אני נוסעת ברכבת בדרכי לברלין. בעוד כמה שעות אבקר שוב סמוך לבית, שממנו יצאתם סבא פריץ (שלמה) וסבתא ארנה יחד עם אסתר למסע הישרדות אחרון.
סבא יקר שלי. במקום הזה עמדתי כבר בעבר נרגשת, וצפיתי בבית, שבו גידלתם את אסתר, מרים וחנה – שלוש בנותיכם – תוך שמירה והקפדה על יהדות כהלכתה, אך גם תוך הערכה לתרבות שבה צמחתם ותוך השתלבות בחיי המקום.
הרכבת חולפת על פני שדות מוריקים, חמניות צהובות זוקפות ראש, ומסביב שקט פסטורלי, שרק רעש גלגלי הרכבת מפר אותו ומביא אותי שוב ושוב אל אותן תהיות; היופי האין סופי הזה, שהיווה מקור השראה לשירתם של שילר וגתה – גיבורי תרבות שאותם ידעתם לצטט – בולט היום, כפי שבוודאי בלט גם אז, ומקשה עוד יותר על מה שלעולם לא אוכל להבין.
לא הכרתי אותך מעולם סבא יקר שלי. לא יכולתי לדעת על מה חשבת, מה אהבת, ממה התרגשת, מה הסב לך שמחה ומה גרם לך צער.
היום אני כאן כדי לקרוא את תפילת הקדיש, כשרק לוח קטן, המוטבע סמוך מאוד לכניסה אל מה שהיה פעם כל עולמך, מציין בפרטים מעטים את דבר היותכם. אבל הפעם אני כבר מכירה אותך קצת יותר.
אינך יותר "הסבא שנספה באושויץ"; אתה סבא שלי.
באמצעות המכתבים ששלחת לאמא ליוויתי אותך בחודשים האחרונים ברחובות ברלין. צפיתי בך שב בערב הביתה,למקום המגורים החדש, שאליו נאלצתם לעבור ומאוחר יותר אף לחלוק עם דיירים נוספים.
סיפרת לנו, שהרהיטים שהורשתם להשאיר בחזקתכם מתאימים לתנאים החדשים. "הדירה קטנה אז נסתדר, כתבת, ומצאת את עצמך מקבל בהשלמה את הגזירה החדשה.
חנה כבר עזבה, הוספת, ואתם מודאגים. ילדה צעירה כל כך; כיצד היא מסתדרת לבד בעולם? עכשיו גם מרים כבר לא אתכם ואתם נותרתם שרויים בחלל גדול ובתוגה שאין לה סוף.
שרטטת ביד רגישה את חייכם בעיר המתפוררת, ופתחת לנו צוהר למה שהיה עבורכם חיים, שלעולם לא ישובו להיות כפי שהיו. אפשרת לנו לחוש את האימה המצטברת בנפשכם והכול במרומז, ברגישות ובאיפוק.
ועוד הוספת לספר, שסבתא חולה ואין דרך להשיג רופא, המכרים מתמעטים ובכל יום נקרא מישהו אחר להתייצב.
החגים שוב אינם נחגגים באותה שמחה, שאפיינה אותם; מצות אין בהישג יד, נרות לחנוכה נותרו מעט, ותפילת "כל נדרי" של כניסת יום הכיפורים נאמרת בלחש כשבכי חרישי מלווה אותה. בצערה כי רב רוקמת סבתא תכניות להשיב את אמא לברלין; היא בודקת, מתייעצת ובייאוש רב מבינה, שעליה להרפות ולהשלים.
מעט אושר מפיחה אסתר בחייכם. היא מסיימת את לימודיה – כך אתה כותב – ומתחילה לעבוד בגן ילדים, אם כי לא לזמן ארוך.
קול המבשר דופק בדלת והפעם בדלתכם שלכם. הצו שממנו חששתם מגיע, הפעם עבור אסתר.
ב-26.10.1942 עליך להתייצב בנקודת האיסוף – כך נכתב. סבתא מסיימת את עבודתה וממהרת הביתה. נסערת היא אורזת כמה חפצים. את המעיל החם שלה היא מכניסה למזוודה – "היא תזדקק לו יותר ממני" היא כותבת כעבור ימים אחדים, כשהיא שוב מסוגלת לפנות לרגע את מחשבותיה ואת לבה.
השקט המזויף כל כך, שעליו נשענתם במהלך פרק זמן קצר וזמני, מסתיים.
"נלך אתה; נצטרף אליה" אומרת סבתא. "היא הרי חסרת ביטחון, את יודעת" היא כותבת. "לא שולחים ילד לבד למקום בלתי ידוע". היא מספרת על לבטיה הקשים אבל מהר מאוד מבינה, שגם לרע חוקים משלו.
היא מנסה לנחם את עצמה ומאמצת את השמועות, העוברות בין המעטים שעוד נותרו חדשות לבקרים, שמדובר במחנות עבודה.את הרמזים על המתחולל שם באמת אתם מעדיפים להדוף. וגם אם עמוק בלבכם תופסים החשש והאימה מקום אין להם ביטוי במכתבים.
את היום שבו אתם מלווים את אסתר ונפרדים ממנה תיארת, סבא, במכתב קצר; לא עמדת בהתרגשות, בצער ובתחושת החידלון אין קץ.
סבתא פורסת את כאבה במכתב שנכתב על פני כמה ימים. בכל פעם היא כותבת מילים ספורות, וכאשר לבה לא עומד עוד בכאב היא נוטלת פסק זמן ואז שבה וחוזרת אל אותו רגע; אל אותו כאב.
שלוש בנות היו משפחה אוהבת אחת והעתיד מי ישורינו?
בעוד חודשים אחדים ימלאו 70 שנה למותכם, סבא וסבתא שלנו. את תמונתכם יושבים נינוחים על גדת הנהר בבית הקפה אנחנו נוצרים בזיכרוננו.
אסתר, הדודה שלנו, תישאר לנצח יושבת על ספסל כשלראשה כובע ברט, לבושה מעיל אופנתי ועל פניה חיוך של נערה צעירה, ביישנית מעט, שכל החיים עוד לפניה.
קבר מעולם לא נמצא לכם, ואין אבן ששמכם חקוק עליה. יהא הלוח הקטן והצנוע הזה אות להנצחת היותכם.
אני מקווה, שכל ילד, הצועד עם אמו והחולף על פני מה שהיה ביתכם, ישאל לפשר הלוח ויבקש הסבר, וכל נער בדרכו לשיעור על תולדות עמו יזכור, שהיו לכם פנים ושמות.
במרפסת מעל ישבה פעם משפחה; המשפחה שלי.
ועוד אספר לך סבא, שבמקום שאליו כיוונת את תפילותיך, לציון, נולדו לך נכדים, נינים ובני נינים לרוב . אבא שלנו,שמעולם לא הכרת, קיים את שנכתב על מצבתו:
"אם שנים רבות יחיה האדם בכולם ישמח ויזכור את ימי החושך" ואנו זוכרים!
זוכרים מתוך צו חרישי, מתוך התבוננות ולמידה, מתוך אהבה.
דרך ארוכה עשו המכתבים מברלין להולנד ומשם לירושלים. את שתיארתם תוך אמונה ותקווה להגיע ליום, שבו תזכו שוב להיות יחד, הפך עבורנו לפיסת מידע אחרונה, ואפשר לנו אחרי שנים רבות הצצה לנימי הנפש של היקרים לנו,שמעולם לא הכרנו.
הדפים המצהיבים, הנייר המתפורר, אוחסנו ויהיו מעתה נחלתם של רבים לזיכרון עולם.
ברשותכם האילמת שיתפנו רבים, במה שהיה אישי כל כך מתוך אמונה, שכוחו של הזיכרון הוא הכוח המניע של התקווה.
"יהא שלמא רבא מן שמיא וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל".
לפני שבועיים ביקרתי בברלין וסמוך לבית של משפחת אמי, כשלמרגלותינו "אבני הנגף", שעליהן רשומים שמותיהם של סבי פריץ כהן, סבתי ארנה כהן לבית ויישמן ודודתי אסתר, הקראתי את הדברים שלעיל.
מיום שעזבה אמי את ברלין, בספטמבר 1939, ועד מרץ 1943 התנהלה התכתבות רצופה בינה ובין הוריה שנותרו בברלין. אמי עברה את שנות המלחמה בהולנד ולשם נשלחו מכתביהם.
המכתבים, מאות במספר, נשמרו על ידי אמי ורק בשנה האחרונה, בעקבות פנייה של "יד ושם" לציבור להעביר לשימור פריטים שנשארו מתקופת השואה, מצאנו לנכון לבדוק מה מכילה השקית, המונחת אצלה מזה שנים. בעזרת ידידים דוברי גרמנית תרגמתי חלק מהמכתבים, ומקצתם תורגמו גם על ידי אמי.
במהלך התרגום נגלה לנו עולם שלם של חיים בצל האיסורים, הגזרות והאימה, שאפפו את אלה שנותרו. הורי אמי, סבי וסבתי, נשלחו לאושויץ. חודשים אחדים קודם לכן נשלחה אחותה לריגה. המכתבים הועברו לארכיון של קיבוץ "לוחמי הגטאות" שם הם מתורגמים, עוברים שימור כראוי ויפורסמו בעתיד באתר הארכיון.
