מאת: מיכאל דק
כשחזרה דניאלה דנציגר זייטמן משהות בת למעלה משנתיים בהולנד, עברה לגור בבית שהיה ביתה של סבתא רבתא שלה, מלי דנציגר בתל אביב. בבית הזה בילתה דניאלה לא מעט בשנות הילדות המוקדמת שלה, ולימים, בבית זה, כתבה את הרומאן ההיסטורי שלה "הדוקטור". הדוקטור הוא ד"ר פליקס דנציגר, המכונה ליקס, שיחד עם אשתו מלי עלו ארצה ב- 1923 ולימים הקימו את בית החולים 'דנציגר' .
"גדלתי בבית שהיה שלהם עם הכל, כולל הריחות, וריחות הרי מעוררים זיכרונות" אמרה דניאלה במפגש מקוון שנערך במסגרת ארגון יוצאי מרכז אירופה. האפשרות לכנס את המורשת המשפחתית לכדי יצירה העסיקה אותה, אמרה במפגש, אך היה ברור לה שסרט לא יהיה המדיום המתאים לספר את הסיפור. הפור נפל והכוונה היתה לכתוב רומאן היסטורי המבוסס על סיפור תולדותיה של משפחת דנציגר.
"חשבתי שזו תהיה עבודת שורשים. טעיתי, ועוד איך. אחרי שנה וחצי של תחקיר הבנתי. היה עלי לכנס את תולדותיהן של שתי משפחות ציוניות בגרמניה, משפחות דנציגר ורוזנבליט. לשני אבות המשפחות קראו פליקס, לשניהם הוענקו אותות הצטיינות במלחמת העולם הראשונה שבה השתתפו; שניהם פעלו פעילות ציונית נלהבת בגרמניה ועלו לארץ ישראל.
הד"ר דנציגר הקים בית חולים בירושלים ואחרי מאורעות תרפ"ט העביר אותו לרחוב גרוזנברג בתל אביב ופעל נמרצות במסגרת התנועה הרוויזיוניסטית להקמת מדינת ישראל".
דניאלה מדברת על שלב התחקיר כשלב המרתק שאין בו גבולות. אחר כך מגיע שלב עיצוב הדמויות שאת חלקן לא הכירה אך מורשתן עברה במשפחה. אט אט צמח רומאן היסטורי מרתק, כתוב בכישרון בלתי מבוטל. לקורא מזומן מפגש עם להט ציוני ודבקות של בני המשפחה במטרה, בכל מטרה שסומנה.
עיון באילן היוחסין הצמוד לטקסט חושף מעט מן הענפים שהסתעפו מן השורשים שנטעו וילהלם ולואיזה דנציגר ושמואל ופאני רוזנבליט: פליקס רוזנבליט, הוא פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל, האמן יצחק דנציגר, שפיסל את הפסל האיקוני 'נמרוד', השופט יורם דנציגר, ומעכשיו גם הסופרת דניאלה דנציגר זייטמן.
(מתוך הספר )
אוגוסט 1929
"ד"ר דנציגר טוב שבאת […]יש המון פצועים אבל כרגע יש כאן אדם אחד שאיכשהו הגיעה לאוזניו השמועה שאתה מגיע, ומאז הוא לא מפסיק לקרוא בשמך…. נדמה לי שאתה מכיר אותו, העיתונאי פון וייזל…הוא הוכה ונדקר אתמול בגבו סמוך לשער יפו. הריאה השמאלית שלו נפגעה, והכתף שלו במצב קשה. אחד הרופאים טיפל בו ותפר אותו, אך הוא מתעקש שמשהו לא בסדר ודורש שד"ר דנציגר יבוא ויבדוק אותו." […]
ליקס הגיע למיטתו של וייזל ומצא אותו חיוור כסיד ובמצב רע…
" דר וייזל ספר לי מה קרה."
"הבט. אינני רופא אך אני מכיר את הגוף שלי ואני יודע שמשהו אינו כשורה. איני רגיש לכאב, אנא ממך פתח את התפרים ותראה בעצמך."
ליקס הביט בו בספק, אך משהו בנחישותו רמז לו שאולי כדאי שיקשיב לו. הוא פתח בזהירות את התפרים ולפתע פרץ דם התיז ולכלך את חולצתו הלבנה בטרם הספיק ללבוש חלוק.
"לעזאזל!" קרא ליקס בגרמנית […]
ליקס הבין שלרופא שטיפל בפון וייזל, כמו לרוב אנשי הצוות במקום, כנראה לא היה ניסיון בפצועי מלחמה או דקירות סכין. ליקס, לעומתם, ראה אינספור פצעים כאלה בשדות הקרב במלחמה הגדולה. הוא הפסיק את הדימום וסגר את הפצע כהלכה, ולאחר מכן התפנה לטפל בשאר הפצועים.
לקראת צהריים החלו להגיע אל בית החולים עשרות רבות של פצועים רבים מהם ילדים שותתי דם, זועקים ובוכים…
ד"ר אורבך, מה קורה פה?"
"היה טבח נוראי בחברון, חייבים להזדרז, מי יודע עוד כמה יש בדרך."
הסצנה נקראת כמו מתוך תסריט. כמעט שידור חי. הקורא מרגיש שהוא נמצא במקום האירועים ורואה את המתרחש. הספר מיטיב לתאר את האווירה ואת האירועים כאילו נכחה הכותבת במקום ההתרחשות.
פורסם ביקינתון גיליון 307
