בחופשים שהיו לנו, הייתי נוסעת אל נעמי, חברת ילדות שלי שגרה ברחובות. קראנו לה נומי וכך גם אקרא לה בסיפור. היא הייתה יפה, מתוקה, נחמדה ו-פראית. בת יחידה הייתה להוריה. הם גרו בדירה קטנה בבית משותף, והייתה להם חצר ובה גינה של ירקות ופרחים. תמיד כשהייתי באה אליה הייתי עוזרת לה להשקות את הגינה, לנכש עשבים, לקטוף ירקות לסלט ופרחים לבית. הבית שלהם היה קטן, אבל תמיד מסודר ונקי ו-אותו דבר. אף פעם לא השתנה בו משהו. תמיד היה כל דבר באותו מקום. תמיד.
בדיוק בשבוע שבו הייתי אצלם, נפתחו פרחי החמניות והוציאו עלים צהובים, רעננים ויפים. עמדנו שתינו להסתכל ולהתפעל ואמא של נומי אמרה שצריך לקטוף כמה פרחים לבית לשבת. היא הביאה לנו מספריים ואנחנו חתכנו חמישה גבעולי חמניות וסדרנו אותם בצנצנת שהיא נתנה לנו. שמנו אותה בחדר של נומי. שתינו עמדנו והסתכלנו בה. מחלון החדר של נומי, בצד מערב, באחר הצהריים של שמש, חדרו קרניה פנימה ונחו על עלי החמניות הצהובים. המראה היה מדליק – כמו בעירה של צהוב לוהט. ונומי אמרה שהיא חייבת-חייבת-חייבת לצייר את צנצנת החמניות בתוך השמש – עכשיו, כמו שהן: צוהבות, לוהטות, יפהפיות.
נומי הייתה-בין כל שאר הדברים- גם ציירת. מבחינתי, לפחות. היא הלכה למורה לציור כל שבוע והמורה אמרה שהיא מוכשרת מאד. וזאת – אמרה לי נומי – לא סתם אחת שמחלקת מחמאות לפי הכסף שהיא מקבלת. היא אומרת בדיוק מה שהיא חושבת.- כך אמרה לי נומי ואני האמנתי לה, כמובן. …וכך נומי לקחה את השולחן הקטן שאליו ישבנו שתינו לאכול, לשחק או סתם לשבת – הניחה עליו את מחברת הציור שלה ואת הצבעים – וציירה באחר-הצהריים, בשמש, את החמניות הטובלות בה והופכות לזהב. נומי ציירה בלהט ובשכחה עצמית ואני ישבתי והסתכלתי כיצד הצבעים מתחברים יחד והופכים לאגודת חמניות לוהבות בשמש בתוך צנצנת יפה שהמים נשקפים בה ורק שפתה מצובעת בשחור וזהב. ולא היו לי מלים להגיד כמה יפה היה הציור בעיני. מוקסמת מחמת היופי והיד הצובעת בלהט ובלא להתרומם מהנייר, שופכת את הצבעים הנרקמים כמעשה כישוף לציור של אור ודבש – דממתי. נומי בחנה את הציור בעיניים ביקורתיות והחליטה שזהו. היא הביטה בי.-
יפה בעינייך? – שאלה. – נהדר , אמרתי מכושפת , כמו באגדה…- את פשוט לא מקצועית – אמרה נומי בביטול – אני אביא היום את הציור למורה שלי ונראה מה היא תגיד.- ואמנם נומי לקחה את הציור, אחרי שהתייבש והכניסה אותו לתיק הציורים שלה ואנחנו הלכנו למורה לציור. המורה קיבלה אותנו בחיוך לבבי והכניסה אותנו לחדר העבודה שלה. נומי הוציאה את הציור של החמניות ושמה אותו על כן הציור שעמד בפינת החדר. שתינו ישבנו בצד וחכינו. המורה קמה ממקומה והלכה להסתכל בציור החדש. והסתכלה. והסתכלה. נומי ואני החלפנו מבטים. בסוף אמרה המורה:- נומיליין', הציור שלך נהדר!..- נומי זרחה. – אבל את לא חושבת שהוא…שהוא…שיגידו שזה קצת… ון גוך, אולי.- שאלה בחשש. – בהחלט לא! – אמרה המורה – זה ציור שכולו שלך. ורק שלך בלבד! – נומי זרחה. המורה הביאה לנו קפה ועוגה חתוכה לפרוסות דקות וישבנו לשתות. היא אמרה לנומי:- מכיוון שאת כבר ציירת את הציור שלך להיום, ויש לך חברה וגם אכלתן עוגה, אני משחררת אותך היום מהשיעור. לכו לשחק אתן שתיכן.- קמנו, אמרנו תודה ונומי לקחה את הציור שלה והלכנו.
בערב שאלה אמא של נומי על השיעור בציור. נומי ספרה לה שהיא הראתה למורה את הציור שלה והיא התפעלה מאד. אמא של נומי אמרה שגם היא רוצה לראות אותו. נומי לקחה את הציור והראתה לה אותו. האמא הסתכלה בציור ואמרה שזה באמת ציור יפה מאד ונומי חייבת להראות אותו גם לאבא שלה. כשהוא ראה את הציור גם הוא התפעל ואמר יפה מאד. אני נהניתי שוב להסתכל עליו וחשבתי שהוא הציור הכי יפה שראיתי, אפילו יותר מ- ון-גוך. – זה בגלל השמש – נומי הסבירה לי – את מבינה מה השמש עושה לציור.- אני רואה רק מה שאת עשית לו – אמרתי בהתרגשות – מי שיכול ככה, בשתי אצבעות ומכחול לצייר ציור כזה, לא צריך שמש בשביל זה! – אבל נומי צחקה ואמרה שאני לא מבינה כלום-כלום…
ובכל זאת לא יכולתי להתאפק ואמרתי בזהירות, וקצת בהיסוס, שציור כזה צריך לתלות על הקיר בבית שלהם. ( בבית שלא החליפו בו שום דבר אף פעם!)… נומי הביטה בי בעיניים נדהמות וההורים שלה השתתקו. הייתה דומיית מבוכה. הרגשתי לא נוח … אני אורחת כאן. אני לא יכולה להגיד להם מה לעשות. אפילו נומי לא העזה. גמגמתי סליחה ואנחנו יצאנו שתינו מהחדר בלי מלה. אבל כשנכנסנו לחדר של נומי היא פרצה בצחוק ואמרה שוב ושוב:- ראית את הפרצוף שלהם? ראית? – אני לא יכולתי להוציא מלה בתחילה.- אצלנו בבית כולנו מחליטים מה עושים.- אמרתי בסוף. אבל כאן זה לא הבית שלי… לא הבנתי איך נומי מתפוצצת מצחוק על המצב המביך הזה…ושתקתי. בסוף השבוע חזרתי הביתה. אמא שלי שאלה איך היה אצל נומי, ואני אמרתי:- נהדר, כרגיל- ולא סיפרתי כלום.
שוב הגיע החופש ואני נסעתי לנומי. בחדר הסלון שלהם, שהיה גם חדר אוכל ישבנו כולנו. הסתכלתי מסביב ופתאום ראיתי בקיר האחורי את הציור של נומי עם החמניות – תלוי! הוא היה נראה שם בודד , עצוב וחשוך. הייתי המומה. הציור מלא הזוהר, הלוהב והנהדר הזה נראה כבוי ודהוי ושום דבר מיופיו הזכור לי לא נראה שם… לא יכולתי להתאפק והמלים נפלטו לי מאליהם:- מה קרה לציור הזה שלך?? הוא היה נהדר! נהדר! – כן – אמרה נומי בלחש – כאן על הקיר הזה הוא נראה קצת…- קצת לא במקום!!! – קראתי בהתקוממות ובקול רם, רם מידי בבית השקט הזה. – את לא רואה שהציור הזה צריך מקום אחר, מואר, מלא שמש, כמו בחדר שאת ציירת אותו! את זוכרת מה שאמרת לי על השמש? הוא היה שם בשמש.
עכשיו אני מבינה מה התכוונת, נומי! כאן הוא פשוט מת! נבול! – שוב נפלה שתיקה . שתיקה רועמת מאד… תפסתי את עצמי, בהיסח דעת, מעורבת שוב, שלא במכוון, בעניין לא שלי. בעודי חושבת בקדחתנות איך לצאת מזה אמרה אמא של נומי בקול קצת מהוסס שהם, כלומר ההורים, חשבו, כמוני, שיש לתלות את הציור בבית וזה היה המקום הפנוי היחיד…והם דווקא חשבו שהוא מתאים בהחלט. והיא הביטה אלי במבט "כזה". התכווצתי קצת ואמרתי בקול קטן: – הציור חייב להיות תלוי בבית, בטח, אבל במקום מתאים יותר…אולי…- ואז, לרוב תדהמתי, שאל אבא של נומי, בחיוך אדיב של מארח נדיב: – אז איפה את חושבת שעליו להיות תלוי?- הבטתי סביב בהלם. כולם הסתכלו עלי. נומי במשהו של חיוך מבוהל קצת, אבא שלה בציפייה מנומסת ואמא שלה בפנים קפואות. אספתי את כל האומץ שמצאתי בליבי ואמרתי:- כאן! – כשאני מצביעה על הקיר הגדול שעליו שופכת השמש את כל קסמיה הצהובים. אמא של נומי האדימה כולה – אבל כאן תלויה התמונה שלי! – אמרה בתדהמה והוסיפה בשפה רפה יותר:- היא תלויה אצלי כבר יותר מעשרים שנה!! היא הייתה של אמא שלי…- לא ידעתי היכן לשים את עצמי.
רציתי לקום. לבקש סליחה. אבל אז, לרוב אימתי, קם אבא של נומי ואמר בהתעוררות פתע: – ואולי היא דווקא כן תתאים לקיר הזה והתמונה של אמא שלך תתאים לקיר השני! צריך פעם לנסות, ונראה.- שתינו, נומי ואני, הבטנו נדהמות זו בזו. הפעם נומי לא חייכה אפילו.- מה אתך, קורט,- קראה אמא של נומי – התמונה הזאת כבר תלויה אצלי עשרים שנה! מה פתאום להזיז אותה! – והיא קמה ממקומה בהתרגשות – עשרים שנה! – אמרה שוב. אבל אבא של נומי, שבוי כבר ברעיון השינוי, אמר לה בחיוך: – נו, זנטה, בואי ננסה ונראה איך זה. רק ננסה. תמיד אפשר להחזיר חזרה אם זה לא יהיה טוב.- והוא ניגש והוריד את התמונה של זנטה ממקומה, ונומי קפצה והורידה את שלה והם החליפו את התמונות בן רגע. אמא של נומי עמדה כמכושפת במקומה וגם אני נשארתי על מקומי מביטה בהם כמו בחזיון תעתועים. כולנו עמדנו והבטנו בשני הקירות באלם. ואז נגעה השמש בקרניה בתמונה של נומי ועשתה מה שהיה צריך והתמונה זעקה בקול גדול- תראו אותי, אני פה! ואנחנו הבטנו בקיר השני ושם, ציור השמן העתיק שבו הבתים הישנים והכבדים נבלעו בשמש הקשה ונעלמו לגמרי – הופיעו פתאום באור לבן ושמיים של עננים קודרים ואוויר של חורף נשב עליהם והם כמעט פרצו החוצה מהמסגרת העתיקה שלא נראתה אף פעם בשמש היוקדת.
הציור הפך פתאום ציור קלאסי, מכובד, בשקט הערב. ההפתעה של המראה הייתה מהממת. עמדנו שותקים עד שאבא של נומי הפסיק את השקט הנדהם שלנו ואמר:- נו, מה אתם אומרים? זנטה, תגידי את, בבקשה! – זנטה גמגמה כמה מלים ולבסוף אמרה בלחש מעט:- זה יפה. אף פעם לא ראיתי מה שאני רואה עכשיו. זה באמת… באמת…יפה… – נומי, ומה את אומרת?- שאל אבא שלה – בסדר – אמרה נומי, מחניקה בכוח שמחת ניצחון, מאופקת. פתאום הרגשתי שאני נושמת. הפסקתי לנשום לרגע אחד. כובד שרבץ עלי ירד לפתע והוצאתי שאיפה גדולה מפי. כעת קורט הביט בי.- נו, מה את אומרת כעת, אחרי שהחלפנו את התמונות?- שאל. נשמתי עמוק. כולם הביטו בי. אפילו אמא של נומי חייכה אלי – זה נראה יפה מאד…- התחלתי לומר בגמגום: – אני מצטערת אם פגעתי ב…סדר של הבית… לא התכוונתי שזה יעשה מהומה כזאת…אבל זה נראה עכשיו, באמת, אפילו יותר ממה שחשבתי… – נכון. זה נכון, באמת – אמר האבא.- וזה שראית מלכתחילה איך זה ייראה הפתיע אותי. רק בגלל זה חשבתי לנסות לראות.
אבל גם אני מודה שהופתעתי. לטובה.. וכעת, נומיליין', לכו קצת לשחק ואל תחזרו מאוחר.- ובזה שחרר אותנו מהחדר ושתינו יצאנו החוצה ונומי פרצה בצחוק גדול בלי יכולת להפסיק. – מה שאת עשית! – אמרה לי נומי, עדיין מפוצצת מצחוק.- החוצפה שיש לך! להגיד ככה לאמא שלי…עשרים שנה…לא הזיזה כלום, כלום! אני מתה..! עשרים שנה!!!- זה בגלל שאצלנו בבית כולנו מחליטים יחד, את מבינה – אמרתי במבוכה – כל אחד יכול להביע את דעתו. אני לא התכוונתי להרגיז את אמא שלך… את מאמינה שאמא שלך באמת מבסוטה? – שאלתי בחוסר אמונה. אולי כעת היא לא תזמין אותי יותר? אבל נומי הייתה כל-כך מאושרת ש"זה" הצליח, וצחקה – בטח שהיא מבסוטה, רק שהיא לא תגיד בדיוק… זה לא לכבודה שמישהו אחר יגיד משהו. אבל ראית שהיא, גם היא ראתה מה קרה לציור העתיק המשעמם שלה, שפתאום נראה ציור! אסור לשים ציור שמן בשמש, אמרה המורה שלי, אפילו זה בקיר מכובד ! – ונומי צחקה שוב – את לא מבינה כמה שהיה כאן "ריזיקה"! זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי… וגם אבא שלי, לא בטוח שרצה לעשות את ההחלפות האלה… הוא רצה לבדוק . לראות אם את צודקת..! וכאן היה הריזיקה! אבל…כעת בואי נקווה שזה יישאר ככה.- גם אני מקווה – אמרתי, בקצת חוסר בטחון.
אמא שלה הזמינה אותי גם בשנה הבאה.
