רוזנבאום מרטה ומנפרד – סיפור חיים

רוזנבאום מרטה ומנפרד – סיפור חיים

מאת רות מקובר רוזנבאום

אנחנו היינו משפחה יהודית מסורתית וגם ציונית אך יחד עם זה "גרמנים טובים עם אמונה יהודית". דבר שהיה נפוץ מאוד במיוחד בגרמניה הדרומית. מקור המשפחות מכל הצדדים היו בכפרים שהמסורת היהודית שמרה עליהם למרות או אולי בגלל היותם "יהודי חסות – שוץ יודן" , יהודים שחיו תחת חסות נסיכים. כאשר עברו לערים המשיכו לשמור על המסורת היהודית. בעירנו היו שני בתי כנסת, אחד אורתודוקסי והשני ליבראלי. מעניין שבקהילה האורתודוקסית היו רוב היהודים ציונים, למרות דרשות הרב שהתנגד לציונות.

אצלנו בבית שמרו מאוד על המסורת, אבל היינו ציונים "טובים" וקופה כחולה של הקרן הקיימת תפסה מקום מרכזי. דודי כבר היה בשנות העשרים רופא שיניים בקיבוץ עין חרוד. אימי הקימה סניף של ויצ"ו בעירנו, אחי ואני היינו חברים בתנועה הציונית כבר מגיל מוקדם. אבי העביר בחשאי כסף לפלסטינה למען מחייתנו שנגיע ארצה. כל הכספים הושקעו בבנק וקנו גם בית בחיפה. השאיפה הייתה להקים משק חקלאי וכבר שולמו הכספים על חשבון, כדי לרכוש מגרש שמיועד היה לשמש מקום למשק חקלאי, היום קרית ביאליק.

בכל זאת עלינו ארצה ברגע האחרון אחרי המתנה מורטת עצבים לקבלת היתר כניסה (סרטיפיקטים). אבי וגם אני עברנו הכשרה חקלאית קצרה לפני העלייה, וחלום כל המשפחה היה להיות חקלאים. אך זמן קצר אחרי שהגענו לחיפה בנק "אשראי" פשט את הרגל ואיתם הלך כל ההון שהמשפחה העבירה ארצה במשך תקופה ארוכה ועם הכסף הלך גם החלום למשק וגם המגרש אבד כי עדיין לא שולם כל הסכום.

אבי לא מצא בארץ בית כנסת לרוחו. לפי השקפתו, בתי הכנסת הקיימים היו או אורתודוכסים מדי או ליבראליים מדי. לכן הקים ביחד עם עוד הרבה "ייקים" אחרים בית כנסת שהתפילות ופעולות תרבותיות אחרות התקיימו ברחוב ארלוזרוב ליד המשרדים של "ארגון עולי גרמניה".

אחי ואני נאלצנו לעזוב את עלית הנוער. אני הייתי במוסד "אהבה" שעם עלייתנו היפנו אותי לשם כדי להשתלם בחקלאות. היה עלי לעזוב את המוסד כי להוריי לא היה כסף לשלם עבור הלימודים.

נאלצתי בגיל 17 לצאת לעבוד בכל עבודה שמצאתי. טבחית, לולנית, בבוקר מוכרת לחם, אחה"צ עוזרת לרופא שיניים וכו'. בשנת 1942 התגייסתי לצבא הבריטי בתור נהגת משאיות במצריים. בשחרורי בשנת 1946 הצטרפתי ל"הגנה" בצורה פעילה ונשלחתי על ידם לעבוד בסניף הדואר הראשי. זה נקרא בזמנו "כיבוש עבודה", כי אז העובדים שם היו ערבים. עם קום המדינה שוב נקראתי לדגל, גויסתי לצבא והדרכתי את הקורס הראשון בח"ן, אחרי כן הייתי רס"ר במחנה גח"ל (גיוס חוץ לארץ).

נישאתי, נולדו לנו 2 בנים, נהייתי סוכנת ביטוח, אך תמיד מצאתי זמן להתנדב לפעילויות ציבוריות, במקום ההתנדבות האחרון נהגתי ברכב של המשמר האזרחי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *