בשנת 2014 הוציאה אנה בק שפרנט (לבית רימר) לראשונה את סיפור חייה בספר לו היא קראה: "שורשים וזכרונות". הספר התגלגל לידי באמצעות נכדהּ, חתני היקר, אמיר עבהאל. עניין אותי לקרוא את סיפור חייה שכן תחום עיסוקי זה ארבעה עשורים הוא יהדות אירופה ובעיקר השפה היידית שהייתה שפת הדיבור של יהודי אירופה לפחות אלף שנים. ככל שהתמדתי בקריאה נכבשתי בקסמיה של אנה. למדתי להעריץ את כוחות הנפש הבלתי נגמרים שלה, את עמידתהּ בתקופות של שברים חוזרים ונשנים ואת היכולת הטמונה בה לנהוג כפי שהציע רודיארד קיפלינג בשירו הקלאסי "אם" (בתרגום לעברית): "אם את מפעל חייך תראה שוקע מטה / ושוב תחל לבנות אותו מן השברים".
כיון שכל כך התלהבתי ציפיתי בקוצר רוח להופעת ספרהּ השני "אנשים שאהבתי" שיצא לאור ב-2024. גם ספר זה עוסק בקורות חייה ומשפחתה של המחברת אך הוא כולל שלושה סוגי תוספות. ראשית עידכון מידע מהעבר ותוספות אינפורמציה מעשר השנים האחרונות. שנית תוספת של תובנות עמוקות על משפחתה ועל החברה. תוספת שלישית משמעותית היא צילומים ובעיקר הרבה ציורים של אנה עצמה. הציורים, מלבד שהם מוסיפים יופי ומעוררים השתאות על יכולותיה המופלאות של אישה מבוגרת, ללא רקע בתחום הציור, ליצר תמונות כה נוגעות ללב, קשורים באופן הדוק לנסיון החיים ותפיסות העולם העולות מן הספר כולו.
משפחת אביה של אנה, משפחת רימר, הגיע מסקסוניה לראדוץ, בוקובינה. עד מלחמת העולם הראשונה מצבה הכלכלי של המשפחה, שניהלה אורח חיים דתי, היה טוב, אביה עסק ברצענות וסנדלרות. בעקבות מהפכת אוקטובר ומלחמת העולם הראשונה התפוררה המשפחה הגרעינית, כפי שקרה למשפחות רבות. חלק מבני המשפחה נהו אחר הקומוניזם, חלקם היגרו לאמריקה. עם התפוררות האימפריה האוסטרו-הונגרית גם המצב הכלכלי של המשפחה הפך לקשה יותר. בנם, מנדל, אביה של אנה, התגייס לצבא ובשבתות התארח בפוקשאני אצל משפחת רדלר מרובת הבנות ושם הוא התאהב בצעירה בבנות, אסתר. מנדל ואסתר נישאו וחזרו לראדוץ.
תוך זמן קצר מנדל, שהיה פעיל קומוניסטי נאלץ לברוח לברית המועצות והשאיר את אסתר עם אנה, ביתה הקטנה. בשל מצבהּ הכלכלי הרעוע מסרה אסתר את אנה בגיל שלוש וחצי לאחותה בעיירה הרומנית אודובשט. לא די שאנה נשארה בלי הוריה, שפת המקום לא הייתה מוכרת לה (באודובשט דיברו רומנית). בנוסף דודהּ, משה לופו, היה אדם קשה. בספרהּ אנה אינה מעלימה עין מן הקשיים הרבים אך תמיד יודעת להסתכל על חצי הכוס המלאה. כך, כשהיא מתארת את המעבר הטראומטי לדודה ולדוד, היא מזכירה את אגוז השוקולד בו חשקה כילדה ואותו מסרה לה אמהּ כשמסרה אותה לדודים.
בספר מתארת אנה בפירוט את חיי העיירה בין היהודים לגויים ובינם לבין עצמם. היא מרחיבה גם לגבי חיי משפחת הדודה שלא היו פשוטים כלל ועיקר. סקרנותה ועקשנותה של אנה סייעו לה כבר אז. "במשך הזמן למדתי לקרוא בסתר בעליית הגג. […] קראתי כל דבר שיכולתי להשיג ומה שנפל לידי. כך למדתי הרבה דברים חשובים מאוד גם חוץ מהלימוד בבית הספר" (עמ' 15 ). תכונות אלו יסייעו לה גם בהמשך דרכהּ.
אך החיים בעיירה היו כרוכים בסכנות ודרשו מאנה הקטנה תושיה ועמידה על המשמר גם ברמה האישית גם בגלל המצב הפוליטי הקשה: מלחמת העולם השניה והצטרפותה של רומניה לציר הגרמני-איטלקי (אנה מתארת עדויות על הפוגרום ביאסי); כניסת הצבא האדום לאודובשט; הידיעות על השואה ומימדיה והתקווה למצוא קרובים שחזרו מהמחנות או מהחזית ותחילת השלטון הקומוניסטי.
לאחר המלחמה שבה אמהּ של אנה לבית הדודה לאחר שנים שאנה לא נפגשה איתה. הספר כולל תיאור מכמיר לב של הפגישה עם האם שניסתה, לאחר שמצאה את האב, לבנות מחדש משפחה. כך הבטיחו ההורים לאנה וטלטלו אותה בשנית. האב, כמסתבר, היה נשוי בשנית. למרות השבר החדש אנה הצעירה קמה, כעוף החול, מן השברים והמשיכה הלאה.
המצב הכלכלי הקשה והעובדה כי לא הייתה לה משפחה קרובה דחפו אותה לעלות לישראל ואכן ב-23.3.1951, בפורים, נחתה אנה בנמל חיפה.הכתובת היחידה שהייתה לה בארץ הייתה של בת דודתה, לאה. אנה מתארת סיטואציה מטלטלת הקשורה למפגש עם בת הדודה. הרומנים הגבילו מאוד את המטען שניתן היה להוציא בעת העליה. דודתהּ, אמא של לאה, דחפה לאנה ברגע האחרון חבילת צמר ובתוכה הטמינה, שלא בידיעת אנה, עגילי זהב עבור ביתה. כשהגיעה אנה לארץ וגילתה זאת היא נדהמה: "לעינינו התגלו עגילי הזהב עם אבן אדומה של לאה […] שתינו היינו מודעות למה יכול היה לקרות לי לו מצאו אצלי את העגילים […] כעס ואכזבה הציפו אותי, ועד היום אינני מבינה כיצד אישה מבוגרת יכולה לעולל דבר כזה לנערה שחשבה אותה לדדותה" (עמ' 71) משבר אמון זה בא לידי ביטוי בהערה נוספת של אנה בספר: "אני לא ידעתי […] שיש לי דוד בירושלים. אם הייתי יודעת גם לא הייתי מחפשת. כשעליתי לא רציתי שום קשר עם קרובים. הניסיון שצברתי בילדותי זעק: 'רק לא קרובים'" (עמ' 87). ובכל זאת, למרות הספיקות והזהירות הרבה, המשיכה אנה וממשיכה עד היום להאמין באנושיותו של האדם ובתקווה לטוב.
כדי לפרנס את עצמה לא בחלה אנה בשום מלאכה. היא החלה לעבוד במסעדת פועלים בחיפה, משם עברה לזמן קצר לקיבוץ מרחביה, היא שבה לחיפה והשתכנה עם ניצולות שואה מהונגריה בבית החלוצות. זמן מה היא הייתה בקיבוץ חניתה, שוב בחיפה ובסוף הגיעה לירושלים. למרות קשיי השפה הרבים נרשמה אנה המעשית והסקרנית ללימודים בבית ספר למטפלות 'ויצו' בירושלים, שם הכירה גם את יצחק שפרנט, ניצול שואה מהונגריה, שהיה לבעלה.
לאחר נישואיהם חיו בני הזוג תקופות קצרות בשורש ובשאר יישוב עד שהתמקמו בקריית שמונה. אנה עבדה כאחות בריאות הקהילה ועובדת מדינה והצטיינה בעבודתה ובמסירותהּ. אנה מתארת לנו בספר כי גם המזל הוא גורם חשוב בחיינו. כשהיא הגיעה לקרית שמונה המתינו לאחות וחשבו שאנה היא האחות לה חיכו: "יש עבודה! אני אתחיל לעבוד מחר בבקר!' וכך היה. מאותו יום הייתי לאחות בריאות הקהילה ועובדת מדינה לכל חיי […] גם אחרי גיל הפרישה" (107).
תיאור הפגישה הראשונה של אנה עם קריית שמונה ריגש אותי מאוד: "משני צידי הכביש ממוקמת המעברה. שורות שורות אין ספור של צריפונים בנויים קירות וגג מאותו פח גלי נוצץ שקולט קרני השמש ומחזיר אור וחום לסביבה" (106). בשנים האחרונות אנו עדים לכעסים רבים של קבוצות שונות בחברה בנוגע לאופן קבלתם בארץ. אנה אינה מתעלמת מן הקשיים ואינה מסתירה את האמת אך מוצאת בתוכה תמיד כוחות להתעלות מעליהם. היא מתארת בספר, לא אחת, את קשיי הנשים שבילדיהן היא טיפלה בטיפת חלב. תיאוריה מרגשים ורגישים אך, מבלי משים, נדחקת העובדה שקשייה של אנה עצמה היו לא פחות גדולים מקשייהן שלהן.
בקרית שמונה גידלו אנה ויצחק את שלושת ילדיהם: יקי, רותי וטל. גם בקריית שמונה חוותה אנה לא מעט אכזבות וקשיים. עבודתו הפיזית הקשה של יצחק נתנה בו את אותותיה ובעידודה של אנה הוא למד, תוך כדי עבודה קשה, הנהלת חשבונות. כשסיים את לימודיו פתח משרד בקרית שמונה. אנה מעידה על עצמה: "אלוהים עדי שמאד אהבתי את עבודתי אבל תמיד הרגשתי שהזמן הטוב ביותר בעבודה זו השעה שחוזרים הביתה למשפחה" (עמ' 148). מותו הפתאומי של יצחק, כשטל, צעיר בניה, עוד לא חגג בר מצווה, הכה אותה בהלם אך, שוב, כדרכה, היא נפרדה מיצחק באופן הבא: "תנוח יקירי. אני אלך לחזק את הילדים. זאת המשימה והתפקיד שלי מהיום". (עמ' 150). הבטיחה וקיימה.
בקרית שמונה בה המשיכה אנה לגור הקטיושות היו עניין יום ביומו. אנה מתארת: "ההפגזות היו כבדות. הקטיושות נפלו מדי יום ומדי לילה" (151). באחת מההתקפות הקשות היא שלחה את שני ילדיה הצעירים לקרובים מחוץ לעיר אך: "אני חזרתי מייד לקריית שמונה לתפקידי" (עמ' 153).רק לאחר שנפתחה הגדר הטובה כותבת אנה "בקריה היה רגוע ביטחונית. התחלתי לחשוב שמותר לעבור מהמקום בלי להרגיש אשמה שנטשתי או ברחתי מקטיושות" (עמ' 157).ואכן אנה עברה לירושלים, ליד ביתה רותי ומשפחתה, ומצאה עבודה בלשכת הבריאות בירושלים.
ההקדמה של אנה לספר נקראת "בראשית": "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ ובכוחו וחוזק רצונו שינה פני היקום". (עמ' 1) אך אנה אינה מתייחסת לכוח ולרצון של הקדוש ברוך הוא, אלא לכוחותיה ולכוח רצונה שלה. בהקדמה ולאורך הספר כולו היא מזכירה שוב ושוב את ההכרח של כולנו להאמין בכוחות שלנו ולהשתמש בהם בכל עת. בסיום ההקדמה היא כותבת: "אנו המגורשים מודים לך שגורשנו מגן עדן נשמור המצוות ביושר ובצדק אבל לא בעיוורון. נתמרמר נגד הפליה, חוסר צדק ושלילת החופש". (עמ' 1). גם בסיום הספר היא שבה לאדם וחוה ומסכמת: "אתם זוכרים כיצד נזרקו מגן העדן? לא היה לעורם אפילו לא כותונת […] תסתכלו היום על הזוג הזה. איזו תלבושת, אופנה עלית!" (עמ' 185). ההומור העדין, קריצת העין וכוחות הגוף והנפש הבלתי נגמרים אותם רוצה אנה להנחיל בעזרת הספר לילדיה, נכדיה וניניה, צריכים להוות דרך לכולנו מצפן מוסרי והתנהגותי וקרן אור של תקווה בימים קשים אלו.
