באסן יחד עם שניים מילדיהם שנפטרו בלידתם או בסמוך. אילן מצא את קברו של אחד מהם.
אאכן של פעם נראית לי קודרת, קשת יום. הקתדרלה הענקית שזכתה להיות מוכרת על ידי אונסק"ן כאתר מורשת עולמי, בהחלט מרשימה. חשבתי על המשפחה של סבתא שלי. ניסינו לדמיין אם הם צעדו על המרצפות שצעדנו אנחנו. ניסינו לדמיין את טקס הטבילה לנצרות. אנחנו, שני צברים מישראל מדמיינים טקסים קתוליים. צחקנו.
אאכן של פעם נראית לי קודרת, קשת יום. הקתדרלה הענקית שזכתה להיות מוכרת על ידי אונסק"ן כאתר מורשת עולמי, בהחלט מרשימה. חשבתי על המשפחה של סבתא שלי. ניסינו לדמיין אם הם צעדו על המרצפות שצעדנו אנחנו. ניסינו לדמיין את טקס הטבילה לנצרות. אנחנו, שני צברים מישראל מדמיינים טקסים קתוליים. צחקנו.
אאכן של היום היא עיר חמודה ותוססת. במרכז התיירים קיבלנו מפה עם מסלול שעוקב אחר סימני דרך ברחובות. זה היה ממש כיף ואילן ממש טוב בזה.
כל העיר מוקדשת לקרל הגדול שביקר כאן והותיר חותם.
בילינו אחרי צהריים מרענן ונעים בבריכות המחוממות של קרל הגדול וחייליו.
חזרנו לפרנקפורט. שלושה ימים אחרונים שלנו יחד. את ליל הסדר חגגנו בבית חב"ד עם ההגדה של ארגון יוצאי מרכז אירופה והשארנו את הספר מתנה למקום שאירח אותנו כל כך יפה.
טיילנו בגן הבוטני המרהיב בצבעיו ובמגוון הצמחים שבו. הלכנו עם מדריכה freewalking tour שהובילה אותנו למקומות מיוחדים. אחר כך חזרנו לאותם מקומות וסקרנו אותם שוב. שטנו על נהר המיין שפרנקפורט שוכנת לצידו, אכלנו ושתינו והיה לנו כיף.
הגיע היום האחרון, עשרה ימים עברו ביעף. ראינו, חווינו, הלכנו המון ברגל. אילן ניווט בכישרון ואני הייתי סבתא גאה. ליוויתי אותו עד לכניסה למתחם הנוסעים וחזרתי לארכיונים באסן ובאאכן אולי אמצא עוד מידע על אימותינו ואבותינו שחיו פעם והלכו לעולמם.
שבוע מאוחר יותר חזרתי גם אני.
