קהילת הייקים

ד"ר דן פיליפ / נעמי לימור

ארגון יוצאי מרכז אירופה

בראיון שלי עם ד'ר דן פיליפ התרשמתי מאדם צעיר בן 86 נמרץ וחיוני, שכבר בתחילת הראיון שיתף אותי בסיפור אהבה שהתנהל בינו לבין בת כיתתו גיזלה ולבאום בהיותם בני שבע עד עשר ונקטע באכזריות בעודו באיבו. כל השנים שמר את הסיפור בליבו עד שב- 2010 הציג לפניו איתן בנו דף מהאינטרנט בו מחפשים עדות על גיזלה חברתו.

וזה סיפורו של ד'ר פיליפ:

"נולדתי בשנת 1928 לאבי מקס פיליפ ולאמי לילי אדלר שנישאו באכן ב-1921. שמי היה קרל ותיאודור, כשמו של סבי מצד אבא שהיה בעל חנות גלנטריה במרכז אכן. חיינו ברווחה כלכלית, אבא היה סוכן אופניים ואמא היתה בת יחידה לבעל מפעל לכלי אבנית בגרונשטאט. ב-1931 נפטר אבי משפעת והותיר אחריו את אמי ההמומה, את אחותי מריאנה בת התשע ואותי כמעט בן שלוש. תהליך האבל של אמי היה ארוך, לא עבר שבוע מבלי שתיקח אותי לבושת שחורים לבית הקברות. עד כניסתי לבית הספר היהודי בגיל שש ביקרתי זמן מה בגן מונטסורי ולאחר מכן טיפלה בי ובעוד ארבעה ילדים אישה יהודיה עד לכניסתי לבית הספר היהודי. משנת 1936 הפכו החיים בבית הספר לגרועים מיום ליום. אמי העבירה את אחותי בת ה-15 להמשך לימודים לדרום בלגיה וכאשר סיימה שם הפנתה אותה לפנימייה באנגליה.

באותן שנים נחשפתי ליהדותי והבנתי שאני בן מיעוטים השונה מהילדים בסביבתי. בית הספר היהודי מוקם על יד בית זונות, היה מלוכלך וקלט ילדי פליטים מאוסטריה ומהסביבה. בכיתה ישבה לידי גיזלה ובה מצאתי חברת נפש. היתה בינינו הבנה משותפת, יחד הלכנו וחזרנו מבית הספר. ילדים נטפלו אלינו ברחוב הפשילו את מכנסי ורצו לראות את איבר מיני. לא הבנתי מה הם רוצים? מאוחר יותר אחרי ששאלה את אביה הבהירה לי גיזלה במה אני שונה. היו ימי הקרנבל ילדים התחפשו ל'ניבלונגים' ול'נוער ההיטלראי' ואני התחפשתי לסיני, תגובתם היתה: 'לא מספיק שאתה יהודי אתה גם מתחפש לסיני?'. אחרי מספר פעמים שהופשטתי על ידי ילדים ולא הבנתי על מה ולמה? הסבירה לי גיזלה אודות השינוי באיבר המין של יהודי. לא סיפרתי לאמי על ההתנכלויות כלפי וכלפי חברתי, אבל באחת הפעמים אחרי שהפשיטו אותנו ב-1937 הלכנו להתלונן במשטרה. אחרי ליל הבדולח הודעתי לאמא שבית הספר שלי סגור והיא הגיבה: 'לא נורא אם יש קצת חופש'. התופרת הקתולית שלנו הפצירה באמא לשלוח אותי אל סבא וסבתא שעברו מגרונשטאט להתגורר בוָאלס (עיר גבול בטריטוריה ההולנדית במרחק חמישה ק'מ ממרכז אכן), כדי להיות בקרבת אמי האלמנה, משום שלדברי התופרת: 'אם היטלר מתחיל משהו הוא גם מסיים', היא הזהירה אותה, 'אל תקחי זאת בקלות'.

כך הועברתי לואלס מיד אחרי ליל הבדולח בנובמבר 1938, תוך הסכם ביני לגיזלה חברתי להיפגש כל ערב בנקודה אחרת על הגבול. מבית סבא הלכתי כק'מ וחצי וגיזלה הגיעה ממרכז אכן בחשמלית. מהר מאוד הרגשתי כמו השפנים שרצו סביבנו ואנשי הגבול והגסטפו היו השועלים. הגבול היה ארוך, בנקודות בהם שמרו גרמנים והולנדים התנהגו אלינו בגסות, הכו ואנסו אותנו עד זוב דם. כאשר נשאלתי על ידי סבא 'מה פשר הכתמים והפצעים? עניתי, שהכלב נשך אותי'. החיבור המושלם שהיה ביני לגיזלה נתן לנו את הכוח והביטחון להמשיך ולהיפגש כל פעם בנקודת גבול אחרת. במקומות שהבלגים שמרו היו יותר מתונים ואיימו לאסור אותנו במידה ונמשיך להיפגש. החיבור המושלם ביני לגיזלה נתן לנו את הכוח והביטחון להמשיך להתראות. החלטנו שלא ניפרד, תכננו להתחתן. גיזלה אמרה: 'יהיה לך אבא ועוד אמא!', אבל התנגדתי לשתי אמהות. גיזלה דאגה מאוד לאביה ורצתה להכין להם קיום מעבר לגבול. הצעתי לה להעביר אלי בהיחבא דוקטים ואני אחביא אותם מתחת לעץ הדובדבנים ליד הדואר.

יום אחד גיזלה לא הגיעה לגבול. הלכתי לשם עם הסבא וראינו חתיכות מהשמלה שלה עם דם וידעתי שהעניין הזה נגמר. לימים נודע לי שהיא שרדה את אושויץ אבל נכחדה בצעדת המוות במרץ 1945 בהיותה בת 16.

במרץ 1939 באה אמי לואלס לאסוף אותי אחרי שסידרה לנו עליה לפלשתינה תמורת 1000 לירות שטרלינג, חיסלה הכל ועלינו לארץ.

אני בן העשר וחצי ואמי נחתנו בתל-אביב וניתן לי השם דן. שכרנו דירה ברחוב דיזנגוף 296 והתחלתי ללמוד בבית ספר 'דוגמא'. אמרו לנו בכיתה להביא מפה. בדקתי במילון את פירוש המילה והבאתי מפת שולחן, כולם צחקו ונשלחתי הביתה בוכה, כי הודיעו לי שאני לא רשום שם ועלי לעבור ללמוד בתל- נורדאו. לא ידעתי עברית, לא היו לי חברים. בסוף כיתה ד' קיבלתי פעם ראשונה בלתי מספיק והרגשתי אחד מהחבר'ה. ההפצצות האיטלקיות מעל תל-אביב הבריחו אותנו לכפר מלל ושם נכנסתי לכיתה ו'.

ב-1942 עם סיום לימודי היסודיים בציונים יפים, התחלתי ללמוד בבן- שמן, אבל אמא התנגדה להכשרתי החקלאית ורשמה אותי לתיכון חדש.

שם הופעתי כדן פיליפס היווני מהעיר לאריסה. כולם ידעו שהסיפור בדוי, אבל שתקו. שניים מכל בית הספר ידעו להעמיד אותי על מקומי; הראשונה, המנהלת טוני הלה והשני חברי הטוב מיכה ויצטום. טוני הבינה את מעשי המשונים בבית הספר: בחצר נהגתי לגלגל חבל עם הבנות (כנראה כפיצוי על סירובי להיענות לבקשתן של האחיות אנה ומרגוט פרנק לגלגל עבורן את החבל בזמן שבאו להתארח אצל סביהן מול ביתנו באכן, בגלל שהן היו יהודיות ושונות כמוני) ולמכור שפנים לתלמידים רק בתנאי שיגדלו אותם באהבה ויטפלו בהם כראוי. התמורה הכספית הועברה לאמא כעזרה לפרנסתנו. השפנים אוחסנו בחדר המורים ויום אחד טוני קראה לי לשיחה ואמרה: 'זה בית ספר, הילדים מדברים על מכירת השפנים, עכשיו אקנה את כולם ואתה לא מביא יותר. אתה אומר שנולדת בלאריסה ביוון, זה לא נכון! קרה לך משהו?'.

בבית הספר חוויתי בפעם הראשונה שפיכה, הודעתי למיכה חברי שישב לידי בכיתה: 'אני לא יכול לעשות את המבחן בדקדוק! אני הולך הביתה! אני אהיה כמוהם!'. מיכה לא הבין, אבל אמר: 'דני, אתה לא מלאריסה אני יודע. אתה מעתיק ממני את כל הבחינה, לא יהיה לי חבר כמוך!'. הייתי תלמיד טוב ואהבתי את בית הספר. הייתי ב'שומר הצעיר' ונעשיתי סוג של מורד בעל אוריינטציה של קומוניסט עברי.

אמא חשה חסרת ישע, ללא מקצוע, התפרנסה מעבודות מזדמנות ובעיקר דאגה לבתה מריאנה שנותרה גלמודה ומנותקת מאתנו תחת הפצצות הבליץ ולהוריה שכתוצאה מפלישת הנאצים להולנד הועברו לסוביבור ונכחדו.

בשנת 1946 סיימתי את התיכון, האמנתי בשוויון וסירבתי להתגייס להגנה וללחימה באנגלים. רציתי ללמוד וטרינריה, אבל בית הספר היה בביירות והלימודים לא הסתייעו.

התגייסתי לצבא ונשלחתי ללשכה של לסקוב לשרת לצידו. אחרי חצי שנה נפרדו דרכינו משום שלא הייתי 'יקה' מסודר כמו שהוא רצה, הפגנתי אנטי ממסדיות, אבל הייתי מוסרי, הגון ונאמן. הופקדתי להיות סמל סעד ובתפקיד זה מצאתי את יעודי המתאים. הייתי חברותי וללא עכבות דיבור.

ב-1949 אוחדה המשפחה אחרי שאחותי עלתה מאנגליה. שנה ומחצה עבדה, הכירה את ורנר ונישאו. נולדו להם בן ובת ומהם זכו לנכדים.

אחרי הצבא נסעתי לטיול באירופה אבל נמנעתי מלהגיע לגרמניה, שנאתי גרמנים ובפומפי נתקלתי בבחור גרמני. בתחילה דיברנו באנגלית, הוא היה אדיב סיפרתי לו שאני מישראל ומוצאי מגרמניה. הוא היה מצויד היטב לטיול: מיטה, כיסוי, אוכל ולי לא היה כלום. הוא הציע להתחלק איתי, אבל אני לא רציתי ממנו כלום. הזהרתי אותו: 'תתרחק ממני! אחרת אני אאנוס אותך! לך! אני לא רוצה לדבר איתך!'. הבחור הבין את מצבי. ירד הלילה, הוא נרדם, בהיותי רעב אכלתי לו את כל האוכל ובבוקר מצאתי את עצמי ישן במיטתו. הוא רצה שנמשיך את הטיול ביחד אבל הודעתי לו: 'אני הולך לכיוון שאתה לא הולך!' ונפרדנו. כעבור חודשיים חזרתי הביתה ומצאתי חבילה גדולה מלאה כל טוב, ספרים ומכתב ארוך. המשכתי להיות איתו בקשר מכתבים, נודע לי שנהיה רופא ובשלב כלשהו התאבד.

אחרי חזרתי מהטיול למדתי עבודה סוציאלית, תחום שכנראה משך אותי בגלל עברי. המטופלות הראשונות שנמסרו לטיפולי היו זונות עם כל הבעייתיות הכרוכה בכך. השלמתי לימודי דוקטורט בקרימינולוגיה קלינית ועד היום אני מסנגר בבית המשפט על סוטי מין.

מצבה הקשה של אמי הניעה אותה לקבל בשנת 1957 את הזמנת חברותיה מהעבר בגרונשטאט לחזור ולחיות בעיר הולדתה.

ואכן היא חזרה לאכן, משם לגרונשטאט וכתבה: 'אני ממשיכה איפה שהפסקתי לפני עשרים שנה'. בשלב מאוחר יותר עברה לבית הורים יהודי שהוקם מחדש בנוישטאט. בהשוואה לחייה בארץ, מסגרת חיים זו הביאה עליה שלווה יחסית. בעקבות הקשר שלי עם הבחור הגרמני וחזרתה של אמי לגרמניה השתנה יחסי לגרמנים. הבנתי שלא כולם מיקשה אחת, גם בדור המלחמה היו אנשים שונים ובטח בני הדורות הצעירים שרובם כיום מהגרים רוסים, טורקים ואחרים שלא היו מעורבים במלחמה. אחותי, אני ומשפחותינו ביקרנו את אמא וקיימנו ברציפות תקשורת מכתבים שבועית איתה. עד שחלתה בסרטן.

ב- 1959 נישאתי בגיל 31 לתיאה-טובה, שעלתה גם היא עם הוריה מגרמניה ב- 1935 בהיותה ילדה צעירה. הם התיישבו בתל- אביב וגם הם עברו בעקבות הפצצות האיטלקים לכפר מלל-רמתיים. אמי לא הגיעה לחתונתנו וביקשה את אחותי לייצג אותה. אשתי היתה מורה לטבע ונולדו לנו שני בנים: הבכור עודד ואחרי ארבע שנים איתן. הם נשואים וזיכו אותנו בשלושה נכדים ושלוש נכדות. בן אחד הוא עובד סוציאלי בבית סוהר והשני פסיכולוג.

בטיול שורשים שעשיתי עם משפחתי ביקרנו באכן, בגרונשטאט, ביודעם שיש לי קשר מיוחד ובלתי פתיר עם העיר הזאת. הלכתי ברחובות בהם טיילתי עם גיזלה, נסעתי לבית הסבא בעיר ואלס ולא הלכתי למחבוא שלנו. רוב תקופת חיי ידעה המשפחה שלי רק שאיבדתי במלחמה חברת ילדות בשם גיזלה את הסיפור השלם השארתי לעצמי.

אמי חלתה בסרטן ונסעתי בתנאים לא תנאים לסעוד אותה במחלתה. בסוף חייה אושפזה בבית חולים בהיידלברג וב- 1968 נפטרה. היא נקברה בנוישטאט בבית קברות יהודי שכיום כבר סגור. היה לי קשר מאוד חזק איתה למרות שבהרבה נושאים לא הסכמנו. כיום אני מודע לדברים שלא הייתי מודע להם בעבר. אני יודע שאני אינדיבידואליסט, מרדן, לוחם ועקשן (למשפחה שלי קשה איתי) אולי בגלל שלא היתה לי ילדות? אולי בגלל שלא גדלתי עם אבא? אולי בגלל שאמא לא היתה פנויה לטפל בי והיתה שקועה באבל שלה? היא היתה פנויה אלי כמו חתול לגור וזה לא משהו.

הצגתי את סיפורי משום שאני רואה את עצמי כחוליה מתווכת ומקשרת בין דורות העבר לדורות העתיד. אני מקווה שתרמתי נדבך כלשהו להמשך איכות חיי הצעירים והדורות הבאים בארץ. אני כואב את מכות הגורל והשואה שעברו על משפחתי, אשר בגללה נפוצו השרידים לכל עבר ומתנחם מעט בכך שלפחות במאה ה-19 ובתחילת המאה- 20 היו משפחות אבי ואמי בפריחתם.

3 תגובות

  1. דני פיליפ, אדם יקר בעל נפש מדהימה רצון הישרדות אדיר
    ויכולת הבנה ותקשורת מעולים.
    הכרתי אותו דרך התנדבותי ב"מטב" סוע ועזרה לנפגעי הנאצים
    ממש אוהב אותו!!

  2. על דן פיליפ נעשה סירטם של יוחאי רוזנברג ורון עופר "המרפא הפצוע". הסרט זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר – תחרות הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי 2018.
    המרפא הפצוע – ב-12.12.0218 ב-yes דוקו וב-yes VOD

    https://youtu.be/kkzmsgIbRTI

    ראיתי את הסרט בטלוויזיה והוא מרגש ביותר. דן פיליפ מרשים בדבריו, מרשים במעשיו. סיפור חייו נוגע ללב. ההתמודדות עם הזקנה יחד עם טובה אישתו אף היא מלמדת הרבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן