קהילת הייקים

משפחת צייזל / רינה בלומנטל

ארגון יוצאי מרכז אירופה

יעל שמרון, שם שכולו ישראליות. זהו שמה של הגברת אותה אני עומדת לראיין. היא עומדת בקצה גינת ביתה אשר בצהלה, קטנת קומה, תספורת נערית ולבוש נערי, ספורטיבי אבל מוקפד עד מאד. צעיף הולם, כובע מתאים. היא רוכנת אל הדשא, מצאה שם צב גדול. הדשא ירוק מאד, והפרחים השתולים בהקפדה ובטעם רב סביבו, פורחים. סוף חודש אפריל.

יש לומר שאני מכירה את יעל שנים הרבה ועל כן אינני מופתעת ממראה. "נערת הזוהר" מכנה אותה בכורה יורם. אנחנו פוסעות אל המבואה של ביתה הישן. היא "מתחזקת אותו כל הזמן" כדבריה והוא יפה למראה בעיני עד מאד. בתחילה היססה ולא ידעה אם להיענות בחיוב לבקשתי "אין כל כך מה לספר" התנצלה.

הסיפור

הרטה צייזל נולדה בוינה בעשרים ותשעה לדצמבר אלף תשע מאות ועשרים.

"אבי נתן צייזל" מתחילה יעל את סיפורה, "היה בן חמש עשרה כשברח מעיר הולדתו בפולין או אולי רוסיה, כבר אינני זוכרת, מפני שאבא שלו רצה שיהיה רב והוא סרב. הוא הגיע לוינה. מה עשה שם כנער כה צעיר, אף פעם לא דיברתי אתו על כך", אומרת יעל. "אבל אני יודעת שהוא הקים עסק קטן של טקסטיל והתחתן עם אמא שלי. אמא שלי ארנה לבית ליפרט היתה ילידת וינה אבל גם מוצאה היה מפולין" אומרת יעל "הרי בסופו של דבר כולם הגיעו משם" היא מחייכת חיוך קטן קצת אירוני. לסבי היה בית מלאכה בו בנה נברשות הוא העסיק שם פועלים יהודים, כולם פליטים רוסיים ופולנים. סבתא שלי היתה מבשלת לכולם אוכל יהודי.

אמא הסכימה להצעת הנישואין של אבא בתנאי שלא יגורו בלאופולד שטאט הוא רובע הפליטים היהודיים שהגיעו בחוסר כל אחרי מלחמת העולם הראשונה לוינה. גרנו, אם כן ברובע השמיני שהניח את דעתה של אמי. אחותי וילמה נולדה שבע שנים לפני ולא רק מפני שהית הבכורה אלא משהו באופייה הפך אותה –כמין אחריות – לשומרת שלי, בעיקר מפני זעמו של אבא. אבא היה איש נוקשה ולא ותרן. למשל הוא נהג לטייל בכל יום א' ביערות סביב העיר וינה ואני טיילתי אתו. כילדה קטנה אהבתי לטייל אתו כיוון שהייתי טיפוס ספורטיבי. אבל כשמלאו לי שבע הרגשתי גדולה מדי להצטרף אליו וסירבתי". "מדוע?" אני שואלת. "כי זה שיעמם אותי", היא עונה ומרימה כתפיים כאילו לרגע אחד שבה אל נימת הנימוק המשכנע של ילדותה. "אבל הוא הפעיל עלי את סמכותו ונאלצתי ללכת אחר כך הענשתי אותו ולא דיברתי אתו במשך כל הטיול".

"אז גם את היית עקשנית ולא ותרנית" אני אומרת. יעל מחייכת חצי חיוך.

"ואמא?" אני שואלת.

"אמא היתה אשה כנועה ולא מושכת" היא אומרת ואין בקולה אכזבה או טרוניה. יעל אומרת דברים כהוויתם.

"כיוון שאבא היה ציוני הוא דאג שאלמד עברית באופן פרטי אבל את הלימודים הפורמליים עשינו בבית ספר כללי לבנות בו היינו מיעוט, רוב הבנות היו קתוליות. בשנים הראשונות קיבלנו את המצב הזה כמין נתון. בשעורי הדת היינו מתפצלות. הכומר היה מוציא את הילדות היהודיות מהכיתה. למדנו יהדות עם בנות שהגיעו מכמה בתי ספר. לא, מי שלימד אותנו לא היה רב". היא מנסה להיזכר בדיוק.

"שיעור ראשון באנטישמיות קיבלתי בכיתה ב'" היא אומרת וארשת פניה אינה משתנה, "כאשר חזרתי לכיתה אחרי שיעור הדת שלהם ושכנתי לספסל הודיעה לי שאני רצחתי את ישו. נעלבתי עד מאד, בכיתי, כן. רצתי לאמא להתנחם ואמא באה לבית הספר והילדה נענשה" "זה פגע בך " אני אומרת, "כן כי תמיד הרגשתי שונה בגלל היותי יהודיה, למרות שבדרך כלל הייתי ילדה עצמאית ולא תלותית. שני הורי עבדו בחנות כל היום. אמא עבדה תמיד עם אבא. כשהיה מגויס במלחמת העולם הראשונה, אמא לא סגרה את החנות ולו ליום אחד. כך שאני שוטטתי לי ברחובות ועשיתי פחות או יותר כל מה שרציתי. כמובן היתה וילמה, אחותי, ששמרה עלי. אבל וילמה היתה אחרת. אמרתי לך, אני תמיד הרגשתי את יהדותי". "הכיצד?" "הביטי, הלא כבר אמרתי שאבא היה ציוני ודאג שאלמד עברית. דרך אגב את יודעת, כשהרצל נאם בוינה, אבא התנדב לשמור על הסף, כיוון שכולם ידעו שראש העיר אנטישמי ולא היה מתערב אם בריונים היו מפריעים לכינוס.

כשהייתי בת שתים עשרה כבר הלכתי ל"מכבי הצעיר". "ואיך הגעת לזה?" אני שואלת. "הו זה פשוט מאד", אומרת יעל, "בגן משחקים ראיתי נערה שהיתה לה חגורה כחולה לבנה מקושטת במגן דוד, דברנו והיא שאלה אם ארצה להצטרף לתנועת הנוער. כן, ככה". היא מסכמת. "אבא לא התנגד. תקופת התנועה היתה נפלאה. גם מבחינת הפעילות החברתית והסיורים המופלאים בטבע. עד היום אני אוהבת לטייל. וספורט שתי אהבותיי הגדולות: טבע וספורט. טיילנו ביערות של וינה וגם הקדשנו לא מעט לדיונים שעמדו אז ברומו של עולם ושל עולמנו כיהודים וציונים. התנועה גזלה ממני כל כך הרבה זמן עד שנאלצתי לעזוב את שעורי הפסנתר.

יום אחד הגיע שליח מהארץ. הוא היה מקיבוץ אפיקים והוא שכנע אותנו לעזוב את "מכבי צעיר" ולהפוך סוציאליסטים כך מצאתי את עצמי בתנועת הנוער בלו וויס BLAU WEISS טדי קולק היה אחד המדריכים שלנו וכשעזב באלף תשע מאות שלושים וארבע, ליווינו אותו כולנו לתחנת הרכבת.

באלף תשע מאות שלושים ושש הייתי בת שש עשרה. באוסטריה היתה אז מפלגה שלא היתה נאצית מוצהרת הנוצרים הסוציאליסטים קראו לה והיא היתה כמובן תנועה אנטישמית שרדפה יהודים בגלוי. האווירה בוינה הפכה לא נעימה למרות שבאופן רשמי הכל היה כתמול שלשום.

אז הכרתי את נפתלי שטרסברג הוא טולק שברבות הימים יהיה בעלי.

במרץ אלף תשע מאות שלושים ושמונה באו הנאצים והוכרז האנשלוס הידוע לשמצה. טיילתי עם טולק ברינג שטרסה ודגלים נאציים כבר היו תלויים בכל מקום ה s.a. הסתובבו ברחובות עירי אבל אז קורט שושניג עוד כיהן כקאנצלר. שמענו את נאומו ברינג שטראסה, ידענו שהגרמנים העמידו בפניו אולטימטום שכן הוא רצה לערוך משאל עם שיאשר או יפסול את האיחוד אבל היטלר הקדים אותו ונכנס לוינה וזה היה הסוף. שושניג הודיע על התפטרותו. הוא סיים את אנמו ואמר "ושאלוהים ישמור על אוסטריה"…כמו גלים שטפו קריאות zieg heil את רחובות וינה עשרים וארבע שעות של גלי קול כאלה zieg heil ושוב ושוב. היה ברור שהמצב רע אבל אבא שלי הציוני אמר: כל ימי הייתי איש הגון, שירתי בצבא הקיסר לי זה לא יקרה. הוא טעה. שלא כמו בגרמניה, באוסטריה הכל התרחש במהירות. לא היתה שום הדרגתיות. הכל פרץ בבת אחת כולל התעללויות כמו לאלץ יהודים לנקות את המדרכות במברשות שיניים! עלבונות, יריקות. הכל בא בבת אחת ובאכזריות.

לבית הספר הגיעה הוראה: יהודיות לספסלים אחוריים חל איסור חמור לדבר איתן. היתה לי חברה אחת שהמשיכה לדבר אתי למרות האיסור אבל כשאיימו עליה שאם תמשיך בכך יתייחסו אליה כמו אל יהודייה, הפסיקה.

אבא לא סגר את החנות אבל בארמון הרוטשילדים ישב אייכמן ובני אדם הזדנבו בתור ארוך ליד פתחו מבקשים אישורי יציאה. מיותר להגיד שהוציאו להם את הנשמה. הסרטיפיקטים לארץ נתנו במשורה.

אז הגיעה מפלסתינה עדה פישמן. היא היתה מהמייסדות והמובילות של מפלגת הפועל הצעיר ותנועת הפועלות. מורה ומחנכת במושבות ועמדה בראש משק הפועלות. היו אז בארץ כמאה וחמישים בתי ספר חקלאיים. אחד מהם היה 'עיינות'. היא הגיעה לוינה עם מאה וחמישים סרטיפיקטים. השאלה היתה למי מהנערות מתנועות הנוער הציוניות ינתנו ההיתרים האלה. הזמינו אותנו לראיון אישי. אני דברתי אתה עברית וזה עשה את שלו. הרשמתי אותה. שמחתי לקבל את הסרטיפיקט כי הרגשתי או ידעתי שמשהו לא טוב עומד להתרחש. לא ידעתי מהו כמובן אבל כל מה שרציתי הוא ללכת משם.

עליתי לבד. כל החברים ליוו אותי לתחנת הרכבת גם טולק, כמובן ואבא אמר: אינני יודע אם אראה אותך שוב. השתדלי ללמוד מקצוע. זכרי, אם יהיה לך מקצוע לא יאונה לך כל רע. וכך נסעתי לטריאסטה.

נמל תל אביב עוד לא היה כשיר לקלוט אוניות גדולות. סירות לקחו אותנו עד קרוב אל החוף ושם על זרועותיהם החסונות של הפועלים הסלוניקאים הובאנו אל החוף. אני רק זוכרת שהפתעתי אותם כשדיברתי אליהם עברית. בחוף חיכתה לי עם עגלה וסוס, בת דודה עניה ומסכנה מראשון. אני זוכרת שנסענו בבן יהודה שטראסה שחלקו הניכר עוד היה חולות. בבית בת הדודה ביליתי את ימי הראשונים בארץ". היא שוקעת במחשבות אני ממש רואה את מחשבותיה מרחיקות לעבר ואז היא אומרת כמעט כאילו היתה חווה הכל שוב : "ההלם התרבותי היה נורא, אנשים ירקו ברחובות, פשפשו באבריהם הצנועים בפרהסיה, בית השמוש לא היה אלא חור בחצר" היא שבה אלי בחיוך דק שיש בו אירוניה אבל גם מין התנצלות

"עיינות", היא מתעשתת, "היה פנימיה בה הייתי צריכה ללמוד ולהתכונן לחיים בקיבוץ, מטבח, לול, רפת, גן נוי. בשנתיים ימים עברתי את כל הענפים.

יום העבודה הראשון. חודש אוגוסט,האחראי לפרדס נתן בידי טוריה והורה לי כיצד לחפור גומות סביב העצים להשקייה. שמונה שעות עבודה ובסופן שלפוחיות בכפות הידיים. הייתי אומללה אך שתקתי הרי אסור היה לדבר על כך. להורי כתבתי שאני שרוייה בגן עדן ממש, תרנגולות, פרדסים, רק שלא ידעו עד כמה אומללה הייתי.

וטולק? אני שואלת.

כן, טולק, בצו התנועה נשאר עוד בוינה, עבד ב'החלוץ' שם ארגנו את הנוער ללקראת עזיבה. היו אז כמה ארגונים כאלה. האוסטרים אפשרו, אז עוד רצו להיפטר מהיהודים.

בליל הבדולח נתפס טולק כשהיה בדרכו לפגישה ב'החלוץ'. הוא נלקח לתחנת משטרה שלושה ימים עינו אותו בתום היום השלישי הועלה על משאית בדרך לדכאו. על המשאית התרחשה סצנה תמוהה. מישהו שאל אם יש על המשאית מישהו שעוסק בארגון נוער יהודי ליציאה מאוסטריה, טולק ענה שהוא עוסק בזה אז השליכו אותו מהמשאית לא לפני שהכו אותו נמרצות. ונסעו. טולק רץ כמטורף. הוא היה בן עשרים. הוא רץ עד שהגיע למרכז 'החלוץ' והתעלף. כשהתעורר סיפר את הסיפור כולו. אנשי החלוץ שלפו ממאגר הויזות שנשמר לעיתות חרום היתר יציאה לאנגליה וטולק עזב את וינה ונסע ללונדון. גם אבא ואמא שלי כבר התכוננו לעזוב. בריונים תפרצו לחנות של אבא, לקחו מכל הבא ליד כולל ניירות בנק ואחר כך אף הצטוו לשלם את הוצאות הפריצה. השליכו אותם מהדירה שלהם והעבירו אותם לרובע לאופולד. צחוק הגורל הלא אמא התנתה את נישואיה לאבא בכך שלא יגורו ברובע הזה….עכשיו רכזו בו את היהודים הם חלקו דירה קטנה עם משפחה נוספת והבינו שיש לברוח ומהר. אז עוד העדיפו להיפטר מיהודים אפילו אייכמן עסק בזאת בשיתוף עם יהודי מפוקפק. הם חכרו שלוש אניות וכך החל המסע המסויט על דנובה. הם הורשו לקחת שתי מזוודות בלבד. הם שילמו כסף רב בכדי להצטרף לטרנספורט הבלתי לגאלי הזה על סיפון ה"אטלנטיק" יחד עם עוד שתי אניות "מילוס" ו"פסיפיק".

המצב על האניות היה בלתי נסבל. לא היה איפה לישון. את הנשים והילדים הושיבו על הסיפון העליון בתי השימוש נסתמו ועלו על גדותיהם. עד מהרה פרצו מגפות והמוות לא איחר לבוא. אסרו עליהם לרדת מהאניה באף אחד מהנמלים בהם עצרו. כשנגמר הפחם החלו להדליק כל מה שניתן היה כולל הפסנתר המפואר שעמד שם זכר לימים יפים יותר של שייט על הדנובה.

כשעברו על יד אחד האיים היווניים, התפשטה שמועה שהצוות היווני מתכוון לנטוש. קבוצת צעירים מצ'כיה חניכי תנועת נוער, הקפידו לשמור עליהם שלא יבצעו את זממם.

אחרי שבעים יום מפרכים הגיעו לחיפה.

הבריטים, בגלל חוקי הספר הלבן, היו עיקשים בענין הכניסה לארץ. הם הכינו אניה נוספת, "פטריה" כדי להעביר את העולים לאי הנידח מאוריציוס. השמועה הגיעה לאזני ההגנה והם הטמינו בפטריה מטען נפץ . אלא שהם טעו בעוצמתו של המטען ותוך עשרים דקות החלה האניה לשקוע. אל האניה הטובעת כבר הועברו עולים, חלקם שוכן בבטן האניה וחלקם על הסיפון. שלוש מאות איש שנלכדו בבטן האניה נספו אלה שהיו על הסיפון קפצו למים וניצלו. הניצולים הועברו לעתלית

כשעברו על יד בולגריה שלחו ההורים מברק לאחותי בברוקלין וזו לשונו: parents aboard refugee ship…contact them and send money הודיעו ליעל, נכתב שם. כשהגיעו לחייפה, נסעתי לשם מיד במרחק מהחוף בערה אניה.פניתי לארגון עולי מרכז אירופה שם הצליחו לאסוף נתונים משוערים על הנספים והניצולים. הורי לא היו באף אחת מהן…חזרתי לירושלים, משאירה את כתבתי לעדכון. ואכן התקבל מהם מכתב ובו נאמר: כיוון שהוריך אינם מופיעים באף אחת מהרשימות, איננו חושבים שהיו על האטלנטיק אלא על הפטריה יש להניח שהוריך גורשו מהארץ. כל מי שהיה על האטלנטיק גורש.

סוף המכתב.

אחר כך נודע שבלילה הטילו הבריטים עוצר על העיר חיפה ובחסותו גרשו את הניצולים ואת יתר העולים בכוח אל האניות. העולים התנגדו פסיבית ופשטו את בגדיהם, אבל הבריטים לא בחלו בשום דרך הם השליכו עליהם שמיכות וממש דחפו אותם אל האוניות ואת צרורותיהם זרקו ללא סדר אחריהם. איש לא אמר להם לאן הם נלקחים וכך הפליגו למאוריציוס שנמצאת כשבע מאות ק"מ מזרחה ממדגסקר. האניה היתה רעועה והתנאים הסנטריים על סיפונה היו מתחת לכל ביקורת חלק ניכר מהנוסעים היו תשושים וחולים. שלושת הימים הראשונים להפלגה היו מוקדשים לאיתור חפציהם האישיים של המגורשים. הנסיעה עצמה היתה נוראה. במזג אויר טרופי ובתנאים לא תנאים".

יעל מושיטה לי תיק מסמכים שחור ואומרת: אני נותנת אותו בידיך לקריאה בעיקר מפני שאיש אינו מכיר את סיפור מאוריציוס. לא יודעים כאן שהם חיו שם ארבע וחצי שנים בתנאים מחפירים עם מפקד מחנה אכזר. אבא שלי הושם (כמו גברים אחרים) בתא מתאי בית הסוהר של המקום. חמישים הנשים על ילדיהן שוכנו בפחונים ארוכים ללא קירות או מחיצות על החוף במזג אויר טרופי עם גשמי מונסון חזקים. גם אנשים שלא גדלו באירופה היו מתקשים לשרוד בתנאים כאלה. השנתיים הראשונות היו גיהינום.

בינתיים נכנסה ארה"ב למלחמה ווילמה אחותי יכלה לשלוח להורים חבילות מזון כפי ששלחו לחיילים האמריקאים

"מתי נודע לך שהם שם?" אני קוטעת את רצף סיפורה

"או, אני לא זוכרת…לא חשוב…נודע לי דרך וילמה אחותי." ואחרי דקה קצרה היא מוסיפה: בתוך קבוצת המגורשים היתה קבוצה של תנועת נוער צ'כית. הנערים הללו התנדבו לצבא הבריטי והועברו ללונדון. אלה היו שליחי המצווה של האסורים באי הנידח. כבר עם בואם ארגנו מחאות על תנאי החיים של היהודים המגורשים במאוריציוס ועד הפרלמנט הגיעו. בזכותם הוחלף המפקד האכזר והתנאים שופרו.

טולק הגיע לאנגליה. זאת היתה בשבילו שליחות. הוא פנה לסוכנות וביקש להצטרף להכשרה עם הגרעין האוסטרי ובחווה חקלאית שהכשירה צעירים יהודים לעבודה חקלאית בארץ ישראל. טולק עמד בראש הגרעין האוסטרי בלונדון . הקבוצה עזבה את אנגליה לפלסתינה במרץ אלף תשע מאות וארבעים. זו היתה האניה האזרחית האחרונה שעזבה את אנגליה. העליה הזאת היתה לגאלית אולי עליית הנוער, אינני זוכרת. הם התקבלו בקבוצת כנרת כקבוצה אף שלטולק היה סרטיפיקט סטודנט לאוניברסיטה העברית בירושלים. אהוד אוברל, לימים אבריאל הוא זה שסידר לו את הסרטיפיקט. אבל טולק לא הלך ללמוד היתה לו אחריות על אנשי 'הגרעין האוסטרי' עימם הגיע לארץ.

אני ניצלתי את בואו ועזבתי את עיינות והצטרפתי אליו לקבוצת כנרת. השנה אלף תשע מאות וארבעים. אבל קיבוץ איננו my cup of tea הכי הרגיז אותי הזלזול בבני אדם. איבוד האינדיוודואליות. אספר לך", אומרת יעל, "היתה לנו הפסקה קצרה בצהרים. חום תופתי, צהרים, חצי שעה.כולם מסתופפים על יד המקלחת. מדוע לא סדרו שתי מקלחות לנשים? חשבתי, הלא אנחנו מבזבזות את זמן המנוחה היקר על יד המקלחת! היה ברור לי שלא אשאר שם. זה ממש לא התאים לי. היתה לי חברה שעבדה בירושלים, ב'ביקור חולים' כמתלמדת, מטפלת בילדים ללא משכורת. כתבתי לה. טולק הוכה בתדהמה אבל אני התעקשתי והוא שלח אותי בברכה לירושלים.

ירושלים בשנת אלף תשע מאות וארבעים. ואני , צעירה שאין לה מכר ומודע בעיר המוזרה הזאת מסתובבת עם מזוודה קטנה בידי. סבלתי אז ממיגרנות קשות שלוו בהקאות ובסבל רב. ובכן זה היה אחד הימים בהם המיגרנה תקפה אותי במלוא העוצמה. כשלא יכולתי עוד הקאתי מתחת לפנס רחוב. איש זר ונדיב אסף אותי לביתו ולמשפחתו וטיפל בי.

התקבלתי לעבודה אצל ד"ר הירש מנהל מחלקת ילדים ב"ביקור חולים" האחות האחראית היתה האחות מרגריטה. טיפלנו בילדים. אבל שכר דירה צריך היה לשלם וגם לאכול. בעית האוכל נפתרה בחלקה כי אכלנו את השאריות של הילדים אבל שכר דירה?? רצה הגורל והורי, שהתכוונו כבר לעלות, שלחו אלי את הפסנתר שלי וכיוון שלא היה דבר שיכולתי לעשות אתו השכרתי אותו לפרנק פלג שלקח אותו לסטודיו שלו ושילם לי שלוש לירות בכל חודש דמי שכירות…אחרי המלחמה עזב ד"ר הירש את הארץ וחזר לגרמניה. לכולנו זאת היתה מכה קשה. טולק עזב את קבוצת כנרת באלף תשע מאות וארבעים והתגייס לצבא הבריטי לRoyal Engineers  הוא נסע לשרת בקהיר ואחר כך במדבר המערבי, אחרי שבנות הברית הגיעו לאטליה הועבר ליחידת החינוך. הוא נהג לומר שכשילדיו ישאלו אותו היכן היה כשהיטלר הרס את אירופה ואת תושביה, הוא נלחם בצבא הבריטי הבריח נשק ועולים בלתי לגליים לפלסתינה וגם היה באל עלמיין, בקרב ההיסטורי.

נישאנו ואני תלמידה בבית הספר לאחיות. החלטנו על כך מהטעם הפשוט: כאשתו של חייל בריטי אהיה זכאית ל…אינני יודעת, כסף!! נו, כן" היא מסבירה. "בבית הספר אסרו עלינו להינשא אז הקמנו חופה בסוד על גג בנין ועד הקהילה ברחוב יפו עם עשרה עדים, חברים סטודנטים וינאים שהתבקשו לשמור את הדבר בסוד.והם כבדו את רצוננו עד כדי כך ששני חברים שלנו שהוזמנו כל אחד לחוד ולא ידעו על כך נפגשו בחתונה שלנו…

אה, כן שכחתי להגיד שאת לימודיי סיימתי בהצטיינות"

"ומה עלה בגורלה של וילמה אחותך", אני נזכרת לפתע וקוטעת את רצף סיפורה.

"או כן, וילמה נסעה לאמריקה באלף תשע מאות שלושים ושמונה או שלושים ותשע אני לא ממש זוכרת. את מבינה היתה לנו שם משפחה די ענפה שהיגרה כמעט כולה עוד בסוף המאה התשע עשרה וחיה בברוקלין. וילמה רצתה לנסוע אליהם והם שלחו לה אפידיווד. או, וילמה פרחה באמריקה. היא נתנה לכל היצירתיות שהיתה כלואה בה בגלל נוקשותו של אבא, זכות קיום החלה ליצור בובות והצליחה עד מאד, כן, כן בקנה מידה לאומי באמריקה. זה הרבה מאד"

באלף תשע מאות ארבעים וחמש, עם תום במלחמה באירופה הוחלט בפרלמנט להחזיר את הפליטים היהודים ממאוריציוס לפלסתינה. הוחלט שמשלחת רפואית שאיננה בריטית תורכב על ידי הסוכנות והדסה והיא תחזיר את הפליטים מהאי."אני הייתי במשלחת הזאת" אומרת יעל, "הלא כבר הייתי מוסמכת וחוץ מזה בהדסה ידעו שהורי נמצאים במאוריציוס וזה היה אך טבעי שיצרפו אותי.

את המשלחת אספה אנית מלחמה בריטית מדרבן שבדרום אפריקה.הגענו לשם במטוס סצנה קטן. טסנו לקהיר משם לסודן, הרי המטוס היה קטן. מסודן טסנו לאוגנדה ומוזמביק ומשם לדרבן שבדרום אפריקה

במשך היום שיחקנו כדורעף עם החיילים הבריטיים על הסיפון. בלילות היתה האניה מאופלת שהרי באסיה עוד השתוללה המלחמה.

בשבעה באוגוסט, שיחקנו כמנהגנו על הסיפון. באמצע המשחק הגיע הקפטן וביקש שנפסיק. זהו יום היסטורי, אמר, היום הושלכה פצצת אטום על הירושימה והעובדה הזאת תשנה את האנושות….

"למאוריציום הגענו לעת ערב. בבוקר ירדנו מהאניה. על הרציף חיכו לנו אוטובוסים. מצאתי את אבא שלי בתא של בית הסוהר הוא שקל ארבעים קילו, כי היתה לו דיזנטריה. לאמא אמרו: בתך הגיע! והיא רצה לקראתי".

"ואת?" אני שואלת, "הלא לא ראית אותם שבע שנים". "כן", היא מאשרת ומתפתלת סביב הנושא. יעל אינה רגשנית. היא מאופקת כך כנראה היו פני הדברים גם אז באי בו שהו הוריה חמש שנים ארוכות וקשות.

היא אומרת: "לקחנו את האנשים לאניה, בלי לחשוב, בלי לעצור לרגע. מי שהיה חולה הוכנס לבטן האניה שם הקמנו בית חולים האחרים נלקחו לתאים. ידינו היו מלאות עבודה. אני הייתי ממונה על חלוקת הסדינים והם נעלמו שוב ושוב. התלונות הופנו אלי ואני ניסיתי להסביר שמדובר באנשים שהכל נלקח מהם…

הנסיעה היתה קשה. חודש אוגוסט, ארבעים מעלות חום ותשעים אחוזי לחות. בלתי נסבל. עברנו את תעלת סואץ דרך ים סוף, שישה עשר ימים מתישים. חזרתי לארץ רזה בעשרה קילו ועייפה מאד.

רוב העולים נלקחו לשיכונים של קריית ביאליק וקריית חיים. אני לקחתי את אבא ואמא לירושלים.הם גרו במרכז המסחרי הערבי ליד קינג דיויד בחדר עם אמבטיה פרימוס ופתיליה. משם ירו על הקרבן הראשון של מלחמת העצמאות. הביאו אותו להדסה. אני זיהיתי אותו הוא היה חבר של אחת מבנות המחזור שלי בבית הספר לאחיות.

כך החלה מלחמת השחרור בירושלים. טולק חזר. הוא נלחם בגדוד מוריה הגדוד הירושלמי אחרי המלחמה רכשנו דירת שני חדרים קטנה בשייח ג'ראח ולקחנו אלינו את ההורים. צריך היה לפנותם מהאזור המסוכן בו גרו. עד מהרה התחילו לירות גם על שייח ג'ראח וההגנה החליטה לפנות את הילדים והנשים מהשכונה. לקחתי את יורם, בכורי בן השנה, ויצאנו, בטוחים שנשוב. אבל המצב רק החמיר. לאבא ואמא היה קשה. למעשה לרבים היה קשה. קשה מאד. רבים- רבים פשוט עזבו, ברחו לתל אביב. אני רציתי לחסוך את הסבל הזה מההורים. אבא תיקן פרימוסים ברחוב בן יהודה ואמא גיהצה בבתים. בעצה אחת איתם ועם וילמה אחותי החלטנו ובשיירה האזרחית האחרונה שעזבה את העיר שלחנו אותם מירושלים. הם נסעו לניו יורק לאחותי. שני אנשים לא צעירים ושבורים מכל מה שעבר עליהם. הם נפטרו בארה"ב.

טוליק נלחם בגדוד מוריה אני הייתי אחות ויורם היה בבית שטראוס במרתף עם כל התינוקות. גרנו על יד שנלר שהיה המטה הראשי של ההגנה והופצץ ללא הרף. בהפצצות ירדנו לקומת הקרקע שם היו המיטות. באחת הפעמים חדר רסיס דרך החלון אל הקיר. לא רחוק ממנו היה יורם בני. כפסע היה בינו לבין המוות. זמן רב שמרתי את הקרש שעמד שם עם החור…

תמה המלחמה. טולק לא רצה להישאר בצבא הוא הרי הגיע לארץ עם סרטיפיקט של תלמיד האוניברסיטה העברית. הפעם החליט להגשים את חלומו ולהתחיל ללמוד. אלא שמשרדי הממשלה הוקמו אמנם בירושלים שהוכרזה בירת ישראל, אך משרד הביטחון נשאר בתל אביב. מטעמי ביטחון כמובן. טולק היה ממקימי משרד הביטחון והוא התבקש להקים את הגדנ"ע באגף הנוער והנח"ל בתל אביב. בשיתוף עם איש צבא שכן טולק לא היה איש צבא. סירבתי לעזוב את ירושלים אהבתי אותה ואת עבודתי אבל לא היתה ברירה ונגד רצוני עזבנו את ירושלים ועברנו לתל אביב.

הימים תחילת שנות החמישים. קיבלנו דירה ביפו מהרכוש הנטוש". אני מחייכת אליה והיא, מבינה ואומרת: "כן, כן, מה'רכוש הנטוש' ככה זה היה" ומיד מוסיפה נחרצת מאד: "מלחמת השחרור היתה המלחמה הכי צודקת שלנו.

על השיכון שעומד לקום בצהלה לאנשי צבא הקבע ומשרד הביטחון נודע לנו מעמי גילוץ. עמי היה הילד השני שנולד בתל אביב. אשתו היתה חברת ילדות יקרה שלי. היינו כבר רשומים לשיכון כזה בקרית שלום פשוט מפני ששם היה הכי זול. אבל עמי התעקש. בא ליפו לדבר על לבנו. מכרתי את הבקשטיין שלי, אותו השכרתי בזמנו לפרנק פלג ובתמורה קיבלתי חמש מאות פאונד בדיוק הסכום הבסיסי על מנת לרכוש את המגרש בצהלה לפני המשכנתא לעשרים שנה, כמובן" אומרת יעל בנימה קצת קונדסית כאומרת: זה לא נגמר בזאת.

טוליק כמעט ולא היה בבית. הוא הסתובב ברחבי הארץ בתוקף תפקידיו ואני הייתי בבית עם שני ילדים וצנע!!. נרשמנו, אם כן, להגרלה. השנה היתה אלף תשע מאות ארבעים ותשע באלף תשע מאות חמישים ושתיים נולד בני גדי.

"צהלה היתה כפר ערבי" (אני שוב מחייכת מולה) "נו מה את חושבת?" היא אומרת "כולנו יושבים על כפרים ערביים. כשהגענו לכאן בפעם הראשונה כבר לא היה זכר לכפר. הגענו לגבעה (שם המתנ"ס היום) המקום הגבוה ביותר כדי לנראה היכן יבנו בתינו.. סביבנו היתה פרושה שממה. לא היה שביל אחד. רק המון חול. בתחילת שנות החמישים כשנכנסנו לבתים כבר היו מים זורמים וחשמל.ושבילים מעטים. לא היה גז אבל כן היה חשמל וגם מים היו. גן הילדים היה בשיכון דן שכבר היה 'ותיק'…הסענו לשם את הילדים באוטובוס. בית הספר היה בבתים שנקנו אך לא אוכלסו והיתה חלוקת לחם יטמית בטנדר שהיה מגיע לשכונה ושורק במשרוקית ואנחנו יצאנו לקנות…היה קשה, צריך היה לשלם משכנתא ואני לא יכולתי לעבוד בגלל הילדים. רציתי לעבוד. יכולתי לעבוד במרפאת קופת חולים שגם היא היתה בבית פרטי. מה שיכולתי לעשות במסגרת המגבלות היה להיות אחות ביקורי בית של קופ"ח ואחר כך שלוש פעמים בשבוע הייתי אחות במעברה 'יד המעביר' היום נווה שרת. שלוש פעמים בשבוע הלכתי ברגל לשם לביקורי בית ולטיפולים. אבל רק עד הצהריים אחרי הצהרים היו מוקדשים לילדיי.

"ספרי על העבודה שעשית עם העולים" אני מבקשת.

יעל נושמת משימה עמוקה. היא אמנם אינה מדברת בהתרגשות אך ניכר שהיא מתייחסת לעבודה שעשתה עם העולים בכובד ראש. גם אני.

"העולים שהגיעו אלינו באו ממקומות נידחים ולא מפותחים במרוקו. היו להם מנהגי חיים פרימיטיביים. היתה אפילו משפחה פוליגמית אחת שקיבלה שני צריפים. היו להם שנים עשר ילדים. לקופת חולים היו שני צריפים האחד לילדים והאחר למבוגרים. אח אחד שידע ערבית שימש מתורגמן. עבדנו שנינו ורופאה עולה מפולניה שלא ידעה עברית. היא טיפלה בילדים בנוכחותי בגרמנית, אני תרגמתי לאמהות. עבדתי עם ילדים בלבד.הייתי גם קצת 'מחנכת' למשל סירבתי לטפל בילדים שהגיעו יחפים. לימדתי אותם שיש לנעול נעלים ושמי האסלה אינם מיועדים לשתיה. לימדתי אותם להשתמש במברשת שיניים ולהשתמש בשירותים. המשפחות קיבלו אותנו כסמכות הם היו זקוקים לעזרתנו ואנחנו הקפדנו להיראות ולהתנהג כסמכות. למשל לבשנו מדים לבנים. אבל מה שהניע אותי בעיקר היה הנושא הדחוף של קליטת העליה באופן הטוב ביותר. 'אחות יעל' קראו לי ועד היום, כשאני באה לרופאת המשפחה שלי בנווה שרת, יש הזוכרים ומברכים: שלום אחות יעל, מה שלומך? היא מחייכת חיוך קטן שמבקש להסוות את קורת הרוח. אין בה גבהות לב, אלא פשטות ישירה ונוגעת ללב.

"וטולק היה כל הזמן הזה במשרד הביטחון?" אני שואלת.

"כן" היא משיבה עד אלף תשע מאות שישים וארבע כששמעון פרס שהיה אז מנכ"ל משרד הביטחון פנה אליו בבקשה להיות נציג ישראל בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה האטומית שמקום מושבה היה בוינה. תגובתי הספונטנית היתה: בלעדיי!! לא אציג את כף רגלי על האדמה ההיא לעולם!!

אבל לא רציתי לקלקל לטולק. התפקיד היה חשוב ומעניין אז ביטלתי את רצוני בפני רצונו " היא מרכינה את ראשה וזיק קטן נדלק בעיניה. יש כל כך הרבה בהרכנת הראש הזאת. אני יכולה רק לנחש. לא אפלוש למחוזות האינטימיים של חייה אבל הג'סטה הזאת שוב נוגעת ללבי אני חשה שהיא אוצרת בקרבה אהבה.

חודש אוגוסט אלף תשע מאות שישים וארבע בחזרה לוינה. והפעם כגברת מיניסטר. טולק היה גם ציר בשגרירות נוסף על תפקידו בסוכנות לאנרגיה. גרנו בשכונה יפהפיה אבל כל זה לא הקהה את הקושי. נסעתי בטראם וראיתי פרצופים מבוגרים ושאלתי ללא הרף בליבי היכן היית אז?…הייתי כל כך פגועה שנאטמתי בפני העיר הזאת ולא נתתי לה לבוא לשכון בי.

במלחמת ששת הימים ביקש טולק שאהיה מזכירתו. מפני ריבוי ההחלפות בתפקיד הזה והחשש הבטחוני. הבקשה התקבלה ואני קיבלתי את התפקיד. קניתי לי 'פיאט חמש מאות קטנה שעזרה לי לחזור ולהיות יעל העצמאית והניידת. להיות ישראלי בעולם אז היה מעמד נכבד.

חיינו שם חמש שנים. מספיק זמן כדי להתקשר למקומות ולאנשים ולהבין שלא כולם היו נאצים ולא כולם היו רוצחים. "כן", אומרת יעל שוב באותה נימה נחרצת שלה. "זה קצת מבלבל בהתחלה" וצריך להתנצל על כך? אני שואלת. "לא!" היא עונה חד משמעית "אבל צריך להתרגל, לשנות את השקפת העולם הכל כך חד מימדית. היו לנו קשרים מצוינים עם אנשי תקשורת ווינאים אחרים. כשהשגריר נאלץ מדי פעם לנסוע לישראל, מילא טולק את מקומו בהצלחה גדולה. אנשים הקשיבו לו והוא ייצג את ישראל על הצד הטוב ביותר.

אז השנים הללו בוינה היו קצת כמו לחזור הביתה? אני מקשה

"לא" שוב אותה נימה בטוחה, "אני ישראלית. אני לא משם אני לגמרי מכאן ומהמקום הזה יכולתי לקשור קשרים לעיתים אמיצים עם אנשים וינאים"

בשנת אלף תשע מאות שישים ותשע תם התפקיד בוינה טולק הוצב בבריסל . בשעה שאני סידרתי את הבית שם נסע טולק לארץ. הוא חלה והועבר הביתה לטיפול. זמן מה אחר כך נקראתי הביתה.

טולק נפטר בשנת אלף תשע מאות ושבעים.

היא אינה מפרטת. הגברת האלגנטית שיושבת מולי היא אשה מאופקת. טולק הוא טריטוריה פרטית ומקודשת בשבילה. אני מניחה לה.

בשנת אלף תשע מאות ושמונים ראובן גולן, חברו הטוב של טולק שהיה פעיל מאד בארגון עולי מרכז אירופה, החליט שאני צריכה להיות אחות אחראית בבית הורים ברמת חן. קיבלתי עלי את המשימה וגם הייתי אחות אחראית במחלקה סעודית יותר משנתיים שימשתי בתפקיד. כן." היא מסיימת .

"את יודעת", היא אומרת לפתע בהתעוררות. "אני כל כך אוהבת טיולים, ספורט וחברת אנשים. יש לי קבוצת חברים כזאת עד היום. אפשר לומר שהחברות האמיצה הזאת מלאה את חיי שוב בתוכן רב. אנחנו מטיילים, חוגגים ומאד קרובים. חשוב שאומר זאת" היא אומרת. "זה פרק חשוב בחיי".

המבואה הקטנה והמוצלת בפתח ביתה מוארת בצבעי הפרחים המקיפים אותה מולנו משתרע הדשא, ירוק ומטופח היטב.

בואי, אני אומרת, אעזור לך להכניס את התקרובת פנימה.

אחר כך אנחנו נפרדות.

במועדון ספורט צהלה מקבל את פני יורם, בכורה של יעל. אנחנו יושבים שם בבית הקפה ואני מבקשת שידבר על אמו. 'נערת זוהר' הוא מכנה אותה וקורא לה בשמה הפרטי. אני מתלבט במה להתחיל, הוא אומר.היא כל כך יוצאת דופן. וככל שחולפות השנים ואני מביט אחורה אל חייה שהיו מרובי נפתולים ולא תמיד קלים, אני מבין עד כמה היא יוצאת דופן. היא מצחיקה וחכמה. היא תרבותית אבל יותר מכל היא אנושית. ההומניות הליברלית שלה זה כל הספור. בעיניה כולם שווים, אנשים 'חשובים' ופשוטי עם. הגננים הערביים שלה ופרופסורים לרפואה. כולם אנשים שווים בעיניה. וכולם אוהבים אותה על הפשטות האנושית הזאת. את יודעת שהיא לומדת צרפתית כבר שלוש שנים? כן אמא שלי היא אירופאית, נורא אירופאית אבל באותה מידה ישראלית וגם זה סוד קסמה.

כששרתו בוינה ראיתי אותה בגדולתה. בעזרת הקסם האישי שלה אבל לא רק גם באמצעות היושר הפנימי שלה והעקרונות הבסיסיים והנוקשים הצליחה בחן לגרום לוינאים רבים להודות ביהדותם, אותה הכחישו שנים רבות.

מעולם לא היתה שאפתנית גדולה. היא עשתה עבודת קודש בשקט בצנעה. ראיתי אותה בנווה שרת בשנות החמישים. היו שם אנשים שבעיני ילד שמנת בן שבע שמונה ואפילו עשר, מצהלה, נראו 'אחרים' עוד עם, או אולי עוד שבט. ויעל התייחסה אליהם כאל בני אדם שרק זקוקים לעצה ולתמיכה והיו לה הישגים מופלאים. בביתה בצהלה היתה מרכז תרבותי וחברתי בהרמוניה מושלמת עם אבא שלי.

וכשנפטר? אני שואלת.

במשך הזמן חסרונו של אבינו יצר בין גדי אחי, ביני ובין אמנו אינטימיות גדולה. מין ברית אמיצה. גרעין מוצק של אמא בנים ואחר כך גם נכדים.

אמא שלי אשה מאד מפוכחת יודעת היטב איפה היא יכולה להשפיע ואיפה לא ויודעת להניח, אומר יורם שמרון, ומברך לשלום את התלמיד הבא שלו. הוא מתבונן בשעון ושם פעמיו למגרש הטניס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן