סבי, אברהם יצחק חיים גלבאום נולד בורשה. בשנת 1905, בהיותו בן 21 היגר לגרמניה. שם הכיר את סבתי שאף היא היגרה מפולין. הוא השתקע באופנבך שעל הנהר מיין, שהייתה מרכז לייצור מוצרי עור. סבי עבד במקצועו – עיבוד עורות ואף שיווק אותם בעצמו.
בשנת 1914 עקב היותו נתין רוסי נכלא בעת מלחמת העולם הראשונה במחנה שבויים. שם בלט באישיותו ונתמנה לאחראי על השבויים ויזם הטבות שונות למענם.
עם סיום המלחמה ב-1918 עברה המשפחה שמנתה כבר את שלושת הבנים חנוך (היינריך – אבי) יעקב ומשה לעיר הנובר. שם הקים סבי עסק למחזור מתכות. בשנותיו הראשונות העסק שגשג תודות לביקוש המוגבר למתכות, אך לאחר מספר שנים עסקי המתכות נחלשו. אז פנה סבי לעסקי הטכסטיל, הקים מתפרה מודרנית על מכונות חשמליות לייצור חולצות גברים, בנוסף שתי חנויות לשיווק התוצרת.
בשנת 1933 בעקבות עליית הנאצים לשלטון הורע מצב היהודים וסבי שהיה ציוני בדיעותיו החל לתכנן את יציאת המשפחה מגרמניה ועליה לארץ ישראל. הבנים הצעירים היו הראשונים למימוש הרעיון.
תחילה בשנת 1933, עלה ארצה הבן יעקב שסיים את לימודיו בבית הספר החקלאי אהלם. בית ספר זה נוהל על ידי הקהילה היהודית של הנובר ביזמתו ובמימונו של מוריץ סימון. מטרת בית הספר הייתה להקנות לנוער היהודי בגולה ידע במקצועות החקלאות כהכנה לעלייה.
בשנת 1935 עלה ארצה הבן משה שסיים לימודי הבנאות בגילדת הבנאים. חוקי הגזע לא חלו על מקצוע זה.
הבן הבכור (אבי) עדיין נשאר בגרמניה מאחר ונישא לאימי בשנת 1936 ועזר בניהול העסקים, הן לסבא גלבאום והן למשפחת אימי בדורטמונד. בשנה זו הגשים סבי את חלומו ועלה עם סבתי ארצה. סבי היה איש מיוחד. נולד בבית דתי והיה בקי בתפילה, חומש, רש"י, גמרא ותוספות. למרות שלא קיבל חינוך פורמאלי מלבד לימוד קודש ב"חדר" ובישיבה ידע על בוריין רוסית, פולנית, יידיש ואת העברית כ"לשון הקודש". בהגיעו .
הוא היה יזם באופיו. בעל כושר הסתגלות יוצא מן הכלל וחרוץ מאוד. הדבר בא לידי ביטוי הן באופנבך כשעסק בעיבוד עורות והן בהנובר בעסקי המתכות. הוא היה בעל יכולת ניהולית מעולה וחוש עסקי חד.
הוא יצר מנגנון תפעולי לעסק: משרד מקצועי ומסודר וצוות עובדים מיומן. כל זאת ללא לימודים מסודרים. בכל ענין עסקי היה לו חזון. הוא היה היוזם המארגן והמבצע. בנוסף עסק בפעילות ציבורית בקהילה היהודית ובתנועה הציונית. כך התמנה לסגן יו"ר הסניף של התנועה בהנובר.
בהגיעו ארצה חיפש מיד ומצא עבודה במלון "אקסלסיור" ברח' הירקון בתל-אביב. הוא לא בחל בשום עבודה, קיבל את האורחים, נשא את מטענם, ניקה את החדרים, שטף רצפות ועסק בכל עבודות הניקיון והתחזוקה.
בשנים 1938-1937 התארגנה בעיריית תל-אביב מחלקה מיוחדת שעסקה באירוח חיילים בריטיים שהוצבו בארץ במשגרת שלטון המנדט. אנשי המחלקה השתמשו בשירותי המלון לצורך זה וכך נוצר הקשר העסקי הראשון בין המחלקה לסבי.
עם פרוץ מלחמת העולם ב-1939 תוגבר הכוח הצבאי הבריטי, והוחלט בעירייה להקים מועדון למען החיילים. סבי התבקש למצוא מקום מתאים. הוא החליט על בית קטן שניצב ברח' הירקון 101 פינת רח' פרישמן ליד מלון "קטה דן". הוא שיפץ את המבנה בכספו והכשירו לייעודו החדש. במועדון מצאו החיילים האורחים פאב בסגנון אנגלי המוכר להם, מסעדה בטעם שלל בית ויחס חם וידידותי.
בעוד סבי עסוק בהפעלת מועדון החיילים נפל דבר בגרמניה. אני כתינוקת בת שנה והורי (אבי היה בעל נתינות פולנית) גורשנו בין לילה למחנה המעבר זבונז'ין, בגבול פולין. אבי פנה את אביו בארץ בבקשה לסייע לו לעלות ארצה חרף גזרות המנדט. סבי הפעיל את קשריו בעירייה ובשלטונות המנדט וכך קיבלנו לאחר שמונה חודשים סרטיפיקטים שאפשרו לנו לצאת את גרמניה בצורה חוקית. עלינו כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה.
בשנים 1943-1944 בעיצומה של המלחמה שהלכה ונמשכה גדלה עוד יותר מצבת הכוחות הבריטיים בארץ והמועדון היה צר מלהכילם. נוצר הצורך להעבירו למקום גדול יותר. סבי נפרד ברוח טובה ממחלקת האירוח בעיריית תל-אביב והחליט להסב את המקום שברשותו למקום בילוי לציבור הרחב תחת השם "מועדון הידידים" הוא שכר שני מבנים סמוכים, בנה מלתחות ומרפסות שמש לשימוש המתרחצים בחוף פרישמן. המקום פעל כמסעדה ובית קפה מן השעות המוקדמות ועד חצות, כאשר בשבתות אחה"צ ובערבים היה אפשר ליהנות מנגינת התזמורת, לרקוד ריקודים סלוניים ולצפות בהופעות אמנים. סבי שהיה קשור למקום מבוקר עד ערב מצא זמן להמשיך בפעילותו הציבורית. הוא ייסד וניהל את ארגון הסוחרים שחטיבת בתי הקפה והמסעדות הייתה דומיננטית בו.
על אף ש"מועדון הידידים" היה עסק מוצלח מבחינה חברתית הוא לא השתלם מבחינה כלכלית. סבי הכניס שותפים לעסק והמשיך להפעילו עד 1949. תוך כדי מלחמת השחרור, ב-1949 נפטר סבי בפתאומיות והו היה בן 64 במותו. זמן קצר לאחר מכן נסגר "מועדון הידידים".
סבי היה שותף במועדון הידידים . אשמח לצור קשר.