קהילת הייקים

סבתא מטילדה / דינה ריכטר

ארגון יוצאי מרכז אירופה

אתמול אימצתי לי סבתא, על הקיר.

מעולם לא פגשתי אותה. היא נפטרה שנים ספורות לפני שהגחתי לעולם ולמגינת ליבי קיבלתי את שמה מטילדה, בנוסף לשמי הראשון. מאוד התביישתי בשם הארוך והגלותי הזה . ברור היה לי שיעורר גיחוך בין הילדים בכיתתי אשר שמותיהם היו קצרים ועניינים כמו רותי, צילה , לאה או שרה ועל כן דאגתי תמיד להסתירו . משך שנים הצלחתי להתעלם ואף לשכוח את קיומו עד אשר נתקלתי בו שוב, כשהוא צמוד רשמית לשמי הראשון בתעודת הזהות שלי ואחר כך בתעודת החוגר, תעודת פטור משרות מילואים דרכון וכל שאר התעודות שאדם נאלץ לשאתן בחייו על מנת לזהותו ולהבדילו מן האחר.

מטילדה, אומר המילון, הינו שם גרמני עתיק שפירושו- חיילת אמיצה היתה אמו של אבי, כלומר סבתי. אולם לדידי, היא היתה רק דיוקן מצולם במסגרת שחורה אשר ניצב על שידה מתחת לספריה הגדולה בחדר המגורים, לצד מסגרת זהה שבה דיוקן מצולם של בעלה, אבי-אבי. שתי הדיוקנאות היו שם תמיד, דוממות, סתומות ומטילות אימה.תווי פניו של אבי היו דומים מאוד לאלה של אביו. הבנתי וגם חשתי שבאופיים הקשה היו וודאי דומים.

סבתא מטילדה נראתה שונה מאוד מאבי אם כי גם היא נראתה חמורת סבר. שתי הדיוקנאות השקיפו ממקומן על הנעשה בבית והיו לחלק בלתי נפרד מארון הספרים העמוס בכרכים עטופי עור של אנציקלופדיה גרמנית בה אבי היה נועץ. כילדה, נהגתי לעצור לרגע לפני תמונות הורי אבי ולהתבונן בהן ,בעיקר בדיוקנו של אבי-אבי , עד ששערי סמר ודמי קפא בעורקיו. הבחנתי בדמיון הרב בין אבי לאביו, מבטיהם חודרים ומאיימים. משום מה, מטילדה, אמו ,כלל לא העסיקה אותי וגם לא הקדשתי שביב של מחשבה לעובדה שאני קרויה על שמה. היא נראתה אישה זרה במלוא מובן המילה :לא דומה לאף אחד. תהיתי איך נראו חייו של אבי בילדותו, בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה כששתי דמויות מעוררות אימה אלה ניצבות בשערי חייו. יתכן וכלל לא עלה על דעתי , או אולי לא העזתי לשאול את אבי עליהן ועל כן ביקשתי מאמי שתספר לי אודותן.

היא סיפרה לי כדרכה, צייקנית במילותיה, כי אבי-אבי היה אדם קשה, זעוף ומטיל מורא. הוא סחר בפרוות כמו רבים אחרים בלייפציג ונעדר מן הבית לתקופות ממושכות לרגל עבודתו. בתקופות שהיה בבית היה רב עם אשתו מריבות קשות המלוות בצעקות רמות שנסתיימו ברוגז הדדי . הם לא דיברו האחד עם רעותו במשך תקופות ארוכות, השתיקה הזועמת ביניהם התארכה אף למספר שנים. הצעקות שנשמעו בביתו, גרמו לאבי סבל רב מה שגרם לו לנדור נדר שכאשר תהיה לו משפחה משלו , הוא יאסור על כל התנהלות רועשת בבית , קל וחומר צעקות. אכן אבי אסר עלינו לצעוק מחדר לחדר או מהבית לגינה ולהיפך ואסר איסור מוחלט על הרמת קול בבית בכל אופן וצורה. התוצאה היתה בית שדממה חמורת סבר שרתה בו.

באחד משיטוטי במרכז המסחרי הסמוך לדירתי , צדה עיני מסגרת אובאלית חומה בחלון הראווה של חנות צילום. לא הצלחתי לעמוד בפיתוי ורכשתי את המסגרת , חוככת בדעתי איזו תמונה תתאים לה. . חיפשתי באלבומי התמונות שלי ומצאתי תמונה ישנה של דיוקנה של אישה הדומה לזו שהיתה אצל הורי, שחשבתי שתתאים למסגרת. בקשתי מהמוכר בחנות הצילום שיסרוק את התמונה, יצהיב אותה קמעא ויכניס אותה למסגרת. הנחתי אותה על המדף העליון במכתבה הישנה ובסמוך לאוסף המקטרות של . במחיר של שמונים ושבעה שקלים רכשתי לי סבתא, את סבתא מטילדה. דיוקנה, דיוקן של אשה הדורה במעיל פרווה. פריפה מלבנית עשויה עבודת פיליגרן מזהב לבן ובמרכזה בוהק יהלום רוכסת את חולצתה הכהה. מתוך מפתח צווארונה הנמוך מבצבץ צווארה הנושא בגאוה את הוד פניה החטובים. שיערה המשוך לאחור, מאפיר בצדעיים ומגלה קווצות לבנות המעידות על כששים ומשהו שנות חיים. פיה ישר וקפוץ, שפתותיה חתומות, נוצרות סוד . עצמות לחייה גבוהות, סלאביות ומתוכן ניבטות עינים ספק כהות ספק בהירות, מלוכסנות קמעא וסוקרות את המתבונן בבטחון נטול חמלה המכריז על אישיות חזקה ובלתי מתפשרת. מבטה חודר וקר כמבטו של אבי ולא מאפשר למתבונן לחלוף על פני התמונה מבלי להיעצר מולה ולהתבונן בה ארוכות. ארשת פניה כעוסה ומרה. סנטרה מחודד ותקיף כסנטרו של אבי. מעל גבתה השמאלית מסתתר קמטון המרכך קמעא את פניה ומשווה להן נופך של חום, אנושיות ומעורר תהייה האם מסתתרת אהבה במסדרונותיו?

האזכור היחיד לאמו של אבי, מטילדה היה בליל הסדר. או אז אמי הכינה לאבי מרק ביצים זהה למרק הביצים שאמו היתה מבשלת. הוא אכל את המרק שלו שקוע במחשבותיו, אסיר תודה לאמי. נודע לי כי אמו נפטרה ממחלת הטיפוס בדרכה לארץ אבל מקום קבורתה נודע לי רק לאחר שנים רבות כשחזרנו מהלוויתו של דודי מצד אימי. בדרכנו חזרה מבית הקברות בחיפה, סטה אבי מן הדרך ונעצר ליד חורשת עצי מחט ואמר לנו כי שם קבורה אמו. הוא נעמד ליד מציבה שטוחה קרובה מאוד לפני הקרקע ועליה חצוב השם "מטילדה". התבוננתי בו מן הצד ומהומה גדולה התחוללה בבני מעי. חשתי כפולשת לעולמו הסגור של אבי בו אין לי דריסת רגל. רציתי להתקרב אליו אבל נרתעתי. לא הייתי יכולה לקשר בין המצבה, הדיוקן בביתנו ואבי. פניו נשארו אטומים ועמידתו איתנה . זזתי הצידה למענו ולמעני. עמידתו הזקופה ופניו חסרי ההבעה שלא נסדקו לרגע, יצרו חייץ בינינו. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי כי מטילדה אינה רק צילום של דמות אלא אשה אמיתית הקבורה בארץ.

חששתי לשאול את אבי אודותיה, איתו לא מדברים על דברים כאלה. חזרנו משם בשתיקה. "אין משיחין עם הנהג בזמן הנסיעה" היה אבי נוהג לומר. האם היה פוקד את קברה? איני יודעת. גם אני איני פוקדת את קברו למרות קרבתו למקום מגורי. בין כל הסודות שאבי לקח אתו לקברו, היו גם דמותה ואישיותה העלומה של סבתא מטילדה. זמן קצר לאחר פטירתו של אבי הצלחתי לדלות מזכרונה המחליד של אמי מידע אודות עברו העלום, היא סיפרה לי כי היו לו עוד ארבעה אחים ואחיות שעל שניים מהם כלל לא ידעתי. הבכור, לדברי אמי, התאבד בתלייה באמבט בביתם לאחר שהפסיד כספים רבים וחשש לפנות לאביו לעזרה והוא בשנות העשרים לחייו. בעקבות האירוע, לקתה מטילדה בלבה.

עם עליית היטלר לשלטון ברחו שתי בנותיה מגרמניה, האחת ללונדון והשניה לפריז. בעלה של מטילדה נפטר מהתקף לב בתחנת הרכבת בלייפציג עת ניסה להבריח כספים לאנגליה. היא ואבי ,שהיה בן הזקונים, נמלטו לארץ. בדרך היא לקתה במחלת הטיפוס ממנה גם נפטרה. על מטילדה עצמה אמי לא סיפרה לי דבר ואפילו איני יודעת אם היא בכלל הכירה אותה. זאת כבר לא הספקתי לשאול אותה. באחת השבתות ביקרה אותי ז'ניה ידידתי האוקראינית, אשר אוספת בקבוקים למחייתה. היא הבחינה בתמונתה של מטילדה ונרתעה "איזו אישה חזקה וקשה. תווי הפנים שלה ומבטה מצביעים על אישה מאוד חזקה והמבט שלה לא מבט יהודי. את יודעת אם היא היתה בכלל יהודיה? היא נראית לי גרמניה מדורי דורות." לא ידעתי מה לענות לה ולי. אולי באמת היא לא היתה יהודיה? ידעתי שאבי שר בילדותו במקהלת הילדים של כנסיית סנט תומס בלייפציג ולמד בבי"ס גרמני.

ידעתי שהוא מעולם לא למד תנ"ך, ולא ידע כמעט דבר וחצי דבר על המנהגים היהודיים. שערתי שהוא בא ממשפחה מתבוללת. אבל מעולם לא עלה על דעתי שאולי זרם דם לא יהודי בעורקיה של אמו. אולי זו אחת מן הסיבות שלא דיבר עליה? כשדניאלה תלמידתי הקטנה והרגישה הבחינה בתמונה תגובתה היתה :"אמאל'ה ,התמונה מפחידה אותי. תקחי אותה מפה. אני מפחדת מהסבתא הזו במיוחד מהמבט שלה". אחר כך אמרה שהיא מעבירה בה צמרמורת ושהסבתא נראית כאדם שרע לו מאוד. בגילה של דניאלה לא ידעתי לראות את סבלה של סבתא מטילדה אלא רק חשתי את הצמרמורת והבעתה שתמונתה גרמה לי.

סבתא מטילדה נראתה שונה מאוד מסבתי האחרת, החיה – אוממה. רכותה של האחרונה קסמה לי בילדותי אך חולשתה ופחדיה הכעיסו אותי וגזלו את כל זמנה של אמי בהתבגרותי. ואין עם מי לדבר. כאשר אבי היה שב מעבודתו והיינו מתיישבים לאכול היתה אוממה מצמצמת עצמה ביראה בצד השולחן ואוכלת מצונפת בשתיקתה מגרדת ללא לאות את שאריות האוכל מהסיר במזלגה ושורטת את עצביו החשופים של אבי. אמי שהיתה ממונה על שלום הבית, כלומר על שלום אבי, היתה לוקחת ממנה את הסיר ומניחה אותו במטבח. חוסר סבלנותו של אבי לשמיעתה שהידרדרה במהירות העלה בו את חמתו אותה הוא כבש במאמץ תוך שהוא נמנע מעימות אבל מנציח את המתח. אם היו חילופי דברים בין אבי לאוממה הם התנהלו רק ליד שולחן האוכל. אבי, ייתכן כי החמיא לה על תבשיל שבישלה ושערב לחיכו. היא לא הבינה כי לא שמעה . כאשר הוא הבחין שהיא לא שמעה את שאמר לה, חזר על דבריו בקול נמוך יותר, כמעט בלחש, מבטא לאט לאט כל הברה וכל מילה. טון דיבורו הכבוש וארשת פניו הסגירו את כעסו וסבלנותו הפוקעת. במקום להרים את קולו על מנת שתשמע אותו, היה מנמיך את קולו ואומר Ich wiederhole(אני חוזר) תוך שהוא חוזר על דבריו לאט מאוד ובשקט כמעט בלחישה והיא כמובן שמעה עוד פחות.

ברגעים אלה אמי היתה נדרכת ואני חשתי את האויר רובץ כבד וסמיך מעל לשולחן.אולי ניסה על ידי הנמכת קולו לשלוט בתסכול ובכעס שחירשותה גרמה לו. ככל שפחות שמעה כך הוא הנמיך את טון דיבורו יותר ויותר ואני הייתי עומדת להתפקע. – דבר בקול רם יותר רציתי לצעוק לו.- תצעק כך שהיא תשמע – אבל שתקתי, נחנקת. מאידך גם הזדהיתי אתו עם התסכול שחירשותה גרמה לו . גם חשתי חמלה רבה לחוסר האונים של אוממה המנסה ללא הצלחה לשמוע את מה שאבי אומר לה. התוצאה היתה שחשתי מחנק ואף אחד לא הבין מדוע איני אוכלת. את רצוני לברוח מעם השולחן נאלצתי לכבוש וכך ישבתי חנוטה עד תום הארוחה. הדבר חזר על עצמו בכל ארוחה בכל יום ובכל סיטואציה אחרת .מהר מאוד מצאתי עצמי נשנקת מנסה לבלוע אויר כשהייתי נועצת את המפתח במנעול דלת הכניסה לבית. חשתי כמו עכבר במלכודת והשתדלתי להדיר רגלי עד כמה שאפשר מן הבית . כשאוממה החלה לאבד את צלילותה ופחדים פרעו בנפשה היא חזרה לחיות את עברה בהונגריה שהיה בו עוני קשה. כאשר חברותי באו לבקרני ועמדתי להגיש להן כיבוד, היא אסרה עלי זאת בתואנה שאין מספיק אוכל בבית ואסור לבזבזו על אורחים מה שכמובן לא היה נכון. הפסקתי להזמין חברות אלי כדי לא לעמוד במצב מביך זה.

בהזדמנות אחרת, כאשר נכנסתי לחדרה על מנת לקחת את המספריים הגדולים שהיו מונחים על מכונת התפירה, הבחנתי במבט הבהול בעיניה העוקבות אחרי. היא דרשה לדעת אם בכוונתי לרצוח אותה בעזרת המספריים הללו. נשארתי עומדת מזועזעת. לא האמנתי למשמע אוזניי. הסברתי לה שהמספריים נועדו לגזור איזו פיסת בד וניסיתי להרגיעה. הבנתי שהיא עברה את הגבול ופניתי לאמי וביקשתי לדעת מדוע הם ממשיכים להשאיר אותה בבית ולא מעבירים אותה למוסד שיהלום את מצבה . התשובה שקיבלתי כמו לכל שאלה ששאלתי היתה "ככה" ובזה הנושא נסגר. אז גמלה בי ההחלטה להמלט מהבית רווי המתח בו לא היה לי מקום ולהתחיל חיים חדשים בירושלים.

לאחר פטירתה של אוממה, הכניסה אמי את דיוקנה הזעיר של אוממה לתוך תליון עשוי זהב ועליו חרותים עיטורי אמייל כחולים, תליון שאוממה ענדה במשך שנים ובתוכו היו קודם לכן תמונות נכדיה. למגינת לבי, אמי ענדה אותו על צווארה עד יומה האחרון. התליון שרט אותי בליבי ועורר את קנאתי באוממה שבגלל מסירותה של אמי אליה, לא היה לה זמן ופנאי נפשי לשמש לי כאם. תמוהה בעיני העובדה שדווקא אני היא זו שירשתי את התליון מאמי עם פטירתה ולא אחותי. החבאתי אותו עמוק במסתרי הארון עד שאחליט על הדרך להיפטר ממנו. בין שאר התכשיטים שירשתי מאמי היתה גם הפריפה המלבנית של סבתא מטילדה. זיהיתי את הפריפה מהתמונה והנחתי שאבי העניק אותה לאמי לאחר מותה של אמו. אהבתי להתבונן באמי כאשר ענדה פריפה זו אשר הלמה את דמותה היפה והאצילית,דמות הליידי. אינני יודעת מה לעשות עם הפריפה. איני מעזה לענוד אותה ואיני מוכנה למכרה או להעניקה למישהו אחר. היא מאוד יקרה לי כי היא מסמלת עבורי את אמי העדינה והאהובה אותה איבדתי כשנמלטתי לירושלים לפני שנים רבות.

עכשיו אוממה (אימא גדולה) הייתה סבתי האמיתית, הממשית – אם אמי. היא ליוותה את חיי עד שנת למודי השניה באוניברסיטה ונפטרה תשושת נפש לאחר שנה בבית אבות סיעודי. היא היתה אשה קטנת קומה ודקת גוו. חזה הגדול והכבד שעמד בניגוד גמור לשאר אברי גופה העדינים, היה אסור במחוך גדול ולו שרוכים רבים ומפותלים שאמי היתה שורכת לה אותו בבקרים ופורמת בערבים ואני הייתי יושבת פעורת עיניים ומתבוננת בתהליך המרתק. שדיה הענקיים הסתירו תחתם חגורה רחבה של גידול בשרני וורדרד אשר לפת אותה מסביב לגווה וייסר אותה בכאבים קשים. תמיד נעלה נעליים גבוהות חומות או אפורות שעזרו לייצב את עמידתה על קרסוליה הדקים. פניה היו רכים ויפים כפני בובה ולחייה פורחות , סמוקות. היא עלתה לארץ מהונגריה ובשפה זו גם דיברה עם אמי. עם אבי ,אחותי ואיתי – דיברה בגרמנית עד שנתחרשה ואז דיברה רוב הזמן עם עצמה. בגלל שפתה ומוצאה ההונגרי, היא נחשבה כפחותה בעיני אבי . שפתה היתה כשפתן של התגרניות ההונגריות בשוק הקטן בפתח תקוה אשר נהגו לשבת על עקביהן ברחבה הגדולה , חובשות שביסים לראשן ומוכרות תרנגולות שזה עתה מלקו את ראשן.

בערוב ימיה, היתה אוממה לאשה חולנית וחלושה . שמיעתה הידרדרה במהירות ונזקקה לעזרה מתמדת . היא זכתה לטיפול צמוד ומפנק מצד אמי. כשהיתה קמה ממנוחת הצהרים, היתה אמי מוציאה אותה שלובת זרוע לטיול קצר בשכונה לאחר שסרקה את שערה ועטפה אותו ברשת דקיקה שהידקה ושמרה על תסרוקתה. בערבים היתה אמי בוחרת עבורה את הפירות היפים והגדולים ביותר, מקלפת ,פולחת לפלחים קטנים ומביאה אותם לחדרה כמו מנחה. אחר כך היתה שולפת את שיניה התותבות מפיה, מצחצחת אותן ומניחה אותן בתןך כוס מים. אוממה נראתה אז כמו מסיכת גומי, לחייה שקועות בתוך עצמן כאילו היא כולה עומדת להיבלע בתוך עצמה. אחרי שהשכיבה אותה לישון היתה אמי חוזרת לחדר המגורים ומתפנה לאבי אשר עיין כהרגלו בספר היסטורי כלשהו. אוממה התאלמנה בגיל צעיר בהונגריה וציפתה משלושת ילדיה לפרנסה ולדאוג לכל צרכיה.

כשעלתה לארץ היא התגוררה מחצית השנה אצל דודתי בחיפה והמחצית האחרת אצלנו. כאשר עברנו לגור בבית קטן יותר בעיר אחרת, היא עברה להתגורר אצלנו לתמיד. הוקצה לה חדר משלה שכולו היה מרוהט בכחול ועל כן גם כונה "החדר הכחול".חדרה היה צמוד לחדר של אחותי ושלי ועל כן נאלצה לעבור דרך חדרנו כדי להגיע למטבח או לחדר האוכל. תמיד שמעתי אותה מדשדשת בנעלי הבית הצמריות ,המשובצות בגון חום אל המטבח או השירותים .למרות שכבר לא חשתי אליה אהבה ובקושי קורט של חמלה הוטל עלי לאהוב אותה ולתת לה כל ערב עם לכתה לישון נשיקת לילה טוב. בגלל יראתה הגדולה את אבי, הדירה אוממה את רגליה מהחדרים בהם שהה. את שעות הבוקר היא בילתה עם אמי במטבח הקטן ממררת את חייה בטענות ומענות בקולה הצרוד. מאחר שאת שירותי הצבאי מילאתי בעבודת משמרות בחיל האויר, היו בקרים רבים שהייתי בבית ואז מחדרי הייתי שומעת בכאב ובלב כבד את קולה המעונה של אמי המנסה להרגיע את רוחה הפגועה של אוממה. סבתי לא חדלה מלייסר אותה בטרוניות וקובלנות על דברים שהיו ועל אחרים שלא היו.

ככל שאמי ניסתה לפייסה כך אוממה היתה מוצאת מדי יום סיבה אחרת לייסר אותה. את תוכן הדברים לא הבנתי, גם משום שדיברו הונגרית וגם כי אמי מעולם לא התלוננה ולא שיתפה אותי בקשייה הרבים עם אמה המזדקנת. ממה שכן הבנתי היו תלונותיה שנסבו על תפיסתה את התייחסותו של אבי כלפיה ואולי גם את התייחסותי שלי. Mach mir kein Vorwurfe (אל תבואי אלי בטענות} היו מילותיה של אמי מתחננות כל יום מחדש, נשארות תלויות חלולות באויר . כשיצאו שתיהן מהמטבח היו לחייה של אוממה היו סמוקות מהתרגשות כלחיי נערת כפר ורגליה של אמי כושלות ופניה נפולות.

אוממה לא רצתה לפגוש אנשים אחרים למרות מאמציה של אמי להכיר לה את השכנה מהבית ממול שהיתה בת גילה ושלטה בגרמנית או אנשים אחרים שיארחו לה לחברה. היא רצתה רק להיות בבית עם המשפחה. כאשר הייתי חוזרת הביתה בתום משמרת לילה הייתי רואה את שתיהן יושבות בחצר על הדשא קולפות תפוחי אדמה או סורגות הם כולם כבר אינם בין החיים.

מהבית הגדול נותרו בידי דיוקנה של סבתא מטילדה, תמונתו של אבי ותמונתה של אמי עליה השלום, התליון של אוממה והפריפה של סבתא מטילדה. סבתא מטילדה הצטרפה למשפחתי שעל הקיר ומאחורי זכוכית. האם הבחנתי בצל של חיוך מרפרף על שפתותיה של סבתא מטילדה או שמא תעתעה בי קרן השמש שחדרה הבוקר והאירה את התמונה באור קצת שונה?

מתוך ה- MB יקינתון – ינואר 2009, שבט תשס"ט, גיליון מס' 230

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן