פֶּסַח לא פָּסַח עלינו:

על פסח שהגידו לנו אבותינו בכל מקום ועת – מדור לדור

חג הפסח – וגם: חג המצות, חג האביב, חג החירות – עיצב את דמות עמנו, בדרך הגדת זיכרון הפָּסַח של ה' על בתי בני ישראל שבכך ניצלו בכוריהם, וסיפור יציאת בני ישראל מהשעבוד המר במצרים לחירות, לשיקום ולתקומה.

הלכות החג ומנהגיו עולים בזיכרונות המשפחתיים והאישיים, לאורך נקודות ציון: במקומות, בתקופות, ובמצבים שונים.

פסח – שנגע מגיל ילדות באבותיי ובי, מלכד את המסובים לשולחן ה"סדר" – והמסורת עוברת מדור לדור דרך קריאת ההגדה (במצוות "והגדת לבנך ביום ההוא"), באמצעות המאכלים הסמליים לסיפור יציאת מצרים (שתיית ארבע כוסות, אכילת מצה, מרור, חרוסת וכד'), ומעורבות פעילה של הילדים: קבלת "קליות ואגוזים", שאלת ארבע קושיות, גניבת אפיקומן ועוד. כך, הפֶּסַח לא פָּסַח עלינו, וזכור מימי ומנהגי מסינגוורק (מ־1869), ברלין ווינה – בגרמניה, אוסטריה ובארץ ישראל – ועד ימנו. ומנהגיו נשמרו ונשמרים כשגרה בבתים, במלונות, ואף בשדה הקרב בזמני מלחמות, וסגרים, וגם באופן ווירטואלי… ברשת האינטרנט, בזום.

1. במסינגוורק (Messingwerk) וגרמניה – "עדת ישראל" מ־1869 עד מלחמת העולם השנייה.

שמואל רוזנבליט (Samuel Rosenblüth), סבא רבא שלי, בוגר ישיבה  בפרסבורג (Pressburg), עבר בשנת 1871 לברלין ומשם נשלח לתפקיד במפעל הגדול למתכת במסינגוורק (Messingwerk). במשך כארבעים שנות שהותו שם (עד ספטמבר 1910) היה בעל קורא הנאמן (קורא פרשיות התורה), שנבחר לכבוד על ידי הקהילה היהודית במקום.
ילדי משפחת שמואל ופאני רוזנבליט – סבי, אחיו ואחיותיו – ציינו בסיפוריהם את הקשר בין מנהגי החגים לטבע ועונות השנה.

(1) חג הפסח / מרטין רוזנבליט – Dr. Martin Michael Rosenblüth

אחיו הבכור של סבי, יוסף רוזנבליט (Walter Josef Samuel Rosenblüth) – מרטין רוזנבליט – היה  אחד ממנהיגי ההתאחדות הציונית של גרמניה, פעיל בתנועה הציונית.

בספרו, צא קדימה ושרת: שנים מוקדמות וחיים ציבוריים (1961),  מתאר מרטין בהרחבה את חג הפסח שחוו חמשת האחים ושתי האחיות, ילדי שמואל ופאני רוזנבליט, בבית המשפחה במסינגוורק, בילדותו:

"סמוך למועד ההיפוך האביבי, כאשר הטבע התעורר לחיים חדשים לאחר תלאות חודשי החורף, חגגנו את חג הפסח שנמשך שבוע. למרות שפסח חל באותה תקופה בשנה כמו חג הפסחא הנוצרי (לעיתים אפילו חופף לו), ולמרות שלשניהם יש בסיס טבעי בפסטיבלי אביב עתיקים, המשמעויות הדתיות של הפסח שונות, כמובן, לחלוטין מאלה של חג הפסחא.

קריאת ההגדה, מדי שנה מחדש, בשולחן הסדר, חיזקה והפכה למוחשי את הסיפור המקראי שכבר היכרנו היטב. כל פרט חזר על עצמו: שהותם של בני ישראל במצרים וחיי העבדות שלהם שם; היציאה מארץ הדיכוי; ארבעים שנות הנדודים במדבר; השגת החירות בסופו של דבר בארצם, ארץ ישראל. חירות – "מעבדות לחירות", משעבוד לחירות –  היא מילת המפתח של פסח.

ההכנות והנהלים המחמירים הנדרשים לפסח נצפו בעניין רב על ידי כולנו, הילדים. ראשית, היה צריך לפנות מהבית כל פיסת חמץ (שמרים). במהלך כל תקופת שמונת הימים, הותר להכניס למקום רק לחם או מאפים מכל סוג נטולי שמרים (מצות); וכמובן, גם לא הירשו לנו לאכול מאכלים מחמץ במקומות אחרים. כל חומר לתפיחה, בין אם שמרים או מוצר אחר, היה צריך לסלק מהמקום.

בערב שקדם לליל הסדר הראשון, בהתאם, אבא [שמואל רוזנבליט] היה עורך חיפוש יסודי לא רק במזווה ובמטבח, אלא בדירה כולה. ואם היה מוצא חמץ כלשהו למרות ניקוי הפסח המסורתי שקדם לבדיקתו, היה אוסף את הכל במקום אחד. למחרת בבוקר היינו מתאספים כולנו כדי לראות את ביעורו בשריפתו. האיסור על חמץ היה כה מחמיר, שאף אחד מהכלים או הסכו"ם ששימשו במהלך השנה לא היה אמור לשמש בפסח, שמא ידבק בהם זיהום כלשהו שנעלם מהעין.

ליל הסדר עצמו סיפק לכל הילדים [שבעת האחים לבית רוזנבליט] הזדמנות להשתתף. כמה התרגש הצעיר כשסוף סוף הוכר כבעל יכולת מספקת לשאול את ארבעת קושיות, ה'מה נשתנה'. לא פחות מרוצה היה הילד הגדול יותר, שתפקידו היה לקרוא בעברית, ולאחר מכן לתרגם לגרמנית את התשובות שניתנו בהגדה.

בכל שנה חיכינו בציפייה דרוכה לחיפוש אחר האפיקומן המוחבא, חתיכת המצה שהוכנסה במפית לבנה שנועדה להיות הפירור האחרון שנאכל בשולחן. קשה להעריך מי נהנה מכך יותר: אבא, שבחר במקום המסתור, או הילד שגילה אותו. איזה משא ומתן התנהל בין המוצא לאבא על המתנה שנדרשה להשבת האפיקומן. לאורך כל הארוחה שקדמה לצייד, אנחנו הילדים חשבנו על זה שוב ושוב, והתייעצנו זה עם זה היכן נוכל לחפש.

אבל בינתיים, לא חסכנו תשומת לב ממאכלי הסדר המסורתיים – המצה, המרור והחרוסת. ארוחת החג שלאחר מכן החלה תמיד בביצים קשות שהוגשו עם מי מלח. אחר כך הגיעו המרק וכדורי המצות, ולאחריהם הארוחה המשביעה ביותר שאמא [פאני רוזנבליט] הצליחה להמציא.

במהלך שמונת ימי הפסח אמא הגישה לנו כל מיני מאכלים נפלאים שהוכנו לפי מתכוני פסח מיוחדים. התבשילים הטעימים הללו נשמרו רק לתקופה אחת זו של שמונה ימים במהלך כל השנה.

עכשיו סוף סוף הותר לנו למלא את עצמנו לשובע מהבשרים המעושנים ושאר המאכלים שהיו תלויים בתא העישון (Raeucher-Kammer) שלנו. כמה נפלא היה טעמם על חתיכות המצות המרוחות עם שׁוּמָן (שמאלץ, Schmalz)!

כשהפסח הסתיים ושוב עלו על שולחננו לחם, לחמניות ומעדני חמץ אחרים, הם התקבלו בחום רב עוד יותר בשל היעדרותם הקצרה."

Rosenblüth, Martin: Go Forth and Serve: Early Years and Public Life. New York: Herzl Press, 1961.

(תרגום מאנגלית: אסנת רוזן קרמר)

(2) חג הפסח / פליקס רוזנבליט –Felix Rosenblüth

אחיו השני של סבי, פליקס רוזנבליט – פנחס רוזן – מזכיר את חג הפסח בילדות במסינגווק, וגם לאחר מכן.

"היו בבית רוזנבליט שתי עוזרות, שגרו עם המשפחה, ונוסף על כך הסתייעה פאני [אם המשפחה] בכובסת, במגהצת, …ולקראת פסח הגיעה פראו מייזל לסייע בניקיון הגדול.

…באביב, לאחר שהפשירה השמש את השלגים ויצאו הפעמוניות הראשונות, נערך הניקיון הגדול של פסח, ותהלוכת הילדים, ונרות בידיהם, הייתה מבערת יחד עם שמואל כל פירור של חמץ. אצל קלוורי, בהתאם למצווה להאריך בסיפורי יציאת מצרים, נמשך הסדר עד אחרי חצות, אצל הרוזנבליטים לא האריכו עד כדי כך, אך גם בישיבה של ארבע שעות היה די כדי להתגעגע למיטה."

ומסתבר שבזכות מצוות "ארבע כוסות" יין בליל הסדר, המזכירה ומפרסמת את נס יציאת מצרים, התוודע פליקס לראשונה לתנועה הציונית: יעקב גויטיין, סוחר יינות מפרנקפורט על נהר המיין (Frankfurt am Main), היה מגיע פעמיים בשנה למכור ליהודי מסינגוורק יינות כשרים מארץ־ישראל לפסח ולראש השנה. לאחר שכבר השתתף בכינוס הציוני הראשון בבינגן, בגרמניה (11.7.1897) ובקונגרס הציוני בבזל בשווייץ (29-31.8.1897), הוא זה שסיפר לפליקס, בן העשר, על התנועה החדשה השואפת לתקומת העם היהודי במדינה משלו.

לימים, בגיל 18 (1905), החל ללמוד באוניברסיטת פרייבורג ובאוניברסיטת הומבולדט של ברלין, ובראשית לימודיו היה בין המייסדים של ברית סטודנטים יהודית-ציונית. לאחר שהוסמך למשפטים (1908), בסתיו 1909 התגייס לשירות צבאי שאותו סיים ובאוקטובר 1910.

רות בונדי, פליקס: פנחס רוזן וזמנו. הוצאת זמורה-ביתן, תש"ן 1990.

2. במלחמת העולם הראשונה: ממועקה לליל סדר כמפיח נשמה ותקווה

פליקס המשיך לשמור שבת ולציין את החגים, לפני המסורת. בכל מקום ובכל מצב.

במלחמת העולם הראשונה (1914–1918) התגייסו חמשת בני רוזנבליט לצבא הגרמני. פליקס שירת כקצין מילואים בדרגת סגן משנה (מ-2.8.1914), והיה מ"פ בחיל הרגלים. לפני הישלחו לחזית נעתר (בשיחת טלפון) לבקשת אני לסר, ארוסתו, להתחתן. – בני המשפחות הגיעו אליו לאודרברג (Oderberg), ואביו, שמואל, השיא אותם שם בקסרקטין, כדת משה וישראל.

באחד ממכתביו מן החזית (ג' חו"המ פסח תרע"ה, 2.4.1915), בעת שהותו על אדמת צרפת במלחמת הביצורים, הוא מתאר את הפלוגה שלו צועדת בליל ירח, עד שהגיעה לכפר בסביבת סן־קנטן (Saint-Quentin). ושם, בקיטון ללא חלון, ובתוכו רק מיטה עם מצעים נקיים, הוציא פליקס את המצה ואת היין, הדליק נר, קרא בהגדה וחגג ליל סדר לבדו (29.3.1915). למחרת קיבלו כל הקצינים והחיילים היהודיים רשות לנסוע העירה, לסן־קנטן, שם נערך סדר שני, בנוכחות כשמונים איש, רב צבאי, שתי אחיות רחמניות וחזן. בבוקר גם הלכו כולם לבית הכנסת המקומי (יהודי המקום לא מיהרו ליצור מגע עם חיל הכיבוש), ופליקס נקרא לעלות לתורה, דבר שלדבריו "בוודאי ישמח את לבו של אבא".

**(מתוך: מכתבי מלחמה של יהודים גרמניים ואוסטריים, בהוצאה לאור היהודית “Der Jüdische Verlag”)

מצרפת הועבר הגדוד, דרך גרמניה, לשטח אוסטריה – לחזית במערב גליציה, ויצא (2.5.1915) לקרב גורליץ־טרנוב (Schlacht bei Gorlice-Tarnów). ואז, בעת מעבר בשטח פתוח, נפגעה הפלוגה מירי רוסי. פליקס נפצע בעקבו מקליע שנתקע במגף הכבד, אושפז בבית החולים הצבאי בקאטוביץ (Kattowitz), ואחר כך שכב בבית חולים ואף בסנטוריום בברלין. על חלקו בקרב הועלה לדרגת סגן וזכה לצלב הברזל מדרגה שנייה.

לאחר שדעכו רוחות המלחמה. בבית משפחת רוזנבליט בברלין (לשם עברו בספטמבר 1910), ציפו לשובו של הבן מקס, שעבר קורס קצינים בחזית המזרח, לחופשת חג הפסח תרע"ו באפריל 1916.  פליקס דנציגר, בעלה של מלי (אחותו של סבי) שהגיע לפסח מהחזית, והוא שבישר להורים את הבשורה המרה: מקס נפל חודש קודם לכן, בפורים.

בפסח תרע"ז (6.4.1917) נפגשו שישה-עשר חברי ארגון הסטודנטים היהודים של גרמניה, ה"קא־יה־פאו" (Kartell Jüdischer Verbindungen), כולל פליקס רוזנבליט, בברנוביץ' (לאחר שהעמדות הגרמניות המבוצרות עמדו שם אל מול ניסיונות מתקפה רוסית, ביולי 1916).  אברהם שטיינר שתיאר את המפגש ב"דר יודישה שטודנט", כתבות מן החזית, הסביר: "ליל סדר מעניק לנשמה דבר מה ששום ועידה ושום קונגרס ציוני אינם יכולים להעניק: תחושה שבתוך עולם זר תתקבל כאח משום שאתה בן לאם יהודייה."   ביום השני לחג נפגשו למשניות בבית הכנסת. היו שם גם חברי מועדון הרצל מברלין, חברי תנועת הנוער “בלאו־וייס” (Blau Weiss, כחול-לבן)  ומתעמלי “בר־כוכבא” מפראג ומווינה. פליקס ניצח על שירה רב-קולית של “הניחו להרהורים ולדאגות” ולבסוף על שירת “התקווה”.  לדברי אברהם שטיינר, שתיאר את המפגש, שימוש בשפה העברית הסיר את כל המחיצות, וחיבר בין המקומיים לסטודנטים היהודים.

למרות מהלומות גורל כבדות וחוויות פנימיות, אצל משפחת רוזנבליט מִתְאַמֵּת הכלל: "משפחה אין להתגבר עליה כשהיא מלוכדת". (קורט בלומנפלד, מרטין רוזנבליט בן שבעים. הארץ, 9.3.1956, עמ' 3, 6).

ואכן, הכינוסים המשפחתיים סביב שולחן הסדר – בכל מקום ומצב [שמתאפשר] – נהיו בבחינת "כוחנו באחדותנו".

3. בארץ ישראל הנבנית – הגשמת הרעיון הציוני – עד החירות

הפסח "כיכב" והשתלב בחיים.-  בתודעה ובעשייה המשפחתית:  מגרמניה ובריטניה ולארץ ישראל הנבנית.

(1) Felix Rosenblüth – פליקס והרוזנבליטים – בירושלים הנבנית

לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, פליקס התגייס כולו לרעיון הציוני, כיו"ר ההסתדרות הציונית בגרמניה (1920-1923). לאחר מכן, עלה לארץ ישראל לכהן כנציג ההסתדרות הציונית בהנהלת סולל בונה, ובאביב 1924 הגיעו לבקרו שמואל ופאני רוזנבליט. לשמואל הייתה השהות בארץ, ובמיוחד ליל הסדר בירושלים הנבנית, לחוויה הגדולה של [בדיוק] שבעים שנות חייו!

בשנת 1926 יצא פליקס בגפו לשליחות ללונדון, כחבר ההנהלה הציונית ומנהל מחלקת הארגון שלה.
אשתו העדיפה לגור עם שני ילדיהם בברלין, ובאביב 1929 נסעה לטיול של כמה שבועות בארץ ישראל, סוריה, לבנון ומצרים. במכתבה לפליקס סיפרה עד כמה היא מאושרת בירושלים, העיר היפה בעולם, שהיא מרגישה בה כמו בבית… ואז, פליקס היה מוטרד, שהרי ליל הסדר תרפ"ט מתקרב, וכתב לילדיהם בברלין: “מה תעשו בפסח? (24.4.1929)  סבתא נסעה, דודה אלזה נסעה, דוד מרטין נסע, אמא ואבא נסעו – ובכן מה תעשו בפסח? אני בטוח שכבר תיכננתם משהו. כתבו לי על כך".

**רות בונדי, פליקס: פנחס רוזן וזמנו. הוצאת זמורה-ביתן, תש"ן 1990.

(2) Käthe Dan – Rosenblüth – מלון קטה דן – אביב ופריחת מלונאות ארץ ישראל.

א. ימי חג האביב ב"אכסניית הגליל" בצפת-

כשסבתי, קטה דן (דניאלביץ) , עלתה לארץ (1922), ולאחר שנה בה ניהלה עבור הג'וינט בית ספר קטן למשק-בית במעון ליתומות בצפת, שהיה קשור לניהול "אכסניה" קטנה, החלה עשייתה המלונאית בארץ: כמעט מדי שנה (מ-1923 ועד מאורעות תרפ"ט) שכרה בית קצת יותר גדול להרחבת פעילותה בפנסיון (נחשב מלון) "אכסניית הגליל":

בין היתר, ארגנה בפנסיון ערבי ריקודים, עם ובלי מסכות:  "….וכך עברנו את החורף עד לחודשי האביב בהם יצאנו לטיולים נהדרים בסביבות העיר כשאנו חוזרים הביתה עמוסים בשלל פרחי האביב."  (קטה דן-רוזן, קורות חיי, Kaete Dan, Aus meinen Erinnerungen), נכתב בשנים 1966-1970, תרגום מגרמנית: דן רוזן).

בספר האורחים של "אכסניית הגליל" נחתמו ונרשמו זיכרונות מהשהייה האביבית בצפת וסביבתה בתקופת ימי פסח, ותודות לקטה דן –  במלים, שירים וציורים. לדוגמה:

** לאחר שביעי של פסח תרפ"ד נרשמו: "רב תודות בעד ההפתעה הנעימה אשר מצאתי בביתך היפה." (נינה זידנפראו, 29.4.1924);
"להתראות בארצנו"  (התירה מרים צמרמן, 29.4.1924).

** ובאביב שלפני פסח תרפ"ה, הוזכרה העיר העתיקה, בה שכן המלון, והתקווה לתכנון ולבנייה בישראל:

"בעיר צפת העתיקה והאפורה מצאנו  פנה נעימה ונחמדה שהשאירה עלינו רשם נחמד. זהו המלון 'גליל' של הג' דן." (מ. לוריה, רחובות, 16.3.1925);

"נעים היה לי מאד לבלות בעיר העתיקה צפת. מי יתן והעיר הזאת תבנה ותכונן לעתיד ישראל הסבא יצמח מזו העיר. נחמד היה לבלות בזה המלון הטוב והמן" (זלצר מלונדון, מרץ 1925).

** יום אחד לפני ליל הסדר תרפ"ו, ובהשראת הפיוט "דַּיֵּנוּ", שנוהגים לשיר בו, כחלק מההגדה של פסח, תוארו בספר האורחים  (28.3.1926) המעלות הרבות והטובות – שבגללן צריך להודות לקטה דן ולמקום שהקימה, ונמנים חסדים רבים שנעשו לאורחים במהלך בואם ושהותם בצפת:

** ויומיים לאחר שביעי של פסח תרפ"ו (7.4.1926) ושהייה בפנסיון, צוייר זוג ידיים אחד מעניק לשני [בחיבה] זר של שבעה פרחי אביב; כאשר ברקע, לאורך גדת נחל (הירדן), שני עצים ולהקת ציפורים משתקפים במים.

** לקראת חג הפסח תרפ"ח, רינה ניקובה, חלוצת הבלט הקלאסי והמקראי בארץ ישראל שהתארחה במלון, התרשמה ורשמה את הביטוי "שאר ירקות", שמופיע במשנה העוסקת בפסח, ומוכר לנו מארבעת קושיות "מה נשתנה" בהגדה של פסח: "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת…

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה (כֻּלּוֹ) מָרוֹר?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִלּוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים?".

– לעומת כל הלילות, בהם פותחים סעודה ב"שאר ירקות" מתוקים (!), כמתאבן, בליל הסדר מקפידים לפתוח את סעודת החג במרור (חסה) זכר לשעבוד. אך עוד לפניה (!), מקדימים בטבילת הכרפס הנכלל בקערת ליל הסדר – והוא "שאר (כל מיני) ירקות" מפרי האדמה (סלרי, עלי פטרוזיליה, תפוח אדמה, צנון, בצל…) – במי מלח או חומץ, זכר לדמעות העבדים.  ואז – לאחר המרור – באה ההטבלה בפעם השנייה, שיש המטבילים בחרוסת, וממתיקים את המרירות ב"שאר ירקות", כסמל  לגאולה ולהיותנו בני חורין לאחר הייסורים.  והרי סעודת ליל הסדר היא סעודה של שמחה וחירות.

בתקופה זו – כשבועיים לפני הפסח (20.3.1928) – התארחו בצפת גם לאסקה ארלוזורוב, אימם של חיים ארלוזורוב ושל דורה רוזוליו – אימו של שאול רוזוליו.

ב. ימי חג הפסח ב"קטה דן" הרוזנבליטית, בתל אביב –

באביב 1930, לאחר מאורעות תרפ"ט, העתיקה קטה דן את פעילותה המלונאית מצפת לחוף הים בתל אביב.

פליקס, שחזר לארץ ישראל בשנת 1931, התגורר בבית משה זמורה, במוסררה בירושלים. פעם בשלושה שבועות נסע לסוף שבוע משפחתי ולבילוי בתל אביב. הוא נמנה על אורחיה הקבועים של קטה דן, עמו נועצה מאז ימי צפת, ואף נעזרה בו בעת ביקוריה בלונדון. כך, בזמן לימודיו לבחינות הדרושות לעורכי דין זרים בארץ ישראל, עבר לגור במלונה של קטה (בפברואר 1932 צלח את הבחינות).

בראשית 1933, עם עליית היטלר לשלטון, החל זרם  עלייה לארץ של ציוני גרמניה – כולל בני שבט רוזנבליט (מלבד מרטין וילדי פליקס). פליקס מיקד את פעילותו הציבורית בסיוע לעולים מגרמניה, והיה בין מייסדיה ומנהליה של חברת "העברה" וממייסדי ארגון יוצאי מרכז אירופה.

קטה דן, סבתי, פתחה  מלון חדש. מודרני ומשוכלל ברחוב הירקון בתל אביב (עם הסקה מרכזית וטלפונים בחדרים), והצטרפה רשמית לשבט הרוזנבליטים כשנישאה לסבי – יוסף רוזנבליט, אחיו של פליקס (1934).  פאני רוזנבליט, אם השבט, התגוררה בסמוך אליה, בדירה קטנה ברחוב סירקין עם טרודה שטרנברג, חמות בתה אלזה. אחר הצהריים נהגה פאני לשבת עם בנוות גילה "לקפה" על מרפסת המלון הצופה לים.

ומאז שפליקס "הכניס למשפחה" את קטה (הוא שהכיר אותה לאחיו, שנישא לה) – הייתה לו סיבה נוספת להגיע למלון: לא רק לפגישות עבודה עסקיות ופוליטיות, אלא גם לארוחות משפחתיות עם אימם, פאני. – הוא סעד את ארוחות סוף השבוע וערך את ליל הסדר עם שבט הרוזנבליטים: אצל אחותו מלי, ועם אחיו יוסף וקטה דן במלון.

בנוסף ל"סדר", את חג הפסח במלון ציינה קטה דן [כהרגלה בחגים] בנשף אומנותי. כך, במוצאי שבת, שהיה גם מוצאי א' דפסח, ט"ו ניסן תש"א – 12.4.1941, ערכה במועדון "אמנות" בת"א ב"קטה דן". נשף חגיגי בהשתתפות דמויות מוכרות בנוף התרבות: השחקן ובמאי התיאטרון זלמן לֶבּיוּש (מתיאטרון "המטאטא" הסאטירי, שבימי הספר הלבן של 1939 התרכז בביקורת חריפה על שלטונות המנדט הבריטי ויחסם ליישוב), זמר האופרה סטפן סיץ', ובליווי הפסנתרן, המנצח, המלחין והמעבד משה לוסטיג.

את האירוע פרסמה בעיתון הבקר, במדור [אירועי] במה ואמנות. יום ששי, ערב פסח תש"א, 11.4.1941, עמ' 4.

בשנת 1943 הופקע המלון ונמסר לחיל האוויר המלכותי הבריטי. שנית, ניחתה קטיעה פתאומית של מפעל חייה של קטה דן, אותו יצרה בעמל רב, אירוע שחוותה לראשונה במאורעות בצפת. לאחר כשנתיים הוחזר לה המלון, במצב תחזוקה רעוע ביותר, והיא החליטה למכור אותו.

4. בני שבט רוזנבליט במדינת ישראל – רוזן כבני חירות

במסגרת פעילותו הציבורית, בשנת 1942 ייסד פליקס והנהיג את מפלגת "עלייה חדשה" (של עולי מרכז אירופה ובעיקר גרמניה). לאחר מכן, היה חבר מנהלת העם שהוקמה על פי החלטת הוועד הפועל הציוני ב־12.4.1948, לקראת הכרזת המדינה, וישיבותיה נערכו בבית קק"ל בתל אביב. ישיבתה הראשונה (18.4.1948) התקיימה 5 ימים לפני ליל הסדר תש"ח, ובשנייה – בב' חול המועד פסח (26.4.1948) – קיבל פליקס את תיק שר המשפטים.

לאחר שחתם על מגילת העצמאות בשם פליכס רוזנבליט (ה' באייר תש"ח, 14.5.1948), נעתר לבקשת ראש הממשלה בן-גוריון, וכנושא תפקיד ממלכתי עיברת את שמו מרוזנבליט לרוזן. כך גם עשו שני אחיו הרוזנבליטים ובני משפחותיהם שבישראל – ליאו ויוסף –  ועברתו את שמם הלועזי לרוזן.

עם הקמת המדינה – כפנחס רוזן – ייסד ועמד בראש המפלגה הפרוגרסיבית, וכיהן מטעמה כשר המשפטים בתשע הממשלות הראשונות של ישראל (עד 2.11.1961), למעט שנה ורבע של הממשלה השלישית.

בליל הסדר הראשון כבני חירות, בשנת תש"ט (13.4.1949), הסבו בני שבט רוזן בתל אביב, בביתה של אלזה שטרנברג, האחות “הקטנה” (בת 50). פליקס (פנחס) ישב בראש השולחן, ליאו ואנה חגגו את חתונת הכסף ובנם שמוליק רוזן דקלם חרוזים שכתב לכבוד המאורע. פאני (סבתא רבתא שלי) סיפרה על ביקור שערך בביתה אחד מחניכיה בגן הילדים שניהלה בברלין.

לאחר מות פאני (בסוף אוגוסט 1949), ארגן פליקס מדי שנה ליל סדר כהלכתו במלון 'גלי כנרת', שנפתח ב-1948 במבואות טבריה, בקרבת המעיינות החמים. פליקס, כבן גוריון, היה מאורחי המלון הראשונים, אותו ניהלה לוטה אייזנברג, ילידת קניגסברג, ומכרת משפחת רוזנבליט. בליל הסדר תחת ניצוחו של פליקס השתתפו כל "בני שבט רוזן", ומדי פעם – ככל דיכפין – משפחות גרשום שלום, שוקן ועגנון. ערב קודם לליל החג היה פליקס בודק את רשימת האורחים, כדי להטיל על המוזמנים את סדר קריאת ההגדה שנמשכה כשלוש שעות.

גם קטה דן, סבתי, הייתה מיודדת עם בעלת המלון ונהגה לנפוש בו כשבוע בכל שנה.

5. בבית ובגן הילדים החיפאי [נוסח וינה] – הכנת מאכלי פסח כסמלי זיכרון, בנייה ותקווה

לאחר שבנם של קטה-דן ויוסף רוזן (רוזנבליט) – דן רוזן (אבי) – התקבל ללימודיו כעתודאי בטכניון (1952), העתיקו את מגוריהם מתל אביב לחיפה. סבי יוסף רוזן נפטר לאחר כשנה.

כעת, את לילות הסדר ערכה אומה (Oma) – סבתא קטה – עם חוג המשפחה בבית שבחיפה, שהתרחב עם נישואי אבי ואמי ולאחר לידתי.

כשהגעתי לגיל גן, ההכרעה על בחירתו ניתנה לאומה, שחיפשה עבורי מסגרת ערכית, עם יתרונות חינוכיים ברורים, וחשוב היה לוודא מי הגננת.. בוודאי אחרי שסבתא רבתא פאני ז"ל – כדוגמה ומופת – הייתה גננת מדופלמת בברלין, מהמוסד “לֶטֶה־האוּס".  וכך, נבחרה מרתה:  "בגן הילדים כבר שלטה העברית אך אחד מיתרונותיו החשובים עבור הורי הילדים [ובוודאי עבור סבתי, קטה] בגן זה, ברחוב יצחק אלחנן במרכז הכרמל, היה שהגננת בעלת הגן – מרתה צ'וצ'קה – באה מווינה ודיברה גם גרמנית."

**(מיכאל מאיר-ברודניץ, קהילתון. גיליון מס' 1. ינואר/פברואר 2021, עמ' 8).

בגן מרתה  (1960-61) –  לקראת מועדי ניסן הקרובים: חג הפסח וציון יום השואה – התבקשנו להביא מהבית צימוקים ומכלי נרות זיכרון (נר נשמה) ריקים, ככל שנשמרו, והתכוננו לציין את היציאה מעבדות לחירות. 

(1) מצות בעבודת יד (קטנטנות) – לחם עוני שנאפה לחג המצות

בגן למדנו על נרות הנשמה וימי הזיכרון, וכמובן על פסח, ושרנו את "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא".

מרתה הבהירה שלאחר חג הפסח נציין את ימי הזיכרון ואת חג העצמאות, וסיפרה שיש בתים בהם ידליקו נרות נשמה בסוף חג הפסח.

ואכן, יום הזיכרון לשואה ולגבורה מצוין בישראל בכ"ז בניסן, ששה ימים לאחר שביעי של פסח, כזכר לשואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי וכזכר לגבורה היהודית בשנים 1933–1945. על קביעת מועד זה של יום זיכרון השואה, היה בשעתו ויכוח ביישוב היהודי:

בהתאם לגישה השלטת בתנועה הציונית – בדגש על אתוס "היהודי הלוחם", וככל הניתן בהדחקת זיכרון "היהדות הגלותית" – הוצע לקבוע את התאריך של זיכרון השואה והגבורה בהתאם למועד פרוץ מרד גטו ורשה, המרד היהודי הגדול ביותר בנאצים: בערב פסח, י"ד בניסן תש"ג (19.4.1943).

הרבנות הראשית לישראל התקשתה לקבל זאת, כי לפי ההלכה אין אומרין תחנונים כל ימי ניסן  שהוא "חודש הגאולה".

עם זאת, בקהילות אשכנז נוהגים להדליק נר נשמה בכל תאריך בו נאמרת תפילת יזכור בבתי הכנסת, לרבות שביעי של פסח (בחו"ל באחרון של פסח).

הדלקת נר נשמה לזכר הנפטרים, נהוגה כסגולה לעילוי נשמתם. לפי הרב (חב"ד) שניאור זלמן מלאדי, נשמת האדם נמשלה ללהבת הנר: שהרי לא משנה כמה יטו או ויורידו אותה למטה – היא תמיד תיטה ותשאף כלפי מעלה, ולא תיפול. לפיכך, הדלקת  'נר נשמה' באה 'להעלות את הנשמה'.

לאחר הכנת הבצק מקמח ומים, שניתן לנו הילדים למעוך בידים, מרתה לשה ושיטחה אותו.

מכלי נרות זיכרון ריקים העשויים מתכת (פח), כפי שהביאו חלק מהילדים ושמרתה שמרה, שימשו אותנו כדי לחרוץ בעזרתם מן הבצק עיגולים זהים וקטנטנים (קוטר כ-5.5 ס"מ), לאפיית מצות מיניאטוריות עגולות.

השימוש החוזר במכל, אף לאחר שהלהבה כבתה – היה בו משום קשר בין הזיכרון ועילוי הנשמות לתקומה: שלאחר האסונות שפקדו את עם ישראל – עדיין יצאנו מעבדות לחירות, ואף זכינו לנסים.

לאחר חגיגת "חג המצות" בגן, יצאנו לחופשת הפסח, בהתרגשות לקראת ליל הסדר,  בו מככבת המצה, לא רק לאכילה (כמה פעמים שיעור כזית מצה), אלא גם כאפיקומן מוצפן, שנאכל בפעם האחרונה, בסוף הסעודה… לאחר שנמצא אותו.

(2) יין צימוקים לארבע כוסות כבני חורין – זכר לנס יציאת מצרים

כשבוע לפני חופשת הפסח, הביא כל ילד לגן חופן צימוקים בשרניים להכנת יין.

את הצימוקים הכנסנו למכל גדול ושקוף, ומרתה מזגה לתוכו מים בדיוק בנפח כל הצימוקים, עד שהם כוסו.

מדי יום הינו מסתכלים על הנוזל עם הצימוקים המושרים, שתפחו במיכל השקוף, עוקבים לראות אם ומה נשתנה בו. בצפייה שכבר יגיע הרגע ונטעם ממנו 4 פעמים … כמו גדולים.

לאחר שבוע, בסיום ההשריה, סיננה מרתה את הנוזל מהצימוקים, הוא הוכרז כ"יין", והיינו "בני חורין" לטעום ממנו.

(3) חרוסת – כטיט לבנייה

הגננת מרתה ניסתה להכין חרוסת ביחד איתנו, הילדים, אך לא ממש התלהבנו לעשות "קווטש" מהתפוחים היפים…

ודווקא בבית סבתא קטה, המטעם האהוב בליל הסדר הייתה החרוסת, שעל הכנתה היה אמון אבי, דן רוזן – מאז מות אביו, יוסף רוזן.  סבתא קטה, בוגרת גימנסיה לבנות Sophien lyzeum בברלין, שם התמחתה בין היתר בבישול, נהגה לומר שזו עבודה השמורה לגברים, שכן הכנתה של העיסה (גם לפי רבי יוחנן  מטבריה) מדמה הכנה של טיט לבנייה: זכר לטיט שאותו היו צריכים להכין בני ישראל המשועבדים במצרים, ליצור הלבנים לפרוייקטי הבנייה של פרעה; וטיט, כפי שהכינו הפועלים שבנו את המלון שלה – קטה דן בתל אביב (1931) –  בתכנונה ובפיקוחה של האדריכלית לוטה כהן, בוגרת לימודי ארכיטקטורה באוניברסיטה הטכנית בשרלוטנבורג בברלין.

לדברי לוטה "הייקית": עבודת הבנייה בארץ לא הייתה מדויקת במיוחד:  "…והנה הפועלים הללו שלא היו רגילים לדיוק, כששאלתי אחד מהם: כלום אינך רואה שהזווית הזאת אינה ישרה? ענה לי: גברת מהנדסת, הלוא איננו לא בלונדון או פאריס, אנחנו בארץ ישראל, וכאן אין עובדים לפי זווית. כאן עובדים סתם.". (סיפור על הפנסיון קטה דן, מאת לוטה כהן. עיתון הארץ, 6.11.1959).

מלבד להסתככל על הכנת החרוסת, ניתן היה לי להשתתף ולהתנסות במלאכה, ולגרור תפוחי עץ על מגררת הפומפייה מקריסטל. אחר כך, לתוך קערית רסק התפוחים מעשה ידינו היה מוסיף אבי אגוזי מלך או פקאן שחתך, קצת דבש, עד שנוצרה עיסה עבה. לבסוף, היה מדלל אותה בכמה כפות יין קידוש מתוק, עד שנעשתה נוזלית יותר. – למטבל סמיך ומתוק… – וניתן לי לטעום טעמו של מאכל עם יין (אמיתי), אף שטרם הגעתי אפילו לגיל מצוות!

ומכאן – מהמטבח – נוצקה ועברה קערית החרוסת לצלחת הסדר, וציפיתי לרגע בליל הסדר בו כבר ניתן יהיה להטביל בתוכה את המצה.

6. במחלקת יולדות ברמב"ם ובבית קטה דן – 27.3.1964

בערב ליל הסדר, יום ששי, י"ז ניסן תשכ"ד (27.3.1964)  –  נולדה אחותי, רעיה רוזן, במחלקת יולדות בבית החולים רמב"ם. אבי ואני הספקנו לבקר שם לפני ערב החג, ולהתרשם מ"מנת הקרב" המיוחדת לפסח שקיבלה אמנו מבעוד מעד למיטתה, כתחליף לארוחת החג המשפחתית, אליה לא הצטרפה.

משם מיהרנו הביתה –  אל ביתה של סבתא קטה, שם ערכנו את ליל הסדר למשפחה המצומצמת "כרגיל", אך כשכולם נרגשים וחסרי סבלנות – לחזור ולבקר ברמב"ם … ולהביא לאמי "משלוח מנות" – קצת מטעמים משולחן החג.

באותם ימים, היולדות נשארו כשבוע בבית החולים, עד השחרור הביתה, – הפעם בצאת חג החירות.

7. במלונות ובחדרי אוכל – הלילה הזה כולנו מסובין

בכל הלילות אנו רשאים לשבת כרגיל או בהסבה (בהישענות על הצד) לפי הנוחות, אך בליל הסדר כולנו מסובים, ומשתתפים יחד ב"סעודת מלכים" סביב השולחן. וכדי להסב כולם יחד לחגיגת ה"סדר", בחוג המשפחה המורחבת/ המצומצמת, התכנסנו מעת לעת בחדרי אוכל בבתי מלון ובקיבוצים.

(1) במלון תדמור –  בית ספר למלונאות בהרצליה, והאפיקומן הגואל –  24.4.1967

יוצאי גרמניה היו מחלוצי המלונאות המקצועית בארץ. הפנסיונים ובתי המלון של היקים היו למקום המפגש החברתי והתרבותי שלהם, של בני היישוב ושל תיירים מהעולם.

עוד מימי "אכסניית הגליל" בצפת, היה שמור לדוד פליקס (פנחס רוזן) מקום חם בלב למלונאות בישראל: למלון קטה דן בתל אביב, ולמלון גלי כנרת בטבריה. ואז, את ליל סדר תשכ"ז (24.4.1967), ערך דוד פליקס לכל המשפחה במלון תדמור בהרצליה פיתוח, – בו נמצא בית הספר הראשון והמרכזי ללימודי המלונאות. בית הספר הוקם רק ארבע וחצי שנים קודם (1962) על ידי אריה אבישר, כחברה ממשלתית, לשם הכשרת מלונאים מקצועיים בתחומי האירוח והקולינריה ובכל הרמות, לאחר שבענף היו חסרים 2000 עובדים רשויים. בית הספר היה מקושר לכל בתי המלון בישראל, למסעדות וגורמי אירוח שונים, ואף שיתף פעולה עם אגף הלוגיסטיקה של צה"ל.

היה זה אך סמלי לערוך את ליל הסדר במקום המכשיר מלונאים: גם כאות הוקרה לחלוצת הקמת הענף – חברתו וגיסתו, קטה דן – שהגיעה כמובן, והכל עבר אז תחת עינה הפקוחה והביקורתית; וגם לחגוג עם כל המשפחה, בדיוק שבוע לפני יום הולדתו ה-80 (ב-1.5.1967).

ב"אולם הדגמה" ישבנו – כל בני המשפחה (רוזן, דנציגר ושטרנברג), הסבים, הדודים ובני הדודים – בשולחנות ערוכים למופת שסודרו סביב האולם בצורת ח גדול, ופליקס יושב בשולחן בראש. ליל הסדר המפואר נערך לפי מיטב המסורת, עם תפריט עשיר ומגוון ובאווירה חגיגית. החל ממזיגת כוס היין הראשונה, ולאורך כל האירוע, המלצרים במדים – כנראה, מתלמדים – נשארו לעמוד ניצבים בשורה מאחורינו עם מפית לבנה על ידם, מצפים לאות לפעול ולשרת: למזוג עוד כוס, להגיש מנות לסועדים, לפנות צלחות… עד המנה הבאה וחוזר חלילה.

כולנו, הילדים, היינו ערניים ביותר, וכמובן תהינו איפה הוחבא האפיקומן… אך לקום מהשולחן הארוך לכיוון פליקס לא היה פשוט…  ואבי גם החזיק אותי כי "זה לא מנומס" להתרוצץ…  וכך, רק אחד מבני הדוד הצליח למצוא את האפיקומן. אך דוד פליקס התעקש "לעשות צדק", ופסק שהפעם כל ילד יבקש מה הוא רוצה … כדי לסיים את ה"סדר". כשהגיע תורי, אמרתי שהייתי חולמת על זוג סקטים (גלגיליות), ולמרות שאבא שלי גער ואמר שצריך לבקש משהו "צנוע יותר", כי מדובר בהמון מתנות שפליקס יצטרך לקנות.. – פליקס התעקש, וזוג סקטים חדש חיכה לי כשבוע לאחר פסח.

וכך, בזכות אותו ליל סדר ועם הסקטים "יצאתי לחירות", וגלשתי "לעשות חיים" בחיפה עם נורית, בת הדוד יצחק דנציגר … ובדרכי החיים.

(2) במלון דן בתל-אביב – 21.4.1997

את ליל הסדר תשנ"ז (21.4.1997) ערכנו במלון דן בתל-אביב עם לורנה ויורם הראל, שהגיעו לחג הפסח מוינה, התארחו במלון, והזמינו ל"סדר" את כל בני משפחת אמי, קטיה (כרמלה) רוזן ז"ל, לבית סגלסון.  – הרגשנו "בבית", מה גם שלאורך השנים עבדו במלונות דן שלושה דורות שנכחו באירוע (בני משפחת קטה דן רוזן, ובני משפחת הראל).

המלצרים הפעם היו מיומנים, וסבתא קטה דן ז"ל (נפטרה בשנת 1978) בוודאי הייתה שבעת רצון… אם כי בקפדנותה היתרה, לבטח הייתה מוצאת על מה להעיר להם.

ושוב חזר הריטואל שהילדים התאחדו ותבעו (כולם!) משהו תמורת החזרת האפיקומן.

(3) בחדר האוכל–  קיבוץ שער הגולן –  19.4.1988

את ליל הסדר תשנ"ח (19.4.1988), ערכנו בחוג משפחתי מצומצם – רוזן-קרמר –  בחדר האוכל של קיבוץ  שער הגולן. את המבנה תכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר בית הספר לעיצוב ואדריכלות באוהאוס שבגרמניה. והיה האדריכל הראשי של הקיבוץ הארצי משנות ה-40 עד לשנות ה-70, ומראשוני מתכנני "הסגנון הבינלאומי" בארץ ישראל.

בשער הגולן בילינו את כל חופשת הפסח, ומשם טיילנו באזור רמת הגולן. כך, גלשנו בחרמון המושלג, וחזרנו לבקר באתר ההנצחה לחללי סיירת אגוז הצפונית שנפלו במלחמת יום כיפור, ובה שרת בשעתו משה קרמר. את רעיון תכנון האתר, בתחום שמורת הטבע חרמון, הגה הדוד יצחק מקס (על שם אחיו של סבי, שנפל בקרב באפריל 1916) דנציגר ז"ל (נהרג בתאונת דרכים ביולי 1977). ייחוד הצעת יצחק היה לתכנן ולעצב "מקום" – לצמצם את הפער שבין האמנות לבין הטבע, בין האדם לבין היקום, ולצקת משמעות בנוף, ולא [רק] להציב "אנדרטה".  תפיסה זו שאב יצחק מאתרי פולחן בדואיים ופלסטינים בארץ ישראל, שבהם העצים משמשים כסממן לצד קברי קדושים וכמוקד פולחני: על ענפי עצי אלון תולים בדים צבעוניים ומבהיקים, ויוצאים אליהם להתייחד ולבקש משאלה. מקום בו החיים והמוות קשורים כמסכת אחת, המקרינה גבורת אמונה וחיות.  בשנת 1977 נערך במקום האתר טקס הנטיעה של 350 שתילי עץ אלון, ויוחדו 31 פינות זיכרון אישיות, להתייחדות אינטימית בחיק הטבע לזכר נופלי היחידה, ובהן סלעי בזלת המשתלבים בנוף. בכל פינה הוצב לוח ארד ועליו שם הלוחם שנפל, מועד פטירתו וסמל היחידה.

8. "עברנו את פרעה – נעבור גם את זה!"

ליל הסדר מכנס את כולנו, המסובים סביב שולחן הסדר, ומנהגיו ממשיכים בכל תקופה ובכל מצב:

(1)  כוס יין נוספת ודלת פתוחה – בתקווה לבוא ישועה (אליהו הנביא) מפני בני המקום האנטישמיים המתנכלים;

(2)  פיגוע בליל הסדר – מהווה תזכורת שהתנכלות ליהודים לא פסה מהעולם;

(3)  ה"סגר" ב"סדר" ועריכתו בזום, מרחוק –  מוכיחה כי "כוחנו באחדותנו", גם במלחמתנו נגד מתקפת נגיף  הקורונה, בכל ומכל מקום;

(4)  כיסא נוסף וריק – בציפייה ותקווה לשיבת כל החטופים, שישובו הביתה ויצטרפו אלינו למקום.

(1) כוס נוספת ודלת פתוחה-

בתחילת ה"סדר" נוהגים למזוג יין בכוס המיוחדת "של אליהו" – הכוס החמישית, ולפתוח את דלת הכניסה לבית, כדי לאפשר את בואו של אליהו הנביא, שיבשר על ביאת המשיח והגאולה.

עם דלת פתוחה נאמר "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו" (תהילים עט, ו) – כבקשה ותפילה להעניש את שונאי ישראל.

מקור המנהג, כנראה בתגובה לעלילות הדם שהיו נפוצות באירופה בשלהי ימי הביניים, והפוגרומים בעקבותיהן,  לפיהן בתקופת חג הפסח יהודים רוצחים תינוקות נוצריים ומשתמשים בדמם לאפיית מצות. –  בתקווה שאליהו הנביא יגיע ויגן על דיירי הבית מפני בני המקום האנטישמיים המתנכלים.

באיור בהגדת דרמשטט, המהווה עיבוד של איקונוגרפיה נוצרית מימי הביניים – כל אחת מהדמויות אוחזת בספר הגדה, ומעורבת בקריאה ודיון על יציאת מצרים. לקראת הפסח וסביב שולחן חגיגת ליל הסדר.

(2) טבח ליל הסדר

בליל הסדר תשס"ב (27.3.2002), בתקופת האינתיפאדה השנייה וחודש "מרץ השחור", ביצע מחבל מארגון הטרור חמאס פיגוע קטלני באולם האירועים של מלון "פארק" בנתניה, שאירח 250 אנשים לסדר פסח, מתוכם נרצחו 30 ונפצעו 160 חוגגים. המתקפה בליל הסדר – מהווה תזכורת שהתנכלות ליהודים לא פסה מהעולם.

הפיגוע היווה שיא לרצף פיגועים קטלניים, כמעט מדי יום, ונחשב למניע העיקרי ליציאה למבצע "חומת מגן" בשטחי יהודה ושומרון.

לימים יצאנו למלחמת "חרבות ברזל", לאחר טבח שבעה באוקטובר 2023, בבוקר חג שמיני עצרת ושמחת תורה תשפ"ד.

(3) ה"סגר" ב"סדר" –  ליל סדר מרחוק – בזום-

להבדיל מהדלת הפתוחה ב"סדר", בחג הפסח תש"פ הוכרז בישראל "סגר" נרחב, באמצעות תקנות שעת חירום למאבק במתקפת נגיף הקורונה.

כך, בערב החג הראשון (8.4.2020), במקום "פקקי תנועה" של מכוניות בדרכן לארוחת החג – הכבישים ברחבי ישראל היו ריקים. מצאנו את עצמנו יושבים בדלתיים סגורות: מסוגרים ומסתגרים, מוגפים בפני המגיפה שכבר גבתה את חיי החולה הראשון בישראל.

את ליל הסדר המשפחתי ערכנו יחד, אך הפעם ב"זום", משלוש דירות שונות: קראנו בהגדה, מזגנו כוסות יין.. ותהינו אפילו אם מותר לפתוח דלתות לאליהו הנביא.

(4) כיסא נוסף  וריק –

ליל הסדר בשנת 2024 התנהל בעת מלחמת "חרבות ברזל",  8 ימים לאחר המתקפה הישירה הראשונה מאיראן על ישראל (ליל הכטבמ"ים).  ביום החג היה "לא שקט", כשברקע התרעות פקע"ר עקב מטחים שנורו לשדרות ולזיקים בדרום, ועקב כלי טיס עוינים בלתי מאוישים שיורטו בגזרות הצפוניות (קו חיפה וצפונה: בחופי נהריה, עכו והקריות. בתגובה צה"ל תקף ברחבי הרצועה ובדרום לבנון.

ובשני לילות הסדר שלאחר מתקפת ה-7/10 –– בשנת תשפ"ד (22.4.2024) ובשנת תשפ"ה (12.4.2025) –– שולחן ליל הסדר נערך עם כיסא נוסף וריק, בציפייה לשיבת החטופים בעזה הביתה, בהשראת המסורת היהודית העתיקה של "שלח את עמי", ובתקוה ל"הַשַּׁתָּא בְּנֵי חוֹרִין" – לחירות לכל עם ישראל.

*   *   *

עם בוא האביב, לקראת חג הפסח תשפ"ז, נייחל בתקווה:

שנדע ימים שקטים ובשורות טובות,

שנשב מסובים יחדיו סביב שולחן ה"סדר", כשכוחנו באחדותנו,

ושנזכה לחזור לשוב ולנוע קדימה – לבנות ולהיבנות.

חג אביב וחג חירות שמח!

אסנת רוזן קרמר