קהילת הייקים

דוד לוטן לבושין

מאת: חוה בינדר

נולד בחיפה ב1944 . למד בבית ספר הלל דאז, כיום ליאו-בק. בצבא שירת בתחילה כלוחם בגולני ולאחר מכן כאפסנאי. לאחר השחרור התחיל לעבוד עם אביו בעסק לזגגות ליטוש זכוכית ויצור מראות, עד 1985. לאחר מכן עבד כשכיר בתחום הזכוכית, ועד הגמלאות היה בעל בית מלאכה למסגור תמונות. למד באוניברסיטה הפתוחה תואר ראשון במדעי החברה והרוח. 

כיום גמלאי, מתנדב של הארגון. נשוי, אב לשלושה , סב לשבעה נכדים.  

הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי מצעד צבאי. אבא וסבא לקחו אותי בגאווה רבה לחזות במצעד של צבא הגנה לישראל ("די אישראלישה יודישע ארמה") הייתי בן 5.  בשל קשריו הטובים של אבא מחד ושל סבא כצייר השלטים של חנות ה"כל בו חפציבה" מאידך הרשו לנו לעלות על גג החנות אשר הייתה ברחוב הרצל בחיפה בצמוד לבית הקרנות (כיום מרכז ההשקעות של בנק דיסקונט). יצאנו השכם בבוקר למקום אשר היה כבר עמוס ומלא באנשים (מורשים ובלתי מורשים) אשר נדחקו ודחפו אותנו בהמתנה למצעד. הדגלון כבר נשמט מידי ובגדי החג התלכלכו אף נקרעו בזמן שחיכינו. סבא ואבא כעסו על אי הסדר ועל חוסר נימוס וההתנהגות הלא נאותה של "הציבור לבנטיני" וגם אני בכיתי אם בשל הדחיפות או הדגל שאבד וגם כי היה חם ועדיין המצעד לא החל לצעוד. מצב הרוח הרע חלף ברגע שהמצעד החל לנוע לעינינו. טור הדגלנים בראש המצעד מלווים בתזמורת (מכבי האש) ואחריהם חיילים וחיילות נושאי רובים. טורי השוטרים הכלליים ושוטרי המשטרה הצבאית.

גם טור של קבוצת סדרני הפועל נושאי הדגל האדום (כיאה לחיפה ולראש העיר אבא חושי ונאמנו "ג'ו אולמייטי" – אלמוגי). אחריהם בסך הגיחו פרשים על סוסים, סוסים נושאי אלונקות וגם יחידות גמלים. ובסוף המצעד שיירת המשוריינים ונושאי תותחים. לאחר זמן קצר עבר גם מטס של "אווירונים". אז המצעד הרשים אותי מאוד למרות שכיום אני יודע שהיה זה מצעד "עוני" ומצעד משני כמחווה לתושבי חיפה (נדמה לי כי המצעד הרשמי נתקיים בירושלים). שמח ומלא גאווה חזרתי לביתנו להחליף את בגדי החג שהתלכלכו ונקרעו במהומה שלפני המצעד. מהבית הלכנו לגינה במגוריהם של סבא אוסקר וסבתא רוזה לארוחת צהריים חגיגית לכבוד חג העצמאות. 

לא הבנתי מדוע אנו כולנו חוגגים ואוכלים את ארוחת החג דווקא בגינת הבית שבו גרו הסבא והסבתא. עוד יותר הופתעתי כאשר העמידנו הצלם שהוזמן מראש לצילום משפחתי בהרכב מלא של כל המשפחה. שאלתי את הורי מה הסיבה לכל החגיגיות והצילום הסבירו לי כי יום העצמאות הוא חג מאוד מיוחד עבור עם ישראל אשר הגיעו לישראל ארצם מהגולה, ובשביל משפחתנו בפרט אשר עזבה את גרמניה בעוד מועד. (קורות השואה ומה שעבר על סבא וסבתא ומשפחתנו בגרמניה עוד היו מעבר להבנתי וידיעתי). בצילום המשפחתי כולם נראים מחייכים ושבעי רצון אך זכורה לי ההרגשה העצובה שהשתררה במהלך הארוחה ואחריה ולא ידעתי את הסיבה לכך. 

כחודש אחרי יום העצמאות סופר לי סבא וסבתא נוסעים מישראל לבקר את ביתם ומשפחתם בארגנטינה ברחוקה. נסיעתם תהיה ארוכה מאוד, באוניה לאיטליה , ברכבת לאנגליה ומשם שוב באונית  משא לארגנטינה. לאחר שיתאוששו מהנסיעה ויבקרו את בני המשפחה יחזרו לישראל. סבא התעקש שלא לעזוב את ישראל לפני חגיגת יום ההולדת של ישראל ולא להיות בדרכים בזמן החגים ("יום טובים") בהם ביקש להיות עם משפחתו הקרובה. לכן גם הוזמן הצלם לצלם את כולנו ותמונה זו תלווה אותם בדרכם. בזמנו רק למאורעות מיוחדים הוזמן צלם להנציח את הנוכחים במקום. במקרים אחרים וגם כאשר רצו לחסוך בהוצאה היינו הולכים לצלם או לצלמת להצטלם. הדבר היה כרוך בהוצאה כספית לא מבוטלת ולכן אין הרבה מאוד תמונות מהתקופה. 

לא הבנתי כי סיבת הנסיעה הייתה בעיקר כלכלית שכן מצבם הכלכלי היה קשה. מקום עבודה מסודר לא היה והורי שניהם עבדו לפרנס את המשפחה, ולא יכלו לתמוך בהם רק במעט. הייתה זאת גם תקופת ה"צנע" ומחסור במצרכי מזון רבים. הפתרון לבקר בארגנטינה אצל בני המשפחה אשר מצבם הכלכלי היה טוב יותר ובעיות של מחסור במזון לא היו שם, היה הגיוני. הייתי בטוח שבבוא העת כאשר ירווח לכולנו וקיצוב המזון יפסק נשוב ונפגש. זאת הייתה משאת נפשם של סבא וסבתא. משאת נפש אשר לא התגשמה. הצילום הדהוי מאותה מסיבת פרידה בה כולם חייכו כלפי חוץ אך בליבם פנימה הייתה מועקה קשה של פרידה. אז לא הבנתי ולא ידעתי זאת. לא זכיתי לפגוש בסבא וסבתא שוב ורק מזיכרונותיו הכתובים למדתי על הרגשתו ואכזבתו שלא הצליח לשוב ולחזור לישראל. 

סיפורו של דוד לוטן – מתוך פרויקט תיעוד סיפורי חיפה פרויקט משותף לארגון פסגות כרמל וארכיון העיר חיפה מתוך חוברת קהילתון, מאי – יוני 2019, עורך: מיכה לימור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן