קהילת הייקים

צבי רדלי (קליצ’בסקי) בן זיגמונד וגרטרוד / רחל רוטמן

ארגון יוצאי מרכז אירופה

נולד בשנת 1926 בעיר בויטן שלזיה עילית. הוריו נולדו במחוז פוזנן. במלחמת העולם הראשונה גויס זיגמונד לצבא הגרמני הוא שירת בטיסת 305 ששירתה בעיקר בסוריה אך גם בארץ ישראל. זיגמונד נפצע ואושפז בבית חולים מספר 4 של הצבא הגרמני בסוריה. לאחר המלחמה חזר לגרמניה.

בבויטן הייתה קהילה יהודית ובית כנסת יפה.שרתי שם במקהלה. בליל הבדולח בלילה שבין 9 ל10 1938 נשרף בית הכנסת. סבא סבתא שלי גרו כ100 מטר מבית הכנסת הם שהו בביתנו מספר ימים.

הגרמנים הכניסו פתיל לפיצוץ המבנה דבר לא קרה ואז נכנס אחד הגרמנים לבדוק מה קורה ופתאום נשמע בום אדיר הכל התפוצץ כולל הגרמני. מאז אין בית כנסת בבויטן רק לוח זיכרון שכתוב בפולנית אנגלית גרמנית ועברית. לגרטרוד וזיגמונד נולדו 3 בנים יונתן מרטין וצבי. יונתן היה בהכשרה בגרמניה והגיע ארצה עם עליית הנוער.

מרטין יצא עם קינדר טרנספורט לאנגליה. אני יצאתי עם קינדר טרנספורט לאנגליה בשנת 1939 הייתי ילד בן 12 ומספר חדשים. נפרדתי מהורי בתחנת הרכבת הנפת יד הפרידה קשה וקצרה והרכבת נסעה…..יותר לא ראיתי את הורי. זיגמונד וגרטרוד קליצ’בסקי ז”ל נלקחו מביתם הושמדו בשואה ביולי 1942 לערך.

עם הקינדר טרנספורט נסענו להולנד ומשם בספינה לאנגליה. התארחתי אצל בן דוד של אבי הייתי אצלו בלונדון כחודש. ממשלת אנגליה החליטה להוציא את הילדים מלונדון המופגזת על ידי הגרמנים העברתי למשפחה נוצרית. הייתי בביתם כשנה וחצי הם טיפלו בי  במסירות חום ואהבה כאילו הייתי בן משפחתם. מספר של משפחות יהודיות שגרו באיזור בו שהייתי חגגו לי בר מצווה. מאורע משמח ומרגש.

חזרתי ללונדון אחי מרטין היה שם. שכרנו יחד דירונת אחד וחצי חדרים. קרוב משפחה שלנו  היה זגג הוא לימד את מרטין זגגות. מרטין עבד כזגג ומעבודתו התפרנסנו איך שהוא.

באותה תקופה הופעתי בלונדון בפני חבר שופטים (מפני שהייתי אזרח גרמני) נשאלתי מספר שאלות ולאור התשובות החליטו שיש להימנע מהסגרה . קבלתי אישור שאני פליט של רדיפות הנאצים. בשנת 1944 רצה מרטין להתנדב לצבא הבריטי. אמרתי אם אתה הולך גם אני הולך. את אחי קבלו לצבא אותי לא.(בגלל הגיל) לפי המלצתם חזרתי כעבור חצי שנה. התגייסתי קבלתי צו להתייצב בצפון אירלנד על שער המחנה מחנה טירונים היה שלט ענק WE EITHER MAKE YOU OR BREAK YOU  נחשל אותך או נשבור אותך. אותי הם לא שברו מוסיף צבי מאושר על כך גם היום.

מתגייסים שנועדו לקצונה עברו אימונים של חצי שנה.היתר התאמנו 6שבועות.בקשתי להצטרף ל ROYAL FUSILIERS  יחידת קלעי המלך היו אמורים להגן על תותחים. בזמן השרות הצבאי בערך גיל 19 רציתי לשנות את משפחתי קלצ’בסקי בגלל הקושי של הגיית  השם באנגלית. פניתי למפקד שלי ואמרתי את בקשתי המפקד שאל לאיזה שם ברצוני לשנות עניתי לא יודע.המפקד אמר נעשה כך פתח ספר טלפונים בעמוד כל שהוא שים אצבע על אחד השמות וכך נולד השם רדלי בארץ מאוחר יותר השם היה קצת נושא לצחוקים קום לי . רד לי.

אחרי המלחמה שנת 1945 הייתי מוצב בגרמניה במשך שנתיים וחצי. כשהשתחררתי קבלתי 6 שבועות חופשת שחרור. חזרתי ללונדון עדיין מותר היה לי ללבוש מדים ואני הולך גאה במדים לדואר לקבל את המשכורת.

כשהשתחררתי סופית 1948 פרצה בארץ מלחמת השחרור. החלטתי להתנדב למח"ל מתנדבי חוץ לארץ.חברה שלי עבדה בסוכנות והיא הפנתה אותי לאדם שנתן לי מספר טלפון כשהתקשרתי נמסר לי לבוא לבית כנסת לבדיקה רפואית. בדקה אותי רופאה צעירה ונחמדה וקבלתי אישור להצטרף למח"ל. נפגשתי עם חברים שגם הם רצו לצאת לארץ ישראל. נסענו ברכבת ובאוניה עד פריז התייצבנו בסוכנות היהודית.קבלנו אישור ללון שני לילות במלון ונתנו לנו דמי כיס כדי שנהנה קצת לפני שנצא למשימה המסוכנת. נסענו 5 חברה ברכבת למרסיי.אמרו לנו אל תשבו ביחד למנוע תשומת לב. כשהגענו למקום המפגש במרסיי הבינו שבאנו להתנדב ושלחו אותנו למחנה של ניצולי שואה. היינו כ 2000 מתנדבים נשים גברים נוצרים ויהודים.הגברים הדריכו את האנשים להפעיל נשק.

היינו במחנה בערך שבועיים לאחר מכן עלינו על האוניה פאן יורק בדרך ארצה. האוניה הייתה מיועדת  ל600 אנשים העמיסו עליה כ 2000 פליטים ומתנדבים קבלנו תפקיד לשמור על סדר ושיגרה. הגעתי ארצה ונסעתי למחנה עולים בפרדס חנה ומשם למחנה תל ליטבנסקי. שם נערך המיון של המתנדבים וחלקו ליחידות אותי שלחו לחטיבת 7 שריון. 4 פלוגות של מתנדבים כולנו דברנו אנגלית. המפקד שאל אם יש משהוא שמדבר אידיש הרמתי את ידי.קבלתי מחלקה המפקד אמר תשתדל להפוך אותם לחיילים לוחמים כמה שיותר מהר. יצאנו למבצע שחרור הגליל.לחמנו נגד צבא קאוקג’י. בהמשך הלחימה ואני עדיין בחטיבה 7 גדוד 72 הגעתי עם הכוח לאיזור ספסופה גוש חלב עד גבול לבנון. הוצבתי במשטרת סאסא ומשם עברתי למחנה שרגא.

יום אחד הלכנו לחנות ספרים בנהריה בקשנו מחבר שידבר עברית עם המוכרת כשפנה אליה בעברית ענתה המוכרת מצטערת מדברת רק גרמנית וכך הפכתי אני למתורגמן. עבור 9 חדשים נסתיימה מלחמת השחרור קבלנו מתנדבי המח’ל 2 הצעות:

א. שישלמו לנו דמי נסיעה לארץ המוצא.
ב. תינתן לנו אפשרות ללמד מקצוע על חשבון המדינה.

הייתה לי חברה שהשארתי באנגליה ולכן חזרתי ללונדון עבדתי כחצי שנה בסוכנות היהודית והחלטתי לעלות ארצה.

אחי יונתן שעלה עם עלית הנוער בשנת 1938 היה בין מקימי קיבוץ בית אשל. בעקבות הפצצות המצרים במלחמת השחרור הועברו למחנה במנחת מגידו. לאחר מכן הקימו את הישוב היוגב מושב עובדים. גם אני הצטרפתי לישוב. היינו במושב 10 רווקים שלחו אותנו לעבודות מחוץ לישוב כדי שיהיה סיכוי למצוא שידוך. אני הוצבתי בשער העליה התפקיד שלי היה לשכנע קבוצה של עובדי רכבת עולים מעירק שדברו אנגלית שיצטרפו להתישבות העובדת. בסופי השבוע נסעתי להיוגב. באחד מימי השישי נסעתי באוטובוס עד הכניסה לישוב מחכה לטרמפ רואה ממרחק את אחי מגיע עם המשאית שלו.הוא עוצר ואני עולה למשאית.

ליד אחי ישבה בחורה נחמדה עולה חדשה מגרמניה. אחי מספר לאחר מכן. אמרתי לבחורה שאקח אותך לנסיעה לכיוון הישוב. היא ענתה בגרמנית אל תיקח את הערבי הזה. השבתי הוא לא ערבי הוא אחי. הבחורה שישבה ליד אחי במשאית הייתה רעיה (אריקה) ריידמן שבאה ארצה אל אחותה חנה שרצתה שתהייה מעט עימה ויוכלו לדבר בשפת האם גרמנית במקרה זה. רעיה (בת יוסף והלנה ריידמן) היא בת לאב נוצרי ואם יהודיה הם גרו באוברהאוזן. בזמן המלחמה התחבאה רעיה במקלט הבית. האב דאג לכל מחסורה. הלנה נלקחה לטרזיינשטט וזכתה לחזור הביתה בזכות נישואיי תערובת לבעל שנשאר בגרמניה. אחרי המלחמה נפטר יוסף ריידמן אביה של רעיה. הלנה הגיעה ארצה לבקר את בתה חנה במושב היוגב. בביתה של חנה פגש צבי את הלנה. השפה המשותפת קשרה ביניהם.

רעיה הגיעה ארצה בשנת 1951 וגם היא פגשה את צבי בביתה של חנה. ונולדה אהבה גדולה. בזמן החברות הלכו רעיה וצבי ברגל לצפות בסרטים בעפולה. הלנה המשיכה לבוא לביקורים בארץ. היא גרה בגרמניה ונפטרה שם. בשנת 1951 נישאו רעיה וצבי. בשנים הראשונות גרו במושב היוגב. היה משק  מבוסס בעיקר על רפת. עבדתי קשה ברפת גם בשבתות. בהיוגב נולדו ורדה הבכורה ורוני. שבת אחת חבר שלנו נסע בכרכרה רתומה לסוס עם אשתו לבקר חבר באלוני אבא הוא הזמין את רעיה ואותי להצטרף. ראינו מקום יפה אנשים מטיילים ונהנים נראה לנו כאילו אנשים חופשיים כאן יותר. החלטנו לעבור לאלוני אבא שהייתה בתחילה קיבוץ ולאחר מכן הפך למושב שיתופי. התושבים הראשונים באו מגרמניה רומניה ואוסטריה. החקלאים שבהם עברו הכשרה בהרצליה.

בתחילה גרנו בבית של טמפלרים יחד עם עוד משפחה עולים ממרוקו. הם גרו למטה ואנחנו בקומה שנייה. כאן נולדו עופר ועודד. בשנות ה 60 לערך עברנו לבית שבנתה הסוכנות בית קטן שבמשך הזמן הרחבנו אותו למה שהוא היום. כיום הבית רשום על שמנו.

כשגרנו בבית הזה נולדה בתנו אסנת. זמן קצר לאחר שהגענו לאלוני אבא ונודע שאני יקה באו שני יקים לבקרני ושאלו על משחק סקאט עניתי  בחיוב. הייתה שמחה גדולה.סוף סוף יש לנו יד שלישית. בתקופה הראשונה עבדתי בגן הירק ולאחר מכן עברתי לעבודה ברפת. הייתי הרפתן של הרפת השיתופית. עבדתי גם בשבתות וחגים כמו בהיוגב בנוסף עבדתי גם באריזת פירות בבית האריזה. בנוסף לעבודה התנדבתי במשמר הגבול הייתי הרב”ש אחראי ביטחון של הישוב. תחזקתי את המקלטים שיהיו מוכנים לעת הצורך. כאחראי ביטחון יצאתי בערבים לתדרוך שומרים הכנת רשימות שמירה וטיפול במחסן הנשק. עשיתי זאת למעשה בהתנדבות כי השכר עבר לקופה הכללית. כשהגעתי לגיל 80+ דרשה משפחתי שאפסיק לעבוד.

עשרים שנה התנדבתי עם רעיה בבית חולים העמק שבעפולה במחלקה האורטופדית פעמיים בשבוע. יום אחד פגשתי בחור אתיופי יושב בודד במחלקה שאלתי אפשר להציע לך עזרה? ביקש כוס תה. הבאתי את התה הבחור לגם לגימה וירק אותה מיד מה קרה ? נדהמתי והוא ענה שמת בטעות מלח במקום סוכר.

רעיה אשתי הייתה מאד אהובה במחלקה גם ביומה האחרון הלכה להתנדבות בבית החולים למרות שלא הרגישה טוב. רעיה נפטרה בגיל 69 והיא קבורה באלוני אבא. לאחר מותה תלו תמונה גדולה שלה במחלקה. כעת אני מנצל את זמני בפעילויות מגוונות. הולך למועדון במשטרה נוסע לטיולים בארץ ובעולם בשנים האחרונות בקרתי בסיציליה וקפריסין.

בשנה שעברה נסעתי עם בני רוני לפולין למסע בעקבות המשפחה. האזור שבו גרנו סופח לפולין לאחר המלחמה. היה מרגש מאד למצוא את בית הורי שעזבתי בגיל 12 כשיצאתי מגרמניה עם הקינדר טראנספורט. רצינו   למצא את קיברו של סבי אהרון בן יעקב קליצ’בסקי שהיה מורה וחזן בעיר .בבית הקברות הישן לא מצאנו. התברר שיש עוד בית עלמין יותר חדש. נסענו ופגשנו את האחראי במקום והוא הראה את האזור שבו נמצאות מצבות ישנות  וסוף סוף ראינו את המצבה של סבא אהרון עם אותיות עבריות. לרוני ולי המסע היה משמעותי ונוגע ללב. אני מבלה 4 פעמים בשבוע במועדון סב יום בקיבוץ מזרע נהנה מאד מהפעילויות. בקרוב נצא עם חברים שבסב יום לטיול למרוקו .אני כבר מצפה לזה. אני מבלה בחוג המשפחה פוגש את ילדיי נכדיי וניני ומרוצה ממה שיש. לצבי יבדל לחיים ארוכים 5 ילדים 15 נכדים 24 נינים עד עתה.

רעיה רדלי

רעיה נולדה בשנת-1931 בעיר אוברהאוזן שבגרמניה. את תקופת המלחמה עברה במקלט ביתה יחד אם אביה. סבתא ואימא שלה נשלחו למחנה טרייזנשטט. הסבתא רגינה לא שרדה את השואה ואימא הלנה שבה לבעלה וילדיה. בשנת 1951 עלתה רעיה ארצה אל אחותה חנה למושב היוגב.שם הכירה את בעלה צבי. זמן מה גר הזוג בהיוגב ב-1954 עברו למושב אלוני-אבא שם גידלו את חמשת ילדיהם. רעיה עבדה בענפי המשק השיתופי ומספר שנים ניהלה את המדגרה לאפרוחיי הודים. ההתנדבות הייתה חלק ממנה.מעל 25 שנים בימי חורף וחום הקיץ הקפידה להגיע לבית חולים "העמק" ולתרום מעצמה למען החולים במחלקות שונות: מזנון יעל, איזוטופים ובעיקר בחדרי הניתוח. רעיה ז"ל נפטרה בשנת 2000 והיא בת 69. רעיה זכורה לטוב כאישה צעירה ברוחה ונעימת מזג, אף שבתוכה פנימה היו כלואים ימיי ילדות נוראיים.

השיר מרתף חיי נכתב על ידי רוני רדלי כהקדשה לזכרה של אמו רעיה/אריקה אשר כילדה בשנות המלחמה נותרה לבדה עם אביה בביתם ונאלצה להסתתר במרתף הבית שעה שאימה וסבתה נלקחו למחנה טרייזנשטאט.

מרתף חיי / רוני רדלי

יורד אל מרתף חיי
שם בין זכרונות
מוצא:
ימים של צחוק
רגעים של פחד
זמנים של אהבה
מסודרים על מדפים
אין בהם אבק
לא קפל ולא גרגר
כי לעיתים לשם אני
חוזר
אל מרתף חיי
אל אותם המדפים
מכין מקום
לעוד ועוד ימים

תגובה אחת

  1. רוני יקר!
    קראתי בעינין רב ובהזדהות עמוקה
    את קורות משפחתכם, ובהם גם
    קווי הרקע למשפחתן של חנה'לה
    באומן, (אם גיסי אבי באומן ) ושל
    רעיה אימכם.

    את צבי ורעיה ובני ביתכם
    זכיתי להכיר
    מתחילת שנות ה70
    כשאחותי יעל נישאה לאבי.

    הוקרתי מאוד את אביכם צבי,
    איש דור התקומה,
    מתנדב יהודי בצבא הבריטי
    כנגד הצורר הנאצי לאורך שנים ארוכות
    ו וגם בעשיה ההתישבותית עם עלייתו ארצה!

    בצד חריצותו ופעלתנותו, זכור לי
    כאיש עדין, ונעים הליכות עם קרוביו
    ומכריו.
    שאול וחנהל'ה באומן עליהם השלום,
    חשו חיבה וקירבה רבה למשפחתכם
    והקשר של חנה'ל'ה באומן אל סבתה
    הלנה ולרעיה , זכור לי
    בעוצמות הרגש המיוחדות שלו
    לאחר שנות נתק וגעגועים ממושכים
    שכפתה עליהם מלחמת העולם
    ומוראותיה .
    זכיתי גם לתעד את מעורבותו
    והשתתפותו של דודכם יונתן (גזית)
    קליצ'בסקי בתקופת חברותו בבית אשל,
    בסרט התעודה שיצרנו סביב המצפה
    הראשון בנגב.

    על מפעל החיים של הוריכם
    ושל משפחתכם –
    שאו תודה וברכה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן