על שלמה ניצני (מוני) בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת, האיש שהפך לאגדה בחייו.
מאת: יאיר בר-קול
בכל יום זיכרון לחללי צה"ל אני נזכר בחברים רבים מהצבא, מהלימודים, מהשכונה ומהעבודה שאינם עוד אתנו, אבל באחד מהם, שלמה ניצני (מוני) אני נזכר לעתים קרובות מאוד ולא רק ביום הזיכרון.
את מוני הכרתי מקרוב כשהיינו יחד באותה מחלקה ובאותו חדר בקורס קציני חי"ר מחזור אפריל 1957.
מוני נולד וגדל בכפר חיטים הסמוך לכינרת המושב השיתופי הראשון בארץ שהוריו היו ממייסדיו. בשיחות לתוך הלילה אחרי שעת כיבוי אורות שמעתי מפיו על ילדותו בתנאים לא קלים ובצניעות חומרית בישוב הקטן שאפילו לא היה מחובר לחשמל ולמים זורמים וגם לחם לאכול כמעט לא היה.
הקורס שלנו היה הראשון אחרי מלחמת קדש ורובנו הגענו לקורס עם ניסיון קרבי כזה או אחר וכמובן הלכו שם סיפורים בלי סוף. מוני לא סיפר כלום אבל נפוצו שמועות (לא מפיו) על עלילותיו בסתיו 1956 בקרב ה"מיתלה" בסיני שבו השתתף כסמל מחלקה בגדוד הנחל המוצנח. רק כאשר אחרי הקורס כשהוענק לו צל"ש הרמטכ"ל על ידי משה דיין, שבהמשך הוחלט להמיר אותו בעיטור הגבורה, נודעו כל הפרטים המדהימים וחיש מהר התפרסמו ברחבי צה"ל ומאז ועד היום הפכו לאגדה.
בשעת הפעולה ב"מיתלה" נפתחה אש חזקה על הזחל"ם שעליו פיקד ונהג הזחל"ם נהרג מיד. מוני לקח את ההגה ותחת אש חזקה נסע קדימה תוך שהוא מחלץ פצועים שנפלו מזחל"ם שנסע לפניו. הוא העלה את הפצועים על הזחל"ם, הפעיל כלי נשק אחדים שהיו בידי הפצועים נגד עמדות האויב ושיתק אותן וכך הציל חיי פצועים וחיי חיילי היחידה כולה.
אחרי השירות הסדיר בילה מוני ארבע שנים בעבודה חקלאית קשה ומכיוון שלא קיבל שטח להקמת משק חקלאי משלו, התגייס לצבא הקבע ובין השאר נשלח כנספח צבאי לקונגו לסייע שם בהקמת הצבא ושוב נפוצו סיפורים עליו. ואכן הוא לא רק הקים שם צבא מאומן אלא גם יצא למלחמה בראש יחידה צבאית שניצחה את הפולשים לקונגו והוא עוטר על ידי נשיא קונגו באות הכבוד הגבוה ביותר שבדרך כלל לא מוענק לזרים.
כשחזר לארץ הספיק מוני רק להשתתף בקרבות האחרונים של מלחמת ששת הימים ובהמשך גויס לחיל השריון. אנחנו חבריו לא הבנו מה פתאום מעבירים צנחן ואיש חיל רגלים מובהק כמוהו לשריון, גם הוא לא כל כך הבין, אבל התנה את גיוסו בכך שיינתן לו להתנסות בכל המסלול שעובר שריונאי, הסיר את דרגות הקצונה ולמד את כל המקצועות ממפקד טנק ועד קורסים ברמות הפיקוד השונות ונכנס ברצינות וקפדנות האופייניים לו לתפקיד מג"ד שריון 79.
מלחמת יום הכיפורים מצאה אותו שועט בראש הגדוד לעבר תעלת סואץ ועל אף שנתקלו באש קטלנית, עלו על מארבים וספגו אבדות כבדות, המשיכו הלאה והצליחו להציל את חיי רבים מיושבי אחד המעוזים. מוני פיקד בגבורה ובקור רוח על החיילים, על הוצאת הפצועים ועל חידוש המלאים וכך יממה שלמה ללא הפסקה עד שנפגע בראשו מפגז. הוא פונה לבית החולים "סורוקה" ושם החל קרב ההישרדות שלו שנמשך 39 שנים. הרמטכ"ל מוטה גור כשהעניק לו את אות המופת ציין את כושר מנהיגותו של מוני, עמידתו האיתנה, אומץ ליבו וקור רוחו שנסכו ביטחון בקרב פיקודיו וחיזקו את רוחם. אין קצין בצה"ל שלא שמע את שמו של מוני ולא התחנך על סיפורי הגבורה ועל הערכים שהנחיל והפכו למרכיב מרכזי ומוביל במורשת הקרב של צה"ל.
מוני השתחרר מהצבא בדרגת סגן-אלוף ועל אף מצבו הקשה הוא ניגש להגשים את חלומו – הקמת משק חקלאי. המשפחה רכשה משק במושב משמרת שם שתלו אבוקדו אפרסמון והקימו חממת פרחים ((גרברה). הכל בעבודה עצמית של בני המשפחה ובעזרת חברים מהצבא.
על אף הפציעה הקשה הוא נאבק במשך השנים להישאר פעיל בגוף ובנפש גם אחרי שהמשק נפגע במשבר הכלכלי של שנות ה-80 ונמכר. גם במצבו הקשה הוא ואשתו זוהר טיילו הרבה בארץ וגם היה שומע חופשי של שיעורי היסטוריה וספרות באוניברסיטה העברית ובמכון אבשלום. נדרשו ממנו כוחות נפש לא רגילים להתמודד ולהתגבר על הקשיים שבנוסף להם ב-1999 נם נפטרה זוהר ובקיץ 2007 נפטר הבן מיכאל, אך זמן קצר אחר כך פגש את תלמה מקיבוץ משמר העמק והם נישאו. באחרונה, כשדיברתי עם תלמה והזכרנו את צניעותו המופלגת היא סיפרה לי שכל פעם כשהיא סיפרה לחברים על עלילותיו במלחמות ועל עיטור הגבורה שהוענק לו הוא הרגיש אי נעימות והשתיק אותה ב"די תפסיקי"
בסוף שנת 2010 חלה הידרדרות קריטית במצבו עקב פגיעת הראש הקשה וגופו לא עמד יותר בתוצאות הפציעה והוא נפטר בגיל 76 ב-6 באוקטובר 2012 ממש ביום השנה לפרוץ מלחמת יום כיפור ובמלאת 39 שנים לפציעתו האנושה.אני זוכר את ההלוויה הצבאית של מוני שהיתה אירוע עצוב במיוחד.
גם כשעלינו לקבר ביום השלושים בגילוי המצבה, ובימי הזיכרון עמדנו בראש מורכן ובעיניים דומעות, נציגי צה"ל הצדיעו והרמטכ"ל בני גנץ הציב דגלון על הקבר שבו נחרטו המילים "שלמה (מוני) ניצני יליד כפר חיטים, בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת, איש האדמה, לוחם ומשורר" זכרו יישאר תמיד בלב חבריו.
