רשמיהם של דור הנכדים מטיול שורשים משפחתי בגרמניה, אוקטובר 2012
אנחנו שושנה אשכול וצימבליסט עליזה בנותיהם של אלפרד מיינשטיין ז"ל וגרטה רייס ז"ל דור שלישי לשואה, הורינו שהבינו מה קורה באירופה בשנים 1933-1945, השכילו לברוח בזמן ולא להשאר כפי שעשו סבינו וסבתינו מצד אמנו. סבא שלנו היה קצין בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה ולא האמין בביקורו בארץ בשנת 1937 כי עליו להשאר פה על מנת להנצל, אמר אני לא עשיתי דבר רע ולכן לא יקרה לי ולאשתי כלום בגרמניה, כמובן שזו היתה טעות…
אבינו אלפרד מיינשטיין ז"ל שירת במלחמת העולם הראשונה כחייל בצבא הגרמני, היה שותף במפעל צעצועים , הוזהר על ידי מזכירתו כי הוא נמצא ברשימה ולכן ברח להולנד-אמסטרדם ומשם לארץ (רמות השבים) בשנת 1934.
אמנו גרטה רייס – מיינשטיין ז"ל הגיעה ארצה ב- 1936 פגשה את אבינו ברחוב בתל-אביב, כאן התפתח הרומן שהוביל אותם לנשואים ללא ידיעת ההורים של אמנו. (הוריו של אבינו נפטרו מזקנה קודם עזיבתו). במהלך השנים בקרנו את המקומות בם היו חיים בעבר הורינו ובני משפחתם.
בשנת 1999 לאחר שאבינו נפטר בקשנו את אמנו להענות להזמנה מעיר הולדתה – נירנברג לבקור על מנת לשמוע ולחוות איתה טיול שורשים. (זו היתה ההזמנה ה- 19 מהעיר). התארחנו 5 בני משפחה וסגרנו את המעגל. מיותר לציין כי לאורך השנים אמנו לא דברה אתנו על האסון שקרה למשפחתה הורים דודים נספו בשואה.
בספטמבר האחרון יצאנו 10 בני המשפחה – אנחנו האחיות חלק מילדינו ונכדינו להנחת אבני נגף ע"ש סבינו וסבתינו ז"ל . האבנים הונחו על ידי האמן גינטר דמינג במקום בו הם גרו, הבית שהיה ביתם בנירנברג, רח' ,Celtis 3 אינו בנמצא בעקבות המלחמה, אך במקום יש גן צבורי ובמקום הזה הונחו אבני הנגף בטקס מאד מכובד עלידי נציגי העיריה, עתונות ואנשים זרים שקראו על כך בעתון המקומי.
רצ"ב רשמים של נכדתה הבכורה של שושנה אשכול, ליה, על החויה שעברה, וכן רשמיו של נכדי עמרי על החויה שלו.
"דע מאין אתה בא ולאן אתה הולך"
נכתב בידי : ליה אשכול
טיול שורשים, גזעים ענפים,עלים ואפילו פירות שעתידיים להבשיל. נסענו לעיר ילדותה של סבתא אומה, ביקרנו את ההורים שלה, את ההורים של ההורים, ואפילו סבא אופה בא לבקר. מחברים עוד חלקים בפאזל, איך הם היו אז ואיך אנחנו היום.
והאם זה באמת כל כך רחוק ומזמן או שזה משהו חלק ממני. ממני ממש. היו הרבה שמות והרבה סיפורים ואבני נגף והרבה שאלות ובתוך כל זה עבר איזה חוט שמקשר בינינו והידק אותנו עוד קצת.
מעניין איך זה הרגיש לגור שם בגרמניה ומה היה הקשר שלנו? ומה זה בכלל אומר גלות?
מאיפה יש את הכוחות לעזוב את כל ה- EXTRA" " לטובת מקום יבש צחיח ושומם.
בנוסף נסיבות והשתלשלויות שהביאו אותנו לאיפה שאנחנו היום. משהו כמו, "בזכותם אני פה" – זכות אבות.
ומה מכאן ? מתחילה להבין שאני איזה חלק מאיזה מארג , חלק מאיזה השתלשלות . רוצה לתפקד הכי טוב שיכולה בשרשרת, להיות בדיוק החרוז שאני בדיוק באותו הרגע שעכשיו.
נכתב בידי : עמרי ליבוביץ
כששואלים אותי "מה המוצא שלך?" אני מיד עונה "רומני מצד אבא וגרמני מצד אמא". 65 שנים לאחר הקמת המדינה, זאת עדיין אחת השאלות השגורות בפי כל הישראלים. אני מניח שלא סתם. סבא וסבתא שלי נולדו בארץ, הוריי נולדו בארץ ואין צבר ממני. ובכל זאת, אני מרגיש ומזהה משהו 'ייקה' – גרמני בזהות שלי. לפעמים זה מסתכם בדחף עז לבירה, נקניקייה או כרוב כבוש ולעיתים הדבר מתבטא בחיבה לכתבי הרמן הסה וקפקא או מחזות של ברכט. ביקרתי בגרמניה בעבר, נסעתי עם חברים לברלין בסוף לימודי התיכון כחלק מנהירה של צעירים רבים לביקור חפוז ומהנה. אך בספטמבר האחרון כששבתי לגרמניה זו הייתה חוויה שונה. הנסיעה האחרונה טמנה בחובה יותר מחופשה – אלא הזדמנות, אולי אפילו חד פעמית, לראות כיצד מניחים אבני נגף – זיכרון בכניסה לפארק ציבורי ומקסים שבעבר לא היה כ"כ ציבורי אלא היה בעיקר בית למשפחתי.
נסענו משלחת גדולה, כעשרה מבני המשפחה, ולטיול מבחינתי היו שתי מטרות: הראשונה, הנאה מאותו חלק המשותף לכולנו לבירה ואוכל גרמני. ואילו המטרה השנייה הייתה התחקות אחר השורשים הייקים ב D.N.A שלי דרך הנופים, הריחות, המרצפות עליהן צעדו בשגרת יומם סבא וסבתא רבא שלי – אלפרד מינשטיין וגרטה רייס.
הטיול החל בנירנברג – עיר הולדתה של גרטה רייס הידועה בכינויה "אומה" והמשיך בעיר מינכן לביקור חברי משפחה תוך ניצול מרווה של "האוקטובר פאסט". הימים בגרמניה היו מלאי סתירות – ממסעדה לבית הקברות, ממוזיאון הצעצועים שהיה בבעלותו של סבי טרום המלחמה לחנות הבגדים הקרובה, מבית המשפט בנירנברג לפארק בירה יפיפה ומשם לרחוב בו נתלשו מבתיהם אבותיי. על אף כל הסתירות והדיסוננס, תחושה של הרמוניה עטפה את המסע בגרמניה – אותה הרמוניה שמלווה אותי כישראלי לאורך חיי, אשר מתגלמת בסנכרון בין תחושת החירות והאפשרויות כישראלי לבין חובת הזיכרון וההנצחה כיהודי.
ביומנו האחרון בנירנברג נערך הטקס הרשמי שלשמו התכנסנו – הנחת אבני הנגף בכניסה לפארק במקום המדויק בו דרה משפחתי טרם המלחמה. הטקס היה מרגש ומפתיע בנוכחותם של אנשים זרים: נציגי עירייה בכירים, אנשים ששמעו על המאורע בפרסומים בעמוד האחורי של העיתון המקומי וגם סתם עוברי אורח. אי אפשר להתעלם מהסימבוליות שבדבר. המרחב האישי ביותר, בית, נהפך רשמית למרחב ירוק לרווחת הציבור, אולי בדומה לסיפורה האישי של משפחתי הפתוח בפני כל המבקש לדעת- בארכיונים, בספרים, במוזיאון יד ושם ונכון לספטמבר האחרון גם באותו פארק שללא ספק אשוב ואפקוד בעתיד.
לאורך הטיול זכיתי לראות דברים שלא רואים מכאן. ראיתי ופסעתי ברחובות ובסמטאות בהם התהלכה וחלמה משפחתי על חיים כשווים בגרמניה שאהבו. ראיתי וטעמתי מעט מהמקום אותו לא עזב ליבה של אומה כל ימי חייה.
ראיתי והכרתי את בני משפחתי שנסעו למסע באור חדש מזה שהכרתי. ראיתי את המקומיים ושוחחנו מתוך סקרנות וניסיון להבין את היחס כלפי יהודים בימינו, כאינדיבידואלים וכחברה וכיצד 68 שנים לאחר מכן כל כך הרבה בורות ושנאה נעלמה כלא הייתה. ניסתי להבין כיצד השואה השפיעה על האדם שהנני היום ולא פחות חשוב מכך ניסיתי לתפוס כיצד השפיעה על גרמנים בני גילי בעיצוב זהותם שלהם.
