רות שנהר (שטרק) / נעמי אגמון

נולדתי בשנת 1935, להורי: איתמר שטרק וגרטה לבית ווילדה. הורי חיו בברלין שבגרמניה, הם היו חלק מקהילה יהודית ממעמד בינוני – גבוה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בגיל 17, אבי התנדב לצבא הגרמני, שם עבד כטכנאי מטוסים. לאחר מכן זכה בצלב הברזל – אות כבוד על הצטיינות. בתום המלחמה זכה למלגת לימודים בברלין, שם סיים לימודיו כמהנדס חשמל והתקבל לעבודה בחברת "סימנס".

בשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון פוטר אבי מעבודתו בחברת "סימנס". הורי החליטו לעלות לפלשתינה. הם עלו והתיישבו בחיפה – בת גלים. בחיפה. אבי עבד בחשמלייה שבבית חרושת למלט "נשר" אך התפטר כשאילצו אותו להצטרף להסתדרות הוא סרב בטענה שאחרי שחזה בהתנהגות האיגודים בגרמניה, אין בכוחו להצטרף לכך. לאחר מכן פתח אבי חנות לתיקון מכשירי מדידה מדויקים, ציוד רפואי וכדומה.

גרנו בדירה שכורה בת חדר אחד בבת גלים, מול הים. בלילה היה חדר המגורים הופך לחדר שינה. הייתה בשכונה קבוצה גדולה של "יקים" (עולי גרמניה), חיילים בריטים ותושבים ערבים.

בהיותי כבת שנה ב 1936, נסעתי עם אמי לבקר את הוריה בברלין. היא רצתה להציג את התינוקת אדומת השיער בפני המשפחה המורחבת. הסבים והסבתות בקשו מאמא להשאירני שם לתקופת מה אבל משפג תוקפה של אשרת הנסיעה, הגיע פקיד מטעם הגסטאפו והודיע לה שעלינו לעזוב.

שנות ילדותי בבת גלים זכורות לי כתקופה נעימה. בשעות אחר הצהריים נהגו היקים להיפגש לקפה ועוגה כפי שהורגלו בארץ מוצאם. הם דברו וקראו בגרמנית ואני – הילדה המתרגמת. מתחת לדירה גר זוג רקדנים מעולי הונגריה אשר לקחו אותי תחת חסותם, לעיתים קרובות לקחו אותי לקזינו הסמוך שנחשב למקום בילוי מפואר, שם זכיתי בגביע גלידה על רגל מתכת וופל משולש עם הררי קצפת ודובדבן בקצה.

מימי מלחמת השחרור זכורים לי מספר אירועים מרכזיים: בהיותי בת 5 נעשה ניסיון להפציץ את בתי הזיקוק ונמל חיפה, את המטוס התוקף הצליחו ליירט, עובדה שעוררה את התושבים לצאת במחולות לאורך שפת הים.

בלילות הייתי ישנה על אלונקה ובכל צפירה היו מורידים אותי למקלט. במיוחד זכורה לי עלייתה של דודתי בעלייה בלתי חוקית, הדודה אללי    elli ) ) הייתה עצורה זמן מה בעתלית. – זכור לי שהיא העבירה לאמא ידיעה שאין לה נעליים ואז אמא הגיעה עם חבילה ובה נעלים וזרקה אליה, אך קצין בריטי הגיב ואמר: you blude jew. ב1944 שמענו שאניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" נעצרה ע"י הבריטים, אנו רצנו בהמוננו אל החוף כשבידינו שמיכות, מזון ובגדים במטרה להעבירם לעולים.

במהלך המלחמה לא הייתה לנו כל ידיעה מה עלה בגורל סבא וסבתא. עם סיום המלחמה ב 1945 , הגיעה אלינו ידיעה ראשונה: wir leben (אנחנו חיים). על המכתב היה חתום אלפרד ווילדה. סבי וסבתי הגיעו ארצה. נודע לנו שבשנים 1942 – 1945 הם היו בטרזיינשטאט.   בשלב ראשון גרו סבי וסבתי בביתנו. הם, הורי, דודתי ואני ישנו במיטות מתקפלות בכל מקום אפשרי.

מאותם ימים הרגשתי שכל תשומת הלב עברה ממני – הבת היחידה, אליהם. אני נשארתי בצד. אמי יצאה לעבוד כך שהיה עלי לדאוג לעצמי. באותם ימים עוד לא היו בבית טלפונים וכמובן שלא היו מכוניות. כשחברים רצו להיפגש נהגו לשרוק בשריקה מוסכמת, אם התקבלה תשובה הרי שניתן להיכנס ולהתארח.

בראשית לימודי בביה"ס הייתי תלמידה טובה וממושמעת הצטיינתי בהתעמלות, זמרה וסדר וניקיון. בשעות הערב נהגתי לחכות לאמי אחרי העבודה ואז הלכנו יחד למכולת וקונות לחם, חלבה ומרגרינה. בתקופת ה"צנע" זכיתי תמורת הנקודות, לרבע חבילת חמאה בשבוע.

בבית הספר התיכון למדתי תחילה בהדר הכרמל אך כעבור שנה החליטו הורי שמוטב שאלמד מקצוע שימושי , כך קרה שהתחלתי ללמוד אצל צלמת ידועה בחיפה בשם: שרלוטה מאיר. שם למדתי עד לגיוסי לצבא – ליחידת שירותים טכניים במודיעין של חיל האוויר.

בתקופת שרותי בצה"ל הכרתי את אריה שרפברג ונוצרו ביננו קשרי חברות. ב1955 השתחררתי מהצבא ועבדתי ב"סולל בונה"- בצילום. אריה נסע ללימודים באנגליה אך שמרנו על קשר במכתבים. ב 1958, עם שובו מלימודים, – נישאנו.

נולדו לנו שלושה ילדים: ב-1960 נולד הבן הבכור גבי, הוא חי כיום בארה"ב ולו שני ילדים. ב-1965 נולדה בתנו אורלי וב-1973 נולדה מיכל.

אריה שבמסגרת נסיעותיו לחו"ל חויב בעברות שמו, (על פי דרישתו של בן גוריון) אנו עברתנו את השם לשנהר. אני סיימתי את תעודת הבגרות ויצאתי ללימודים באוניברסיטה. במסגרת עבודתו של אריה ברפא"ל היינו פעמיים בשנת שבתון בארה"ב, יצאנו לשם עם ילדינו ובפעם השנייה גם עם אמי שנשארה לבד. מצבו הבריאותי של אריה הלך והידרדר, עד שב1989 הוא נפטר.

לימים, הכרתי את שמוליק שהיה שופט בירושלים, נוצרו ביננו קשרי ידידות והחלטנו שנגור יחד. שמוליק הצטרף אלי לחיפה שם בנינו את ביתנו. שמוליק כהן בבית המשפט בחיפה. חיינו יחד כ-18 שנה- עד יום מותו. בשנת 2009 עברתי לגור במגדלי הים התיכון – נורדיה. בתמיכתה של בתי אורלי.

אמי: גרטה לבית ווילדה

אמי – גרטה (מרגרטה) לבית ווילדה נולדה בברלין בשנת 1898.  למרות שהייתה אישה בעלת הרגלי תרבות נוקשים, הייתה תמיד חברתי הטובה ביותר. היא השפיעה רבות על התפתחותי ועל התנהגותי במשך השנים. ידעתי תמיד שעלי לשמור על גו זקוף, לא להתלונן אלא להתמודד עם המצב גם כשהוא איננו קל.

יחד עם זאת דאגה אמא לכך שאלמד התעמלות ומכיוון שמצבה הכלכלי היה קשה היא שילמה למדריכה בהדפסות על מכונת כתיבה.

אמא עבדה בסוכנות של חברת "עסיס", שם הצליחה לנהל את המשרד על אף העברית הקלוקלת ולהשתלב בלשון הגרמנית (עברית הייתה לה קשה ביותר).

עם ההחמרה במצב בריאותו של אריה העברתי את אמא למחלקה סיעודית כדי שאוכל להקדיש זמן רב יותר לבעלי.   שם אמא חייתה עד גיל 96.

אבי: איתמר שטרק

אבי נולד בשלזיה העליונה שבצפון גרמניה בשנת 1894. בגיל 17 התנדב למלחמת העולם הראשונה ונלחם עם הכוחות הגרמניים בתור טכנאי מטוסים. הוא למד הנדסת חשמל בטכניון שבגרמניה על חשבון מלגת מתנדב לה זכה בעקבות התנדבותו לצבא.

בברלין , הכיר את אמא. אבא עבד בחברת "סימנס" אך עם עליית הנאציזם הוא פוטר עקב יהדותו. אמא עבדה אצל יבואן עורות יהודי בשם שפירו. היבואן ראה את הנולד והציע להורי לעבור לפלשתינה, הוא ביקש מהם לצרף למשא את בתו גינה בת ה 16.

באוקטובר 1933 הגיעו הורי לחיפה. את גינה הביאו למוסד "אהבה" שבקרית ביאליק. והם התיישבו בבת גלים שבחיפה.

אבי הביא מחו"ל את האופנוע עם סירה שהיה ברשותו והרבה לערוך טיולים. הוא עבד ופרנס, מאוחר יותר, הקים בית מלאכה למכשירי מדידה. עבד שם עד פרוץ מלחמת השחרור. ערב המלחמה אסף אבי את כל המכשירים והעבירם לדירה בבת גלים. כשחזר מן המלחמה, שב לבית המלאכה ולהפתעתו הסתבר, שהמקום נפרץ, בעוד 2 אנשים מונעים ממנו להיכנס. הוא ניסה להסביר (בעברית קלוקלת) שזו טעות כיוון שהמפעל הפרוץ הוא שלו, אך דבר לא הועיל, היה עליו לשוב לביתו בעודו שקוע בדיכאון ממושך.

מאותה עת היה לי קשה מאוד לעמוד מול אבא: לדוגמא: הוא סרב לחלוטין שאצטרף לתנועת נוער, רק בתיווכה של אמא הוסכם שאלך ל"צופים". בשנת 1960 אבא חזר לגרמניה. מצבנו הכלכלי השתפר מיום שקיבלנו שילומים. אבא זכה לפיצוי על פטנט שהביא להמצאת הרמזור. אבא נפטר בשנת 1978 בגיל 84.

אלפרד ואדלהייד ווילדה, הורי אמי נשארו בברלין למרות עליית הנאציזם. הם לא רצו לעזוב לנפשה את אמה של סבתי (אנה כהן) ,ששהתה בבית הורים.   עוד בשנת 1942 הגיעו מכתבים מביתם בברלין, כל זה עד שהם הועברו לטרזיינשטאט. הדודה אללי, אחותה של אמי הצליחה לעלות ארצה באותה שנה, בעלייה בלתי לגאלית. סבתא עבדה במחנה במתפרה, וסבא היה חצרן. (יתכן, שבזכות תעסוקתם הצליחו לשרוד). הם הגיעו למחנה בשנות ה70 לחייהם. לא ידועים לי כל פרטים על קורותיהם בימים קשים אלה, אני יודעת שהם ירדו במשקל בצורה ניכרת.

בשלב מאוחר יותר הורע מצבה של סבתי והיא לא הייתה יכולה לעמוד על רגליה. סבי החצרן שהיה בקשרים טובים עם הסובבים אותו הבין שהם מועמדים להישלח לאושוויץ. כשהגיע צו הטרנספורט הוא דרש מסבתא שלא תצא מן החדר ולא תשמיע קול. שהיא תחכה לו עד שיגיע אליה. משהחזיר סבא את כרטיסי המזון הובן במחנה שהם כבר אינם במקום. סבא עבר למסתור ושהה שם עד שקרונות הרכבת לאושוויץ עזבו את המחנה. לא עבר זמן רב ובחוץ נשמעו קולות התותחים של הרוסים שבאו לשחרר את עצורי המחנה. האנשים הועברו למחנה החלמה: אמריקאי בשם "דגנדורף" .

באנייה "שמפיליון" עלו סבי וסבתי ארצה. השנה היא 1945. אני זוכרת שחזרתי בבית הספר כשאמי הנרגשת קראה לי לצאת ולהביט אל הים בכיוון הנמל ,שם ראיתי את קצה האנייה בה הגיעו.

חברי האגודה של H.O.G – התאחדות עולי גרמניה. הזמינו אותם כדי שאבי ירצה ויספר על קורותיו.

סבא וסבתא גרו אצלנו בדירת החדר האחד במשך כשנה. סבתא בישלה וסבא ארגן את משק הבית כך שאמא יכולה הייתה לצאת לעבוד. מאותו זמן, כל חיינו נעו סביבם. כעבור כשנה הם עברו לדירה במעון עולים לניצולי השואה בנווה שאנן.   דודתי אללי טיפלה בהם ואנחנו נהגנו לבקרם בשבתות. שם גרו שניהם עד יומם האחרון.