חניתה רודני

"Life is a gift” – "החיים הם מתנה", הוא שם סיפרה האוטוביוגרפי של חניתה רודני. "שלוש פעמים קיבלתי את החיים במתנה" אומרת חניתה, ומגוללת סיפור חיים מרתק.

היום, בגיל 81 חניתה היא נשיאת "אנוש" – עמותה ישראלית לבריאות הנפש, נושאת אותות הוקרה רבים ביניהם: "אות הנשיא למתנדב" ו-"יקירת אנוש". אם לארבעה ילדים, אלמנותו של בוב, סבתא לעשרה נכדים ובאמתחתה… שלל תוכניות לעתיד.

ראיינתי את חניתה בביתה, במרכז כפר סבא. בית מזמין, צבעוני, נעים, מוקף מרפסת ירוקה. פגשתי אישה מאירת פנים, זוג עיניים בורקות מאחורי משקפיים, חייכנית, בעלת חוש הומור שלא הפסיקה להציע כיבוד, ישיבה נוחה, חומר כתוב, תמונות ובעיקר – פתיחות, כנות ושטף דיבור שהפכו את הראיון לחוויה מרגשת.

אנליזה – שרלוטה לבית לואוי – Lowi

ברלין – 1929-1939

חניתה נולדה בשם אנליזה – שרלוטה לגרטרוד וריצ'ארד לואוי (Lowi) בקיץ 1929 בברלין.

היות שנולדה פגית, הוגדרו סיכוייה לשרוד כאפסיים. ממעמקי הכלי בו הונחה עטופה, כתינוקת ללא רוח חיים, הקימה קול צעקה שהרעיד את החדר והחזיר אליה את תשומת הלב. מאז – אמרה לה אימה "את נתת לעצמך את מתנת החיים. בשעת צרה תצרחי!". שתיהן לא ידעו עד כמה תהיה אמירה זו מועילה…

הילדה נקראה בפי בני משפחתה ליז, לייסל. ליז ואחיה הבוגר, הננס, גדלו במשפחה חמה, מבוססת, מעורה בחיי החברה הגרמנית, עוסקת בספורט, מבלה, נופשת… לעובדת היותם יהודים לא הייתה משמעות מיוחדת, עד ליל הבדולח, נובמבר 1938. למחרת, כשיצאו לבית הספר, קיבל הננס הוראה מאביהם לשמור על ליז הקטנה ולא לעזוב לה את היד. זאת הייתה הפעם הראשונה שהאבא נתן הוראה כזאת.

בדרך לבית הספר ראו הילדים שהמדרכות, הכבישים והחצרות מכוסים בזכוכיות. גם בחנות הבדים הגדולה של אביהם נופצו הזגוגיות וניתלה שלט גדול "Jude". בפתח בית הספר עמדה המורה, לא איפשרה להם להיכנס ודחפה אותם בחוזקה לעבר הזכוכיות. מאז, לא הורשו עוד לבקר בבית הספר. שעות ארוכות שהו הילדים בבית והורשו לצאת לחצר הבניין רק לזמן קצר. יום אחד, לא היה הננס בבית. ליז ירדה לבד לחצר. דקות מעטות חלפו עד ששמעה מאחוריה את רישרוש הבד של המדים החדשים. קול צעדים הלך והתקרב. הקול לא בישר טובות. היא טיפסה על העץ והורדה ממנו במכות חזקות ע"י קבוצה של ילדים-נערים. היו אלה החברים של הננס שהצטרפו לנוער ההיטלראי.

תוך דקות מצאה עצמה במרתף חשוך, ריח של תפוחי אדמה רקובים באוויר, שקים רטובים על הריצפה. העבירו אותה ממקום למקום, לא הרפו. הם היו חבורה של שמונה עד עשרה ילדים-נערים, צעירים ובוגרים יותר. הם היכו אותה, בעטו בה, קיללו אותה, התעללו בה נפשית ומינית. לשאלה: "כיצד הצליחה ילדה בת תשע לשרוד?" היא עונה את שהבינה בבגרותה – היא "הקפיאה" את עצמה והתנתקה מהמתרחש.

שבועיים נמשכה ההתעללות – היא יודעת זאת לפי שני סופי השבוע במרתף בהם הנערים לא הלכו לבית הספר ונמצאו שם כל היום, וע"פ "המלאכית" שלא הופיעה בשני סופי השבוע. "המלאכית" הייתה אישה גרמניה שמדי יום הופיעה עם צלחת מרק חם, מגבת חמה לרחצה וחולצה נקיה. היא האכילה, רחצה, הלבישה ועודדה את הילדה הקטנה. בימי שישי היא הכינה אותה לכך שלא תהיה יומיים והזהירה אותה לבל תזכיר את קיומה כי אז – "את תמותי ואני אמות!" הזהירה ה"מלאכית".

ביום שני, לאחר שני סופי שבוע במרתף, אמרה לה "המלאכית" שהיום אחיה יבוא לקחת אותה. היא הכינה אותה לקראת המפגש והראתה לה לאן עליה לזחול בחושך. ואכן… באותו יום אחר הצהריים נפתחה הדלת. ליז קראה בשמו: "הננס!" אך לא הצליחה לקום ממקומה. רק כשקרא הננס בשמה, הצליחה לזחול לעבר הסולם המוביל אל הדלת. בכוחות משותפים הצליח הננס, גיבור בן 11.5 להוציא אותה מהמרתף ולהחזירה הביתה – זו הייתה לידתה השניה.

בבית, איש לא שאל, איש לא דיבר. האם עמדה מאובנת ליד החלון, האב ישב בכסאו ללא ניע. נסתם הגולל על האירוע. עד היום, חניתה אינה יודעת מה ידעו ומה לא ידעו הוריה על קורותיה בשבועיים בהם נעדרה, אך היא מבינה ש"בזכות" היעלמותה הם הבינו, שבגרמניה קיימת סכנה ממשית וכי יש לפעול למען הצלת הילדים.

על חווית המרתף אומרת חניתה: "זו הייתה השואה הפרטית שלי, אבל זה שורש הכוח שלי בחיים. מהתהום אפשר לעלות או לסחוב את זה כגיבנת על הגב. יש אור בקצה המנהרה וצריך ללכת לקראתו, בלי לראות את החושך". שאלות רבות נותרו בלתי פתורות. היכן היה אבא? היכן הייתה אמא? מה הם ידעו? מה הם יכלו / לא יכלו לעשות? מאיפה ידע הננס על מקום הימצאה? אך תשובות אין. לא היה, אין ולא יהיה את מי לשאול.

קרוב ל-50 שנה עברו עד שאזרה אומץ חניתה וחזרה לברלין. ב-1986 נסעה לשם עם בוב, ביקרה בחצר שהעץ הבודד בה הוקף עצים נוספים שהפכו לחורשה. הבית עמד כפי שזכרה אותו, אך לא הצליחה להיכנס אליו – אם משום שלא גרו בו או בגלל שדייריו לא היו בבית. היא הרגישה בטוחה ומוגנת עם בוב כשברקע לא נשמע קול צעדי המגפיים… "זה היה הטיפול הפסיכולוגי הטוב ביותר" אומרת חניתה. ב-2006 ביקרה שם שוב עם רינה, בתה. גם אז לא הצליחה להיכנס אל תוך הבית.

משפחה חדשה ליברפול 1939-1946

בוקר אחד, בקיץ 1939, הלבישו את הילדה בשמלה יפה, סירקו אותה, נתנו בידה מזוודה ואביה אמר: "בואי, הולכים" – אף אחד לא אמר לאן.
את הננס סגרו בשירותים ומשם שמעה אותו צועק: "אל תלכי לבד! אל תלכי בלעדיי!".האב אחז בידה, יחד הלכו לתחנת הרכבת. שם, ללא חיבוק, ללא נשיקה, ללא הסברים, אמר שלום ושלח את הילדה בת ה-10 אל קבוצת הילדים שעמדה על הרציף.

כולם נשאו על צווארם שרשרת ועליה שמם, תמונתם וכתובתם. בשרשרת שנשאה ליז התנוססה תמונה שלה ושל הננס. הננס לא היה שם. מהרכבת הועברו הילדים לאונייה, הם הוחזקו בבטן האונייה ולא הורשו לעלות לסיפון. הספינה, בדרכה לארצות הברית, עגנה בליברפול, אנגליה. הילדים הורדו. (בדיעבד התברר לחניתה שהמעבר מגרמניה לאנגליה היה במסגרת ה-Kinder Transport – 10,000 אישורי כניסה לאנגליה שניתנו לילדים יהודיים מגרמניה, בתנאי שיהיה מי שיקלוט אותם וידאג לצורכיהם).

כשעגנה האונייה בליברפול והילדים ירדו ממנה, עמדו על הרציף שורות שורות של אנשים עם תמונות. חניתה חיפשה את האנשים שמחזיקים בתמונה שלה ושל אחיה, הננס. אחת הנשים ניגשה אליה והראתה לה את התמונה. הילדה שמחה מאוד, חיבקה אותה, מתוך מחשבה שאחיה כבר נמצא אצלה. אך לא. האישה אמרה בהחלטיות: "לא! רק את!!". לא עזרו לה מחאותיה וסירובה להצטרף אל האישה. בסופו של דבר הגיעה ליז אל הבית שיהפוך לביתה ואל האנשים שיהפכו עבורה לאמא דולי ואבא ליאו. היתה זו הפעם השלישית בה קבלה את מתנת החיים….

לבני הזוג לא היו ילדים משלהם. הבית החדש היה בית מסודר, מטופח, מוקפד. בחדר שהמתין לה היו שתי מיטות. הימצאותן גרמה לה להאמין שהננס עומד להצטרף אליה. בעצב, מספרת חניתה, על תחושת החסר מול המיטה הריקה. רק בהזדמנות אחת אוישה המיטה. בן דודה, גינטר זליגמן, הגיע לליברפול כחייל בגדודים הארץ ישראליים של הצבא הבריטי. היא לא הפסיקה לחבק אותו באותו הלילה. היא הייתה כל כך גאה בחייל שהלך איתם לבית הכנסת ביום הכיפורים.

שנים אחר כך נמצאה אצל גינטר תמונת הילדים (ליז והננס) אותה העבירה אימו, דודתה,  לידי הקהילה היהודית בליברפול, בדרכה לארה"ב.
ככל שהעמקנו בראיון, גילינו שגינטר הפך לימים לבעלה של אחות אימי. דהיינו: ילדיו הם בני דודי המתגוררים בארצות הברית. בשמחה חידשתי את הקשר ביניהם לבין חניתה.

ליז, שנקראה עתה אנליז נשלחה לפנימייה ללימוד אנגלית ועמדה בהצלחה בבחינות הכניסה לבית הספר… באנגלית כמובן. בבית החדש "הנוהל" היה שאין מדברים על גרמניה, על הבית ועל ההורים. על סירובה לדרישת הוריה "החדשים" לקרוא להם אמא ואבא, חטפה סטירה והמשיכה לעמוד בסירובה. למרות הקשיים הרבים, הגעגועים למשפחה ולבית בגרמניה והניתוק מעולמה הקודם – הצליחו ההורים החדשים ליצור מסגרת חיים תומכת לאנליז.

מההורים בגרמניה הגיעו מכתבים קצרים, בני 25 מילים, כפי שהורשו לכתוב. המכתב האחרון נשלח ב-1942, טרם נשלחו הוריה לטרזנשטט. חניתה מצאה את המכתב במגירה של אמא דולי – כשרוקנה את הבית לאחר פטירתה. "דולי כנראה הסתכלה בו הרבה", אומרת חניתה. אנליז הצליחה בלימודיה, השתלבה בחברה היהודית בשכונה ובגיל 15, הצטרפה לתנועת "הבונים" – תנועת נוער ציונית. שם מצאה חברים חדשים, פעילות, אידיאולוגיה ומטרה: עלייה לארץ ישראל. בגיל 17 סיימה את התיכון ואת בחינות הבגרות.

האהבה מבריאה הכל 1946-1948

כשאמא דולי קראה ביומן של אנליז שהיא רוצה לעלות לארץ ישראל, היא הגיבה בחריפות. בעקבות התפרצות כעס, כאב ואכזבה של אמא דולי, נאלצה אלניז לבלות את אותו הלילה על מדרגות הבית… חניתה הצטרפה לקיבוץ הכשרה שמריהו, שם הוכשרו החניכים לקראת העלייה לארץ ישראל והחיים בקיבוץ. שם כונתה בפי החברים: "לי". חוויות מסעירות עברה לי בשתי שנות ההכשרה.

ב-1946 פגשה בחור שעל ידו קעקוע של מספר והאות D. לשאלתה: "מה זה?" סיפר הבחור על דכאו ועל מחנות הריכוז וההשמדה. ככל שהתארכה השיחה, גילו השניים שאחיה, הננס לואוי, היה איתו תקופה ארוכה, הציל את חייו מספר פעמים ובעת שחרור המחנה ב-1945 שניהם היו בחיים. לכן, רבים הסיכויים שהוא חי. על הוריה כבר ידעה מהסוכנות היהודית בלונדון שהם נרצחו באושוויץ ב-1944. מלאת תקווה, המשיכה לחפש אחר אחיה. לאחר ימים ארוכים של תקווה וציפייה, הגיעו רשימות הצלב האדום ובהן שמו של אחיה, שמת ב-12.4.45, לאחר שחרור המחנה בידי האמריקאים. כנראה שהננס מת בגלל אכילה מופרזת.

זו הייתה ידיעה שמוטטה אותה. היא לא הפסיקה לבכות ואושפזה אשפוז ארוך בבית החולים. רק אז החלה לדבר – על אחיה, על הוריה שמתו, על החבר מההכשרה שנטש אותה, על העבר, על ההווה. על המרתף לא סיפרה. וכמו שאומרת חניתה, "תמיד יש אור בקצה המנהרה וצריך ללכת לקראתו",  האור הופיע בדמותו של בוב.

בוב- גבר בן 25, גבוה, לבוש חליפה מהודרת, מעשן מקטרת, חייל משוחרר מהצבא הבריטי, ששירת בדיויזית הצנחנים בארץ ישראל – "הכלניות", ג'נטלמן אמיתי – הצטרף לקיבוץ ההכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל. לי הייתה רק בת 17, לא מוכנה עדיין לקשר זוגי עם גבר בוגר, ש"ראה כבר את כל זוועות המלחמה", אך הוא לא ויתר. בסבלנות אין קץ הוא קילף קליפה אחר קליפה אצל לי… הוא הופיע בבית החולים כשבידיו ענבים, תותים, פרחים, מיני שוקולד – מי יכול היה להשיגם אז?

ערב נסיעתו לישראל, במסגרת המח"ל, הודיע לה: "אני לא נוסע מפה עד שאני לא יודע את כל הסיפור". חניתה סיפרה וסיפרה וסיפרה – גם את סיפור המרתף סיפרה, לראשונה. כאן, בעיניים בורקות, אומרת חניתה משפט שהיא תחזור עליו פעמים רבות:  "האהבה מבריאה הכל".

בוב יצא לארץ ישראל לקיבוץ כפר הנשיא (קיבוץ שהוקם ע"י חברי ההכשרה הבוגרים). לי נותרה עם שני דברים. האחד, עציץ שבוב נתן לה ובו "נטוע" דגלון ישראל ועליו השם: חניתה. השני – ההבטחה: "בכפר הנשיא נתחתן". המכתבים שהגיעו מבוב גילו, שבוב גויס להגנה, והיה אחראי על ספינת מעפילים. במכתביו תיאר את העולים – ניצולי שואה. הוא התייחס למצוקותיהם, הקשיים שלהם, תיאר את כוחות הנפש שלהם וכיצד הוא התמודד עם התפקיד. האירוסין נערכו במכתבים ותאריך החתונה נקבע ל-1.3.1949 לאחר הגעתה הצפויה ארצה. על האירוסין הודיעה לי בקיבוץ הכשרה באמצעות מודעה על הלוח. מסיבת האירוסין נערכה בבית הוריה דולי וליאו לוי ללא החתן… אוי לאותה בושה!

ארוכה הדרך לארץ ישראל

תוכניות לחוד ומציאות לחוד. לי עזבה את ההכשרה באנגליה ב- 1948, לאחר שהות מחייבת בת שנתיים, הגרעין הגיע למחנה המעבר במרסיי. היות שידעה צרפתית על בוריה, שימשה כשליחת המחנה אל העיר. בידיה הופקדו הקניות, הסידורים, מסירת הדואר, המברקים… על כן לא הורשתה לעלות עם הקבוצה לישראל עד שיימצא לה מחליף. לאחר התחנונים, הבכי, ההסברים, החתונה הקרובה והגעתם הצפויה של ההורים ארצה, (אפילו להודיע להם על העיכוב אי-אפשר היה בגלל סודיות קיומו של המחנה) הגיעה חניתה ארצה בסוף פברואר 1949, יום לפני הגעת ההורים לחתונה.

בנמל חיפה פגשה את בוב. את הלילה בילו אצל בן דודה. לילה ראשון עם בוב, ביחידות. אך אליה וקוץ בה. בוב אמר-הודיע שהם לא יכולים להתחתן בתאריך המיועד, ה-1.3.1949 כי הם לא נפגשו הרבה זמן והם לא התנסו יחד בחיים בארץ. החיים בארץ מאוד מאוד קשים, אמר בוב, ולכן צריך לחכות עם החתונה.

לי, עדיין תשושה מתלאות הדרך, נרגשת מהפגישה עם בוב, נרגשת מהפגישה הצפויה למחרת עם ההורים – לא הבינה את הדברים לעומקם, אך הבינה בבירור שהחתונה לא תתקיים כמתוכנן.

ומה תאמר להורים? למחרת הגיעו ההורים וקיבלו את ה"בשורה". שוב "בושות" להורים. הם מאוד כעסו, חזרו לאנגליה מבלי שהתקיימה חתונה. לאמא דולי היה קשה לסלוח לחתן החדש והיחיד. זאת, עד שנולדו וגדלו הנכדים. רק אז הבינה את איכויותיו של בוב כבעל וכאבא.

הקיבוצניקים משפחת רודני – כפר הנשיא

לי, שמעתה נקראה באופן רשמי חניתה, הגיעה, בעקבות בוב, לקיבוץ כפר הנשיא, למרות שחברי הגרעין שלה הגיעו לבית העמק. לא קל היה לה בכפר הנשיא. הקיבוץ היה עדיין שוחות ואוהלים. האדמה קשה, הקור עז, על המים זורמים וחשמל… לא העזו אפילו לחלום. החברים לא היו בני גילה ולא בני הגרעין שלה. היא שובצה לעבודה במטבח הילדים.

למרות כל מה שלא היה לה, היה לה את בוב! והיא אהבה את בוב. מאוד! "האהבה מבריאה הכל", אומרת חניתה ועיניה בורקות. בל"ג בעומר תש"ט, 15.5.1949 התחתנו חניתה ובוב בכפר הנשיא. זו הייתה החתונה הראשונה שנערכה בכפר הנשיא. עד אז נערכו חתונות בני הקיבוצים במטולה. חניתה לבשה שמלה פרחונית ,שהביאה מאנגליה, ועל ראשה זר אותו חבשה אמא דולי בחתונתה שלה. החופה הועמדה על רצפת הצריף הראשון שעתיד היה להיבנות בכפר הנשיא. מכל הסביבה באו לצפות בחגיגה. וההורים? אינם בין האורחים..

ועוד "בושה" שספגו ההורים – נודע להם מפי קרוב משפחה, שחניתה ובוב יצאו לירח דבש לפני החתונה! מה שהם לא ידעו הוא, שבדרך לירח הדבש המוקדם (כי רק אז הוא התאפשר לבוב מבחינת העבודה) עצר בוב את חניתה בשדות מחניים, הוציא את טבעת הנישואין ואמר: "אני מקדש אותך תחת כיפת השמיים. אלוהים הוא העד שלנו וגם הפרחים" וענד לה את הטבעת. אכן, נישואים כדת וכדין! חניתה ובוב התמקמו בכפר הנשיא. היא הרגישה בטוחה, אוהבת ונאהבת "בפסגת העולם", כדבריה, עם בוב, עם ההריון הראשון, לידת הבת הבכורה, רינה (1950), העבודה בבית הילדים. כל אלה העניקו לה תחושה של  משפחה והסבו לה אושר רב. שנה וחצי לאחר מכן נולד הבן השני, רפי (1951).

אבל ענן העיב על האושר הגדול. עבודתו של בוב כנהג משאית בנסיעות החוץ הארוכות. במשך ימים ארוכים נעדר בוב מהבית. נסיעה מהגליל לסדום וחזרה, ארכה שבועיים… בשבת, עזב את הבית כבר ב-4 אחר- הצהריים. חניתה נותרה לבד. אם צעירה לשני ילדים קטנים, שהחלו לגלות סימני מצוקה בהיעדר אביהם. לאחר התלבטויות קשות – כשבוב לא רוצה לעזוב, וחניתה מאוד רוצה לעזוב – החליטו בני הזוג לעזוב את הקיבוץ.

מעברים – בארץ ובעולם

ב-1953 עזבה משפחת רודני את הקיבוץ. בעזרת ההורים מאנגליה ובכסף שהתקבל ממכירתה של מצלמת "לייקה" יקרה, שהחביא אביה בגרמניה, הצליחה המשפחה לרכוש דירה באשקלון. עבור חניתה הייתה זו שנה מאושרת. ילדיה היו איתה בבית, היא אהבה את הבית, את החצר, את הים, היא הפעילה גן ילדים של ויצ"ו ו… בוב היה איתם בבית.

עברה רק שנה ובוב החליט שהוא לא יכול לחיות כך יותר כי הוא מרגיש שהוא לוקח את העבודה מאנשי המקום. ומהגליל שלחו אליו משאית אדומה, חדשה, כ"פיתוי". הוא רצה לחזור לקיבוץ. חניתה סירבה, אך גם להיפרד מבוב לא רצתה. היא כתבה להורים באנגליה, ואלו… שוב כעסו על בוב… הם הסכימו לכך שחניתה והילדים יבואו אליהם לליברפול. שלושה חודשים שהו חניתה והילדים בליברפול. בהתחלה היה מאוד נחמד, אחר כך התחילו החיכוכים, המריבות…

בוב חזר לכפר הנשיא ולעבודות החוץ כנהג משאית. הם התכתבו כל הזמן. חניתה הסכימה לחזור ארצה רק בתנאי שבוב יפסיק את נסיעות החוץ הארוכות. ההבטחה ניתנה. חניתה חזרה לכפר הנשיא. בוב הפסיק את נסיעות החוץ אך רק לזמן קצר… חניתה חזרה לעבודתה בבית הילדים, ב- 1955 ילדה את בנם השלישי, רון (לימים, טייס בחיל האוויר). הילדים הגיבו בצורה קשה להיעדרו של בוב. שניהם הבינו, שכדי לשמור על המשפחה, אין ברירה אלא לעזוב את כפר הנשיא.

מדרום תיפתח הטובה

בוב פגש חבר שהצטרף למושב השיתופי "תימורים" (באיזור קרית מלאכי). כשהוא בא הבייתה עם ההצעה לבוא לגור שם זה כבר היה אחרי שהוא ביקר שם והתאהב במקום. לאחר שעברו את ועדת הקבלה והפקידו את הכסף הדרוש החליטו חניתה ובוב, בשנת 1957, לעזוב את כפר הנשיא ולעבור לתימורים.

עתה, כששלושת ילדיה היו איתה בבית, ובוב הפסיק את נסיעות החוץ הארוכות ועסק רק בנסיעות קצרות ובקניינות במשק, הפכה חניתה לעקרת בית במשרה מלאה. זה היה חידוש ואתגר לא קל…הבית טופח, הגינה הקטנה החלה פורחת, בית רודני היה לבית מארח, פתוח, נעים, אך לא אישה כחניתה תסתפק רק באלה…

בעקבות ביקור של חברתה של אימה מליברפול, הצטרפה חניתה ב-1957 לארגון ויצ"ו. היא ידעה, שאמא דולי, הייתה פעילה בויצ"ו ליברפול ובזכות פעילות זו נקלטה היא שם כילדת ה-Kinder Transport.

הפעילות בויצ"ו החלה בקרב הנשים והילדים ביישובי העולים החדשים מצפון אפריקה – קלחים, שדה-צבי, בית קמה, שדרות – לכל מקום הגיעה באוטובוסים ובטרמפים. במושבים "זכתה" לקבלת פנים זועמת מאוד מצד הגברים. הם לא אהבו את רעיון קידום הנשים. בסבלנות רבה ובכבוד, רכשה חניתה את אמון הגברים ואת ברכת הנשים…

במושבים החדשים החלו הגינות פורחות כי: "מה שאפשרי בתימורים, אפשרי גם במושבים האלו", סברה וסוברת חניתה. הילדים הופגשו במסיבות משותפות, חגים נחגגו יחד, קשר אמיץ נוצר בין תימורים לבין תושבי הנגב הצפוני. במקביל, הייתה חברה בוועדות שונות במושב תימורים, עד שהיה מי שהתלונן שחניתה עושה יותר מדי…

ב-1960 נולדה בתה הצעירה רותי. הילדים בגרו, לא בלי קשיים, בתיכון למדו שלושת הגדולים בפנימיות מחוץ לתימורים. חניתה המשיכה בפעילות אינטנסיבית בויצ"ו – הקמת סניף בקרית מלאכי, עידוד נשים לעבודה ולימודים, הקמת הלשכה המשפטית, הדרכת נשים להתמודדות עם בעלים אלימים, הקמת מעון לנשים מוכות, ייצוג הנשים בבית הדין הרבני. חניתה מונתה להיות רכזת הדרום של ויצ"ו וחברה בהנהלה הראשית.

בבית – לא אהבו את עיסוקיה הרבים של אם המשפחה. למרות זאת, בוב כשיכול היה, היה מסיע אותה אל היעד, מחכה לה, מסיע חזרה הביתה. כשהייתה חניתה נכנסת למשאית, אחרי שנחשפה לאלימות במשפחה, גילוי עריות, השפלה ודיכוי, הייתה מחבקת את בוב ואומרת: "לנו אין בעיות בכלל!".

ויצ"ו – "אנוש"

בשנת 1969 התגייסה רינה, הבת הבכורה, לצה"ל. שובצה כפקידה ראשית בבה"ד 1, אך תפקודה הלך והתדרדר. דברים לא ברורים החלו להתרחש. בצה"ל, כמו בבית, לא הבינו את המתרחש. ב-1971 השתחררה רינה מהצבא וחזרה הביתה. שעות שכבה במיטה ובהתה… סירבה לעבוד, ללמוד, לא שיתפה פעולה, איבדה קשר עם הסביבה. ומאידך, הסתובבה במושב, בכביש הראשי בשעות הלילה, התחברה אל טיפוסים מפוקפקים. רינה לא סיפקה תשובות לשאלות. במשפחה הבינו שמשהו לא כשורה מתרחש איתה, אך לא הבינו מה. לביתם בתימורים הגיע רופא פסיכיאטר, עולה חדש מאנגליה, חבר של ההורים. הוא בדק את רינה ואמר: "תשאירו לי את זה, אני אטפל בזה".

ללא ידיעת ההורים, מסר הרופא הוראות טיפול ברינה לאחות המושב. הם לא ידעו ממה רינה סובלת וכיצד היא מטופלת. האמינו ברופא. כל הנסיונות לשלב את רינה בלימודים, בעבודה,  במסגרת – עלו בתהו. בוב החל להתנתק. מסכת של האשמות הדדיות החלה בין ההורים ופתרונות אין… החברות של הבת הקטנה הפסיקו להגיע כי רינה דיברה ועשתה שטויות.

במלחמת יום כיפור, כשרבים מחבריה נהרגו ונפצעו במלחמה, התפרצה רינה בצרכניית המושב, התפשטה והשתוללה על הרצפה וביקשה להיקבר איתם. היא הובאה הביתה עטופה בשמיכה ע"י אחיה שחזר מהצבא. באותה השמיכה, הוסעה ואושפזה בבית החולים לחולי נפש "טלביה" בירושלים. הפסיכיאטר המחוזי שאל: "למה חיכית כל כך הרבה? איבדת בת!". בחזית נפלו החיילים, בוב היה מגויס למילואים כמו רוב הגברים במושב. חניתה התאבלה על בתה שלה…

במשפחה נתגלו בקיעים. לתחושתה הקשה של חניתה, המשפחה הייתה עלולה להתפרק. בקול נמוך היא אומרת: "לי היו ארבעה ילדים. לבוב היו שלושה…". חניתה לא ויתרה. "אני אחזיק את המשפחה הזו ביחד, בציפורניים" אמרה לעצמה ולמשפחתה. חודשיים הייתה רינה מאושפזת בטלביה. חניתה ביקרה אותה כמעט כל יום. לא ויתרה. עד שאחד הרופאים אמר: "אין לה שום דבר, קחי אותה הבייתה" ועדיין, אף רופא או גורם מטפל לא הסביר דבר על מחלתה של רינה.

רק ב-1976, חמש שנים אחרי שרינה חלתה, נודע לחניתה בדרך אגב, מפי אחות המושב, שרינה חולה בסכיזופרניה. "סכיזופרניה? מה זה?" שאלה חניתה. האחות ענתה: "מחלת נפש". "מה זאת מחלת נפש?" לא הבינה חניתה. "אז דיברו על משוגעים, מטורפים, אישפזו אותם, קשרו אותם למיטות והיכו בהם במכות חשמל. לא היו תרופות." מסבירה חניתה.

בתוך הקושי הגדול "שמחה" חניתה לשמוע שרינה חולה ושלמחלה יש שם. השאילה מהאוניברסיטה ספר עב-כרס בשם: "ס-כ-י-ז-ו-פ-ר-נ-י-ה" והניחה אותו על השולחן בסלון. לשאלת בני המשפחה: "מה זה?" ענתה: "זו המחלה שיש לרינה, וצריך לעזור לה". לאט לאט, חדרו המילה ומשמעותה לתודעת  בני המשפחה, החברים, חברי המושב… חניתה מגדירה את המחלה כבעיה ניורוביוכימית. שיבוש באיזון הדופמין ובהעברת המסרים במוח.

רינה, המשיכה להתנהג התנהגות חריגה – בלבוש, באכילה, בדיבור, בקשר עם אנשים, בחוסר יציבות בעבודה… אבל ל"שד" היה שם… קראו לו: "סכיזופרניה"…בזמן שלמדה חניתה על המחלה, כבר חשבה מה ניתן לעשות. את הנסיון שרכשה בויצ"ו בארגון, במנהיגות, ביחסי-ציבור, ביחסי-אנוש, בעמידה מול קהל – החליטה, בעזרת חברים, לנצל לטובת הקמת ארגון חדש, ארגון שיסייע לחולי הנפש ולמשפחותיהם. אבל, מאיפה מתחילים?

בעיתון אנגלי מצאה חברה כתבה שעסקה בעמותה לחולי סכיזופרניה. חניתה יצרה קשר עם מקימת העמותה – אם לחולה סכיזופרניה. נסעה עם בוב אליה, לאנגליה, רק כדי לגלות שמקימת העמותה היא ישראלית, פעילה בויצ"ו. עד היום, חניתה אינה יודעת את זהותה.

יומיים לאחר שחזרו מאנגליה, בנובמבר 1977 התקבצו החברים בביתם לצפות באנואר סאדאת נוחת לראשונה בארץ. מול הטלויזיה, מתרגשים מהאירוע ההיסטורי, החליטו חניתה, בוב והחברים – להתחיל ולפעול למען הקמת עמותה. מה עושים? "תביאו דף ועט" אמרה החברה. בספר הטלפונים "גילו" שבמשרד הבריאות קיים אגף לרפואת הנפש, ותפקיד של ראש שירותי בריאות הנפש. זה היה מידע מעודד, יש כתובת!

בעקבות הפנייה הוזמנה חניתה אל העובדת הסוציאלית במשרד הבריאות. היא הציגה בפניה 13 מוסדות לחולי-נפש בירושלים. חניתה ביקרה במוסדות. הם היו בעיניה איומים ונוראים. הבת שלה לא תלך למוסד כזה, החליטה. גם בחלוף יותר מ-30 שנה, חניתה מגבירה את קולה, מכה באגרופה על השולחן ואומרת – "נדרתי, שאף משפחה לא תסבול את שאנחנו סבלנו. עכשיו, אני בארץ שלי, ואני לא יכולה לדבר על מחלת נפש? חייתי בשקר? שוב במרתף? למה? איך ייתכן?".

העובדת הסוציאלית הפגישה את חניתה עם משפחות נוספות שהיו אצלה בטיפול. בני משפחות החלו להיאסף על מנת להקים ארגון ליקיריהם החולים. חניתה נסעה בכל הארץ, כמנהגה – באוטובוסים ובטרמפים. בוב עזר בהסעות ככל שיכל, אך לא היה מסוגל להתמודד עם הנושא מעבר לכך. מזכירות מושב תימורים אפשרה לה להשתמש בחדרים שהיו בבעלותם, בקולנוע "מקסים" בת"א. אמא אחרת השיגה מעיריית ת"א, זכות שימוש בחדרים ביפו.

בפעם הראשונה, ב-1978, יצאה חניתה לתקשורת והעלתה את נושא מחלות הנפש בפומבי. היא ביקשה וקיבלה את האישור מבני משפחתה לכך. היא התראיינה בתוכנית הרדיו של משה טימור ובתוכנית הטלוויזיה "עלי-כותרת" אצל ירון לונדון. היא זכתה ל"מבול" של מחמאות. מהמשפחה, מהקרובים, מחהברים, מהחברים של הילדים – על האומץ לצאת לתקשורת ולהציג את הבעיה ואת ההתמודדות. "הם משפחה נהדרת. גם עבורי וגם בשביל רינה – אז והיום.

זה חשוב מאוד לחולה לא להתבייש בו. אם המשפחה מתביישת בו, אז מה עשינו?" אומרת חניתה ומציינת בגאווה שבזכות רינה, ילדיה ונכדיה הם אנשים סובלניים, פתוחים, המקבלים את השונה. במהירות הבינה חניתה את היקף המשימה וגם דרכי הפעולה החלו להתבהר… את הכלים היא רכשה בפעילותה בויצ"ו ואת המוטיבציה – מאהבתה לרינה. פסיכיאטר צעיר אחד אמר לה פעם: "כל התרופות לא שוות תרופה אחת – אהבה". "אנוש" – נוסדה כאגודה ב-1978 על ידי הורים שאהבו את ילדיהם. חניתה עמדה בראש האגודה. השם "אנוש" נבחר כשם תנ"כי המייצג הומניות.

בתחילה, היה עיקר הפעולות בקרב ההורים – אך אלו הבינו במהרה, שהצורך המשמעותי ביותר הוא יצירת מסגרות חברתיות ותעסוקתיות עבור החולים. בתחילה הוקמו מועדונים לפעילות אחר-הצהריים, כדי שהחולים יוכלו לעבוד בבקרים. משהסתבר, שאינם עובדים, החלה פעילות להקמת מקומות תעסוקה עבורם ושיבוצם במקומות עבודה – כל סניף נבנה בהתאם לצרכים שלו – בעזרת המרכז להתנדבות והרשות המקומית. מאוחר יותר משרד הבריאות החל לתקצב את "אנוש". מויצ"ו קיבלו עזרה רבה בארגון. הסניף הראשון הוקם בתל אביב. סניפים נוספים הוקמו בכל הארץ.

חניתה, כמייסדת וכחברה ב"פדרציה העולמית לבריאות הנפש", ייצגה, באמצעות "אנוש" את ישראל בקונגרסים בינלאומיים לבריאות הנפש. היא קשרה שם קשרים חמים עם רופאים, עובדים סוציאליים, ומטפלים. שם למדה על דברים שנעשים בחו"ל. ב-1983, ארגנה קונגרס בירושלים, בהר הצופים. היא זכתה לתמיכה ולהכרה מאנשי האקדמיה בארץ ובחו"ל – ורק אותה עובדת סוציאלית ממשרד הבריאות לא אפשרה את השתתפות עובדיה בקונגרס ועל כך מוסיפה חניתה בחיוך "עשיתי יותר מדי. אני הצלחתי איפה שהם נכשלו"…

"אנוש" הלכה וגדלה, הלכה והתרחבה והפכה לעמותה ממוסדת, מאורגנת הממומנת על ידי תורמים, משרד הבריאות וגופים ציבוריים. כיום ל"אנוש" יש 55 סניפים בכל הארץ, 5000 חברים, פעילות ענפה של תעסוקה, חברה, ויצירה בתחומים רבים – ציור, דרמה, מחול, כתיבה ועוד. כמו כן, דואגת העמותה לדיור מוגן למשתקמים בקהילה. על פעילותה ב"אנוש" הוענק לחניתה "אות הנשיא למתנדב"  ב-  1982 וב-1984 הוענק לה התואר "האישה היפה של השנה" (ואין הכוונה למלכת היופי…), ב-2005 זכתה לתואר יקירת אנוש וב-2007 ב"מגן שר הבריאות למתנדב".

התפייסות, שאלות ותשובות

עם חלוף השנים הלכו והתהדקו הקשרים בין חניתה, בעלה וילדיה לבין אמא דולי ואבא ליאו. ההורים "נדבקו" בחיידק הציונות. האבא נבחר ליו"ר הקרן היהודית לישראל בצפון מערב אנגליה. האמא המשיכה את פעילותה בויצ"ו ופעלה רבות למען מדינת ישראל.

רק כשמלאו לרינה, הבכורה, 10 שנים (הגיל בו נעקרה חניתה מביתה), סיפרה לה חניתה שסבתא וסבא אינם הוריה האמיתיים, אך זה לא שינה את הקשר הטוב, החם, שבין הילדים לדולי וליאו. הם היו סבא וסבתא נפלאים לילדים. עשרות שנים כתבה להם חניתה מכתב בכל שבוע. עבורם הייתה זו מתנה יקרת-ערך, יותר מכל מתנה אחרת. בסוף שנות ה-80 נחשפו בארץ מקרים של אונס קבוצתי. חניתה לא יכלה לשתוק עוד. היא החליטה לחשוף את סיפור ההתעללות במרתף. כוונתה הייתה שבכך ייעלה הנושא למודעות ויטופל – ממש כפי שעשתה ב"אנוש".

באותו הזמן הגיעה ארצה, במסגרת ויצ"ו, אמא דולי, לכבוד יום הולדתה ה- 80. שתיהן, חניתה ודולי, התראיינו בתוכנית טלוויזיה. את המראיינת מתארת חניתה כ"אכזרית", בשל תוקפנותה ושאלותיה הנוקבות. זה היה ראיון קשה מאוד, אך יחד עם זאת סיפק כמה תשובות. חניתה סיפרה את סיפור המרתף. זו הייתה הפעם הראשונה שאמא דולי שמעה את הסיפור. "היא הבינה אז הרבה דברים"… אומרת חניתה ומוסיפה: "הלוואי שלא הייתה שומעת". בנוסף לכך נשאלה אמא דולי: "למה לא הסכמת לקבל את שני הילדים?" על כך ענתה שהיא חששה לקחת שני ילדים וכי לא הבינו אז באנגליה את חומרת המצב בגרמניה. "זו כנראה האמת" אומרת היום חניתה, ואין בה מרירות כלפיהם. היא למדה להעריך ולהוקיר אותם על שהצילו את חייה.

זריחה ושקיעה

ב-1990 השתתפה חניתה בקונגרס בינלאומי, בנושא בריאות הנפש, בניו-זילנד. לאחר חזרתה ארצה עזבו היא ובוב את תימורים ועברו להתגורר באריאל. בתימורים הם השאירו יחידת דיור עבור רינה, שמאוד קשורה למקום, ומבקרת בו לעיתים קרובות. "היה בזה מעשה חלוצי" אומרת חניתה ספק צוחקת ספק רצינית. הם אהבו מאוד את תימורים ועברו עליהם שם שנים נפלאות – אבל 3 מהילדים כבר עזבו את תימורים, נישאו, 5 נכדים נולדו, ובתימורים, בהיותו מושב שיתופי, לא איפשרו לחברים להחזיק ברכב פרטי. בוב לא היה יכול לחיות עם העובדה הזו. מעבר לכך, בוב כבר התקשה לנשום. קושי זה, שהסתבר אח"כ כמחלת ריאות קשה, בנוסף לסיבות האחרות, הביאו אותם אל אריאל – שם האוויר נקי והנשימה אפשרית… ב-1993, בהיותו בן 71, נפטר בוב.

חניתה המשיכה את פעילותה ב"אנוש", אך כבר לא באותו הקצב. בוב כבר לא היה שם כדי להסיע, להחזיר, לתת כתף… עד היום, חניתה מעורה בענייני "אנוש", נקראת לפעילויות החשובות, נוכחת, מייעצת, היא נמצאת שם עבור "אנוש". שנתיים היא ניסתה לגור בדיור מוגן אך זה הזכיר לה יותר מדי את הקיבוץ…ועברה לגור בעיר.

לעתיד לבוא

בימים אלה מתכננת חניתה את הנסיעה לוינה. נכדתה, תלמידת בית הספר האמריקאי בוינה (נמצאת שם בשליחות עם בתה, רותי) הציגה בפני המורה שלה את הספר שכתבה סבתה. המורה קרא,…ובקש להזמין את הסבתא לסדרת הרצאות בבית הספר, לאחר שהכיתה תבקר בפולין.

לסדרת ההרצאות היא מתכוונת לנסוע, באביב 2011. בשעה שסיפרה לי על תוכניותיה, צלצל הטלפון. על הקו הייתה הבת מוינה. הן החלו לתכנן את הפרטים הטכניים של הדפסת הספרים, משלוח, לוח זמנים וכו'. תקווה יש לה לחניתה, שספרה האוטוביוגרפי, הכתוב באנגלית, יתורגם לעברית ויופץ בארץ בתפוצה רחבה. מבחינתה, הדבר לא מתאפשר מטעמים כלכליים.

מעבר לכך, ממשיכה ותמשיך חניתה להתנדב בגן הילדים, לעזור ב"אנוש", להתאמן, לארח, ליהנות בחברת חברותיה ולהוות בית חם ואוהב עבור בני משפחתה. כששאלתי את חניתה מהו חלומה היא אמרה:" שימצאו תרופות למחלות נפש ושלא יהיה יותר צורך ב"אנוש".

על הבמה

בינואר 2011 הייתה לי הזכות להשתתף בפעילות מטעם "אנוש",שהתקיימה בסינמטק תל-אביב. הוקרנו שם שלושה סרטים העוסקים בחולי נפש, או מתמודדים, כפי שהם מעדיפים להיקרא. אחד הסרטים, שהופק ע"י הטלוויזיה הקהילתית ברעננה, הביא את סיפורן של חניתה ורינה, בתה. שמעתי את הרחש שעבר באולם כשחניתה נכנסה אליו, מוקפת בבני משפחתה. "חניתה, חניתה" נשמע מכל עבר.

כשהוזמנה לשאת דברים, העדיפה שלא לעלות על הבמה, אלא עמדה לרגליה כשהיא מצרפת אליה את כל אנשי צוות  ההפקה של הסרט. היא זכתה למחיאות כפיים ארוכות על דברים שאמרה.  דברים שיצאו מהלב ונכנסו אל הלב. בסוף האירוע, ראיתי אותה בקומתה הקטנה והזקופה, מוקפת אנשים שבאו לומר תודה. "פעילי אנוש", מתמודדים, הוריהם, בני משפחותיהם ובני משפחתה שלה.

סביבה, כמו רוח, ריחפו: טוב הלב, החוכמה, האופטימיות, האכפתיות, הנתינה, ההבנה והרבה אהבה!

רצ"ב ברכה בה ברכה ד״ר נעמי מרחב את חניתה רודני, ביום הולדתה ה -90, במסיבה רבת משתתפים שנערכה ביום שישי ה- 19 ביולי. הדברים התקבלו במחיאות כפיים ממושכות.

חניתה חברה יקרה, משפחה נפלאה, חברים קרובים,

בקיץ 2017 היה לארגון יוצאי מרכז אירופה הכבוד להעניק לך חניתה את תעודת יקירת הארגון והקהילה של ארגון יוצאי מרכז אירופה, ארגון היקים.

אמרת: "…..אני חברה בארגון, לא מעט שנים,  אבל רק דרכם הבנתי מה זה להיות יקית…"

סיפור חייך, חניתה יקרה, מקיף חיים , אכפתיים, לא פשוטים, מלאי אהבה,  דאגה, מאופיינים בערנות משפחתית, איש כלפי רעהו… אני חברתה של חניתה מספר שנים לא מבוטל, מאז שהעלינו תיעוד סיפור החיים לאתר הארגון. רואיינה ע"י ציפי שמש.

…אשה מאירת פנים, זוג עיניים בוהקות, חייכנית, בעלת חוש הומור, פתיחות, כנות…

אם לארבעה ילדים, אלמנתו של בוב,  סבתא ל – 10 נכדים, סבתא רבתא ל – 4 נינים, ותכניות…

היות שנולדת פגית, הוגדרו סיכויי ההישרדות אפסיים. ממעמקי הכלי בו הונחת עטופה, הקמת קול צעקה, שהרעיד את החדר…

מאז – אמרה אמא, "נתת לעצמך את מתנת החיים, בשעת צרה – תצרחי!!!! " וכך הוכחת…

מורדות ועליות, KINDER TRANSPORT

השתלבות בלימודים באנגלית, הצטרפות לתנועת "הבונים", עלייה לארץ בפברואר 1949.

נישואין עם בוב, החיים בארץ, ומעברים לחו"ל…

כאשר סיפרת לבוב סיפורך בפעם הראשונה, את ממשיכה ואומרת:" האהבה מבריאה הכל…"

כפר הנשיא, שם נקראת לראשונה חניתה.

מושב "תימורים" פעילות בויצ"ו, יסוד "אנוש" ב 1978 כאגודת הורים דואגים,  את בראש האגודה.

השם "אנוש" נבחר כשם תנ"כי , מיצג הומניות. אנוש הלכה והתרחבה, והפכה לעמותה ממוסדת רבת סניפים, רבת פעילות.

– חניתה יקרה, את מייצגת בפועלך את הערכים והעוצמות שנדרשו בעת בניין הארץ, ונדרשים הלאה לפיתוח ולהעצמה… המשיכי, המשיכי….

חברתך האוהבת חזק, נעמי