"נחלאות בלב עיר" מאת נירית שלו-כליפא אינו מספר סיפור. זהו מדריך סיורים. אולם איכותו כשל סיפור נפלא. סיפורם של מסלולים לטיול באחד הרובעים הקסומים של ירושלים. מדברים הרבה על כך שירושלים משנה פנים וצורה. (יש אומרים: לרעה; יש אומרים לטוב; תלוי בעיני המסתכל.) אך הכול מסכימים כי רובע הנחלאות אינו משתנה כבר מאה שנה. ( לסייר עם יד בן -צבי בירושלים; העורך: אייל מירון. התוכן: פתח דבר; אוהלים, משכנות וזיכרונות- מסלול 1; בונים בתים ועושים שוק – מסלול 2; שטעטיל בלב ירושלים – (ראובן גפני) מסלול 3; נחלאות לעדות, סיפורים וזיכרונות – מסלול 4. וכן: רשימת קיצורים ביבליוגרפים, מפתח ראשי תיבות ומושגים, מפתח, מקורות האיורים. 312 עמ')
ירושלים – שכונות בליבה
בשעה שמקומות אחרים, כמו תל אביב למשל, מצטיינים ברשת ענפה של רחובות, הרי כאן, במרכז העיר ירושלים קיימת מקדמת-דנא רשת צפופה של שכונות, כול שכונה ואופייה המיוחד, סימני ההיכר שלה ותולדותיה. כותבת על כך המחברת: "השכונות שהוקמו לא היו עשויות מקשה אחת. היה אפשר למצוא בהן שכונות שהקימו נדבנים שהקדישו בתים למעוטי יכולת, היו שכונות שייסדו בני עדה מסוימת, או שכונות של 'כוללים' שנבנו בכספי תרומות שהגיעו מארץ המוצא של חברי הכולל ". מאימתי החלו בירושלים בבניית השכונות המרובות? על כך נאמר במבוא: "תהליך בניית השכונות באיזור זה שהחל בשנות השבעים של המאה הי"ט התעצם מאוד בעשורים שלאחר מכן ובראשית המאה העשרים. ראשונה בשכונות לב העיר היא "אבן ישראל" (1875) ומיד אחריה קמה "משכנות- ישראל” (1875), שכנתה ממערב. מאז נוספו שכונות רבות ש"נדבקו" לשכונות הקיימות.
פרשת שמות…
כמה וכמה משמות השכונות מבטאים פרקים שונים בתולדות ירושלים החדשה: ימין משה, משכנות שאננים, נחלת ציון, אבן ישראל, בית ישראל, מאה שערים, זיכרון טוביה, אוהל משה, מזכרת משה ועוד כהנה וכהנה. מכל השמות עולה ניחוח של ימים עברו. אולם לא אחת אירע ששכונה אחת נשכחה או 'נעלמה'. כך נבלעה 'שערי שלום' הקטנה בשכונת 'מחנה יהודה' הנחשבת כיום חלק מ’מקור-ברוך', ושמה של 'מחנה-יהודה' דבק בשוק שמעברו הדרומי של רחוב יפו. אבל מכיוון שהדיון על הנחלאות הוא על הגבול הדק שבין ההיסטוריה לבין הפולקלור, הרי שהדיון הזה יפרנס עוד עשרות חוקרים שיכתבו הרבה מאמרים ומחקרים ולמתעניינים יכינו הרבה חומר לדיון ועיון.
טעימות לדוגמה :מכיוון שהחומר רב מאוד ומרתק, בחרתי להביא כמה דוגמות מהמסלולים בנחלאות כדי לעורר תיאבון…
סיפורו של עץ או סדנא דארעא
היה היה עץ איקליפטוס שגרם לתושבי 'מזכרת משה' להילחם בו. "שורשיו של איקליפטוס עב צמרת זה מגיעים עד ראשית המאה העשרים (שנת 1901 בערך). אז הובאו לארץ זרעי איקליפטוסים ותקווה גדולה נתלתה בהם שיסייעו לייבש את הביצות ולהפריח את השממה." (האמת היא, שכעבור שנים התברר שזו הייתה תקוות שווא.מ"ר) תושבי השכונה ראו בעץ אויב מסוכן. והם פנו לעירייה אך זו דחתה את בקשתם לעקור את העץ. וכך מתואר המצב: "נוסף על כך חדרו שורשי העץ לעומק האדמה, התרחבו אל מתחת למדרכות ופרצו את תשתיות הביוב ואת בורות המים." כשפנו התושבים לעירייה, הם נענו: "שהעץ הינו מבוגר, יפה, חזק ובריא, אינו מסוכן ואינו מהווה מטרד. אומנם מידי פעם העץ זוכה ל'תספורת' המקצצת בענפיו אך בדברי ימי השכונה נהפך לסלע מחלוקת בין שומרי הטבע והאתרים ההיסטוריים מחד גיסא לבין התושבים החוששים מכובד ענפיו מאידך גיסא."
סיפורו של שעון ציבורי
ראשיתו של הבית, באיזור שוק מחנה יהודה, שבחמישה עשר חדריו פעל שנים רבות כבית אורחים לעולים חדשים, לחלוצים ועוברי אורח. מי התקין את שעון השמש שבחזיתו? היה זה אוטודידקט בשם משה שפירא. "בשנת 1908 נחנך השעון האנכי הגדול ביותר בארץ. צורתו חצי עיגול שקוטרו חמישה מטרים ובו קווי חלוקה לכל חמש דקות. לאחר זמן התקין שפירא על חזית הבית עוד שני שעונים קטנים. […] בשנת 1980 שיקמה עירית ירושלים את הבית ואת השעונים והציבה במקום שלטי הסבר. כיום הבניין משמש בית הכנסת המרכזי של השוק והוא הומה מתפללים במרבית שעות היום."
* הנדבנית: "בין התורמים בלטה רבקה ראטברג אשר תרמה כמה וכמה דירות בשכונה, ולפיכך הונצח שמה על לוחות קרמיקה מעוטרים, הקבועים על כותלי השכונה החיצוניים והפנימיים. על אחד הלוחות הקבוע על החזית המערבית נכתב: "לברכת עולמים ייזכר שם הנדיבה החשובה המפורסמת בצדקת פיזרונה. […] בבית כנסת זה היא זוכה לברכה מיוחדת (בבית הכנסת 'אוהל רבקה') בכל עת אשר הציבור עומד ב'הזכרת נשמות'.
* כיצד היו שואבים מים: "על מרפסת אחד הבתים סמוך לבור המים נראה עד לשנים האחרונות כלי מהימים שבהם היו הבורות בשימוש. זהו 'שוֹלֶה דליים' – טבעת ברזל אשר ממנה נשלחים ווים מעוקלים. כאשר נקרעו או נפרמו חבלי הדלי והוא היה נופל למטה לבור, היו משלשלים את ה'שולה' מטה, ומטלטלים אותו עד שאחד הווים היה נתפס בדלי או בחבל האבודים ומעלה אותם מעלה."
* סיניור ענתבי: "יודע כבודו מי בנה שכונות אלו, הא? […] היה איש אחד ולו יאתה כל התהילה והתשבחות. השמע כבודו את שמו של סיניור ענתבי? […] איש מעלות היה האיש הזה, מצוות כרימון פעל, ואיכה יסיחו פעולותיו מהלב? משפחות דלות ומחוסרות כל לעשרות עלו לארץ – והוא העניק להן בתים שלמים, בכל שנה שילמו פרוטות, וכיום – בעלי בתים הם השומע כבודו? היכן יש יהודים כאלה היום?" כך מספר דוד סיטון. אבל המחברת מגלה את האמת המרה: "סופו של ענתבי היה מר. בזמן מלחמת העולם הראשונה חשדו בו התורכים ששיתף פעולה עם הבריטים. הוא הוגלה מהארץ, ובעת שהותו בנכר, בתורכיה, חלה ומת. תושבי נחלאות לא שכחו את ענתבי ושנים רבות נשאר שמו טבוע בשם השכונה. אילו שאלת אדם למקום מגוריו, היית נענה שהוא תושב "השכונה של מסייה ענתבי."
נא לשמור על הניקיון ולא לקלקל
הסיפורים של תושבי הנחלאות ותולדותיהן הם סיפורים אנושיים מעורבים בכיסופים ציוניים ויהודיים. אבל חסר לי משהו: השמירה על הסביבה וניקיונה. אני מציע שבכל מדריך יוקדשו פרקים לאקולוגיה של הסביבה, לשמירה על הניקיון, לצורך להתייחס לבעלי חיים , כשהכול משולב בממצאים הארכיאולוגיים וההיסטוריים. המדרש מנסח זאת כל כך יפה: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן, ואמר לו: ראה, מעשי כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך."
מתוך ה- MB יקינתון – אוגוסט 2008, אב תשס"ח, גיליון מס' 226
