קהילת הייקים

רות ויוסף אדלר / אילנה פורת ודורית וידבסקי

ארגון יוצאי מרכז אירופה

אמי, רות אדלר (לבית מונטנר) נולדה בברלין ב- 1923, בשיא השתוללות האינפלציה בגרמניה. כילדה, הרשים אותי המשפט שחזר ונאמר בבית : "היינו הולכים למכולת עם מזוודה מלאה במארקים…".

בשנת 1933 עם התמנותו של היטלר (בבחירות דמוקרטיות!) לקנצלר, הבינו סבי (יהושוע מונטנר, אביה של אמי) והדוד-רבא שלי (פרופ' זיסמן מונטנר, רופא וחוקר תולדות ההיסטוריה הרפואית היהודית, הקדיש את חייו לחקר הכתבים הרפואיים של הרמב"ם, אסף הרופא, דונולו) את מה שלצערנו מעטים מדי הבינו במועד, כלומר את הסכנה הטמונה בדיבוריו של היטלר והיגרו לפלשתינה. הדוד זיסמן השתקע בירושלים ברח' הנביאים וזכורני שהקליניקה שלו שיקפה את כל רבדי האוכלוסיה הירושלמית: יהודים חילונים, דתיים וחרדים, ערבים, נזירים נוצרים, אתיופים (אז הם עוד נקראו חבשים…). הדוד זיסמן ורעייתו נלי היו חשוכי ילדים והתייחסו אל אמי רות כאל נכדתם האהובה ולאחר מכן "העתיקו" את אותה אהבה לנו, אילנה ודורית, בנותיה של רות.

סבי יהושוע, סבתי נעמי, אמי רות (בת 10 בהגיעה ארצה) והסבא יעקב התגוררו ברח' ריינס בתל-אביב בקירבת ככר דיזנגוף. אמא זכרה כיצד בלילות הקיץ החמים היתה נרדמת לצלילי השיר "היי הו, היי הו" של הגמדים בסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" שהוקרן בקולנוע אסתר בעל הגג הפתוח. היא למדה בביה"ס היסודי תל נורדאו ולאחר מכן בתיכון המסחרי גאולה בת"א.

דירתם היתה בת 2 חדרים וכשהגיעו קרובים/חברים ניצולי השואה ארצה אירחו אותם סבא וסבתא בביתם עד להתערותם של הפליטים בארץ החדשה. אמא תמיד אמרה בפליאה : "כנראה שהקירות התרחבו והתמתחו". היא עצמה ישנה אז במטבח.

סבא יהושוע היה דקורטור לחלונות ראווה ועל לקוחותיו נמנו דובק וליבר. כשסיימה אמא את התיכון שאל את מר ליבר, בעל מפעל הממתקים המשפחתי הקטן בדרום ת"א, אם תימצא אצלו עבודה לבתו רות. מר ליבר ענה בשוויון נפש : "שתתחיל מחר". פשוט, לללא ראיונות, ללא חברות השמה, בלא מבחנים מפרכים של יום שלם. אמא החלה לעבוד כפקידה במפעל (שלטה בעברית, אנגלית, גרמנית והפליאה לעשות בקצרנות) והפכה למזכירת החברה.

ב- 1946 פגשה אמא בבית חברים בת"א את אבא, יוסף (ג'ו, יוז'י) אדלר. אבא נולד בוינה ב- 1920 להוריו אדולף ואילונקה. היה לו אח, פטר, צעיר ממנו ב- 10 שנים. לאחר האנשלוס (1938) הפצירו בו הוריו להמלט מוינה לפלשתינה והבטיחו לו :"אנו נבוא אחריך". זו היתה הפעם האחרונה בה ראה את משפחתו. אביו נעלם יום אחד ברחוב וגורלו מעולם לא נודע. האם אילונקה שלחה את פטר, האח הצעיר, לדנמרק, אך בגבור געגועיה היא ביקשה ממנו שיחזור לוינה ובכך, למרבה הצער, חרצה את גורלו…. כשאבא בן ה-18 הגיע ארצה, הוא התגייס מיד לצבא הבריטי ו-"ראה עולם" : השתתף בקרבות בדנקירק, היה בדרום אפריקה ולאחר מכן שירת תקופה ממושכת במצרים. נותרו מכתבים שאמו אילונקה כתבה לאבא בהם היא מתארת את געגועיה אליו, כמה הוא יפה במדי הצבא הבריטי, וחוזה את סופה. ממכתב למכתב גדל יאושה. לפי המידע שמצאנו ב-"יד ושם", ב- 1942 נספו אילונקה ופטר בן ה-12 במחנה ריכוז בקירבת העיר מינסק.

אבא ואמא נישאו ב- 1947 בצהרי יום ששי בטקס צנוע בבית כנסת בת"א. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס אבא לצה"ל ואמא חזרה לבית הוריה ברח' ריינס בת"א כשכרסה בין שיניה. מקלטים לא היו באותה עת, וכשהפציצו הערבים את ת"א נכנסה אמא לארון המעילים הצר ב-"הול" בדירה. על כך אמרה: "אני הייתי בארון אבל את היית בחוץ….". ב- 1948 עם לידתי, שלחו מברק לאבא ששירת אי שם בגליל ובו בישרו לו בטעות שנולד לו בן! במרוצת השנים, כשעלתה אנקדוטה זו על הפרק, תמיד אמר: "מעולם לא התאכזבתי כשגיליתי שזו הייתה בת".

לאחר המלחמה עברו אבא ואמא לרמת-גן. ב- 1952 נולדה אחותי דורית. כמנהג הייקים, החל אבא לעבוד כשוליה אצל "מייסטר", דקורטור לוילונות, ולאחר מספר שנים, כשהשתלם במקצוע זה, הפך לעצמאי והיה לו בית מלאכה קטן בר"ג עם תופרת אחת. אחותי ואני (ולאחר מכן ילדינו, נכדיו של אבא) אהבנו להצטרף לאבא בימי חופשות ולעזור לו.

לקוחותיו של אבא היו הן ממסדיים (בעיקר אני זוכרת מילדותי את בתי האבות "מלבן" שהיו מאד עלובים וגדושים בניצולי שואה. לעתים היו ביקורים אלה מאד קשים עבורי, כשהקשישים צעקו וזעקו, וגם קינחו את אפיהם בוילונות…..) והן פרטיים. כאן זכורים לי ביקורים ב-"דירות פאר" תל-אביביות, חוויות שנחרטו עמוק במוחה של ילדה קטנה. כאשר הגיע זמנם של הנכדים להתלוות לסבא יוז'י היה זה כבר עידן אחר של בתי אבות מפוארים ומרוצפים בשיש וגם הם, כמונו, אהבו מאד להתלוות לסבא שלהם, החביב וישר הדרך. בני הקטן אמר לי יום אחד : "סבא פשוט מכיר את כל העולם!".

בשנת 1970 רכשה חברת "עלית" את מפעל הממתקים "ליבר". אמא שכבר היתה אז אשה מבוגרת היתה בטוחה "ישלחו אותי הביתה", ולא כך היה. "עלית" ביקשו אותה להמשיך ולעבוד כמזכירה במפעל בר"ג וכך המשיכה אמא לעבוד בעלית עד 2007. היא פרשה בגיל 84! סה"כ שנות עבודתה בליבר + עלית היו 66 שנה! יתכן והיתה ממשיכה לעבוד עד עצם היום הזה לולא מכרו עלית את המגרש בר"ג והעבירו את המשרדים לקרית אריה (אזור תעשיה ליד פתח תקוה), או אז החליטה אמא שיקשה עליה להגיע מר"ג לפ"ת והודיעה על פרישתה. אמא היתה שם דבר בעלית, אהובה מאד, בעלת ידע פנומנלי על ההיסטוריה של התעשיה הישראלית, מין אנציקלופדיה מהלכת. בעלית קראו לה "שמורת הטבע שלנו" ו-"הנכס של עלית", וכמובן שאמא בעלת ההומור הייקי היתה מפטירה: "כן, הנאחס של עלית"…..

לרגל פרישתה ערכו עלית (אז כבר שטראוס) לאמא אירוע פרידה מרשים, מושקע ומרגש ביותר. במהלך האירוע הוקרן סרטון שהכין אסף, הנכד הבכור, ובו הוא מראיין את אמא.

אחותי דורית ואני לא היינו רגילות לומר שיש לנו אמא גמלאית….. ואכן, אמא היתה פנסיונרית במשך שלוש שנים בלבד, וב – 2010 נפטרה והיא בת 87. אבא נפטר ב- 1995.

אחותי דורית ואני, ילדינו וכל חברינו זוכרים את הורינו בחיבה ובהוקרה עמוקה. היו להם נישואים טובים ומלאי הערכה זה לזו. בשביל אבי שאיבד את כל משפחתו, היינו אנו, משפחתו הקטנה, חזות הכל. יחד עם זאת, הייקיות והשירות בצבא הבריטי הטביעו בו את חותמם: הוא לא היה מהמנשקים ומחבקים, וכשהעביר את ידו על ראשינו, בנותיו, ידענו שזו תמצית האהבה. שניהם היו ליברלים, נאורים, אוהבי המדינה, ציונים, בעלי חוש הומור מפותח. הם הנחילו לנו ערכים אנושיים שאנו מקווים שאנו, ממשיכי דרכם, מיישמים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן