קהילת הייקים

מירה בן – ארי

מאת: רוני בן-ארי

סיפורה של מירה בן-ארי שנולדה בברלין ונפלה במלחמת העצמאות בקיבוץ ניצנים שבנגב, יכול לפרנס רומן עב-כרס. חוף ניצנים נקשר היום בפסטיבלים של מוסיקה וזמר על שפת-הים ושל מאהל מפונים מן הצפון במלחמת לבנון השנייה. במלחמת השחרור נקשר שמו של הקיבוץ-הסמוך לאותו חוף-בכניעה לפולש המצרי ששעט בדרכו תל-אביבה. רק בשנים האחרונות הוענקה רהביליטאציה מוסרית, ציבורית וביטחונית מלאה למלחמתם ההרואית של חברי ניצנים. מירה בן-ארי הייתה, בגבורתה ובמותה, סמל לישראליות שצמחה מן העלייה החמישית.

נערה נוקמת

מירה נולדה בברלין ב-1926. היא נולדה בכור ההיתוך של רעיון השמדתו של העם היהודי. בת יחידה למשפחה ציונית. אביה שירת כקצין יהודי בצבא האוסטרי. היה פילוסוף וד"ר למשפטים. אמה, הבת הצעירה למשפחה רבת השפעה ביישוב היהודי. כשהייתה בת שבע, (1933) עלתה עם משפחתה לארץ-ישראל. היא למדה בביה"ס "בן-יהודה" בת"א. הייתה תלמידה מצטיינת. ספורטאית  בתחום הסייף. חניכת התנועה "מכבי צפון". מירה הייתה חולמנית, יפת תואר ואצילית. הופעתה רצינית וכולה אומרת כבוד.

בעודה נערה, הושפעה מאירועי השואה והזדהתה עם הצורך בהקמת "בית לאומי" בארץ-ישראל. נערה נוקמת שואה "דם יהודי אינו הפקר". כשחבריה המתבגרים יצאו לבלות היא הצטרפה לתנועת בית"ר  ופעלה כשליחה במחתרת היהודית לח"י (לוחמי חירות ישראל).

שירים, קיבוץ וחתונה.

מירה הייתה נערה ברוכת כישרון-כתיבה: היא כתבה מאמרים, היא כתבה שירים, כתבה יומנים. כולם עסקו בנושא אחד: תקומת העם היהודי. לאחר ביקור בכותל המערבי בהיותה בת שש-עשרה (30.5.1942) כתבה מירה ביומנה: "….. צוררי ישראל ניסו להחריב את בית-המקדש לגמרי. נשאר קיר אחד, שריד שראה את העם היהודי בהתפזרו ובהתקבצו מחדש. אבנים אלו, האם אינן דומות במקצת לגורל עמנו? את העם היהודי רדפו עמים וניסו להשמידו. תמיד שרדו עוד יהודים, בכל מקום. השרידים הללו  מתקבצים עתה מכל תפוצות הגולה לבנות פה את ביתם הלאומי, את המדינה העברית…."
עם התבגרותה החליטה לעזוב את תל-אביב ואת חבריה כדי להצטרף לאחת  מקבוצות ארגון "הנוער הציוני" (ארגון הנוער ההתיישבותי של יוצאי מרכז-אירופה). היא הצטרפה לקבוצה שהקימה את קיבוץ ניצנים בדרום. אז גם נישאה לאליקים, איש פלמ"ח.

מירה בשירו של יהודה עמיחי "ניצנים"

"…..אחר-כך ירדתי מן הגג
וישבתי בתוך הבית, ובשעות הצהרים
שמעתי את ספור גבורתה ומותה
של מירי בן-ארי, אשר שמה
צלול כקול הצפור, וספור מותה
כמעוף הצפור."

פעילות חשאית וחמושה

בקיבוץ הצטרפה לארגון ההגנה ובמסגרתו פעלה. ….." בכל פעם הייתי מגויסת לתקופות של חודש –חודשיים, בכמה מקומות בארץ, ולא רק שלא יכולתי לכתוב לכם, גם לדני, בני הקטן, לא יכולתי למסור דרישת שלום. כי אז לא הייתה ה"הגנה" לגלית…." כך הסבירה בהתנצלות לחבריה בעיר. בקיבוץ עסקה בביטחון כל ימות השנה. האקדח היה סימן ההיכר שלה. בשעות הפנאי עסקה בנוי. "…בהתחלה התביישתי לחגור אקדח, זה "שוויץ"- עכשיו זה כבר כה מובן…" כתבה במכתב לחברתה. קיבוץ ניצנים היה מבודד, סביבו כפרים ערביים. היא נשלחה לקורס אלחוט כדי שתשמש כקשרית לאזור כולו. מכשיר הקשר היה המכשיר היחידי, אז, לקריאה לעזרה ולהעברת הודעות. הפיקוד היה של חטיבת גבעתי. גם  כשנולד בנה דני המשיכה בעבודתה כקשרית מתוך ביתה כשמכשיר הקשר מופעל מחדר השירותים.

לעזוב תינוק בן שנה…

"באחד הימים", סיפר אחד המפקדים, "נוצר מצב חרום בכפר אוריה המרוחק (פרוזדור ירושלים). נפגשתי עם מירה וביקשתיה להתנדב כאלחוטנית. שיחתנו הייתה קצרה ועניינית מאד"..מתי עלי לצאת?" שאלה. "עוד הלילה" עניתי "לכמה זמן"? שאלה…  "עד שנמצא מחליף" "הקיבוץ יישאר בלי אלחוטאית".. אין ברירה! .."אני זקוקה לשעה אחת כדי שאחת האימהות תטפל בבני בן השנה."  "הסכמתי. חיש קל טיפלה בהכנות, ארזה ציוד, הטמינה את המכשיר בסליק, תחבה בגדים לילקוט צבאי ויצאנו לדרך. אישה צעירה, בודדה תתמקם לזמן בלתי ידוע במושב של יהודים מכורדיסטן שאת שפתם לא ידעה ואת מנהגם לא הכירה…"

להיפרד מתינוק בן שנה

החיים הפכו לבלתי נסבלים, אנשי הקיבוץ היו מעטים מול רבים. ללא נשק ועם תמיכה צבאית דלה. הצבא המצרי שפלש מדרום היה גדול ורב. מטרתם – להגיע לת"א. התקבלה החלטה בקיבוץ לפנות את האמהות ואת הילדים במבצע שכונה "מבצע תינוק", לבאר טוביה. מירה, שקשרה את גורלה למקום, הבינה את חשיבות תפקידה כקשרית ובחרה להישאר עם  הלוחמים המגינים על ביתם. אם יחידה שהייתה צריכה להיפרד מילדה. היא ידעה, משם לא תשוב. היא הלכה לאחת מחברותיה  המפונות ואמרה לה " תגידי לדני שהייתה לו אימא"… אחר-כך כתבה מכתב והטמינה לבנה בכיס מעילו. במכתב היא כותבת לבעלה כי היא  עושה את אשר עליה לעשות. "אין פרידה קשה מזו , אני יוצאת להלחם למען יגדל (הבן) חופשי בארצו…" הילדים והאמהות פונו. נותרו לחסום את המצרים קומץ חיילים מחטיבת גבעתי,  אנשי ניצנים, הגברים, תשע נשים רווקות ואם אחת. הם נשארו להלחם על ביתם ועל אדמתם.

דו-קרב אבוד מראש

בתום סיבוב קרבות נכח מפקד המקום כי לא יוכלו לעמוד עוד מול אויב גדול ורב שעמד בפתח הקיבוץ. רבים מהחיילים ומחברי הקיבוץ נפלו בקרב. הוא החליט להיכנע. מירה שידרה את קריאות הsos- האחרונה (ולא מוצפנת ) "הקרב אבוד, אני משמידה את המכשיר ויוצאת להילחם". המפקד יצא עם דגל לבן. בעודו מתקדם לעבר המצרים נורה על-ידי הקצינים המצרים. מירה יצאה לעזרתו. המצרים ירו שוב  ומפקדה נהרג. היא עמדה שם יחידה מול רבים. לא ביקשה רחמים. היא שלפה את אקדחה וירתה בקולונל המצרי שעמד מולה. המצרים לא יכלו לשאת את העלבון כי אישה עבריה יהודיה נוקמת  ומשפילה קצין מצרי. היא נורתה ונהרגה במקום. בת עשרים ושתיים. בניצנים הישנה , במקום בו מירה נפלה, בחרה מדינת  ישראל  להקים ולהציב את אנדרטת "יד לאישה הלוחמת". מירה הייקית הפכה סמל לכל הנשים שנפלו במערכות ישראל.

הערת סיום: בתום מלחמת העצמאות מינה דוד בן-גוריון וועדה שתפקידה היה להעניק שנים-עשר אותות גבורה למצטיינים בקרבות תש"ח. שמה של מירה לא הוגש לוועדה כי בשעת הדיונים, עדיין רבץ על ניצנים החשד שהלוחמים נכנעו למצרים ללא קרב והובלו לשבי. חשד זה שלל, בעת ההיא, ממירה את הזכות להיחשב אחת מהגיבורות הנועזות  במלחמת העצמאות.

שירה של מירה

נכתב בגרמנית על-ידי מירה בן-ארי (תל-אביב 1941),תורגם לתכנית ב"גלי צה"ל" על-ידי המתרגם שמעון זנדבק

אם חשבתָ שימים יפים כאן –
אני לךָ אומרת: לה"דם.
נדמֶה לך: חלב ודבש זורמים כאן?
זורמים כאן נהרות של דם.
באו העולים מן הגולה
לרקוד כאן הורה בשמחה גדולה,
אבל חיש-קל פרצו המאורעות,
הכול קָרס, התחילו הצרות,
שנה אחת של שקט –  ומיד
מופיע היטלר עם מלחמת-שְׁמָד.
ה"יידעלעך" בכל מקום
נאספים כחום היום
"הַיי פוליטיק" על כל שפתיים:
המלחמה נגמרת מחרתיים !
תחילה מצב לא רע –   אבל
האומץ מתנדף חיש-קל:
כי חֶרב כבר תלויה על צוארַיִם,
ואז משלשלים במכנסים
ומתחילים לבנות מקלט-בֵּטון
וצורך יש בפועלים המון,
ואזעקה נשמעת בחוצות,
צורמת וצורחת: טוֹט-טוֹט-טוֹט,
ומעירה כל איש משנת לֵילו,
והוא רועד ומִצטמרר כולו,
וקול קללה הִנה נשמע עכשיו
של איש שמחפש את מכנסיו.
יושבים כל השכנים בתוך מקלט
בפחד-מָות, עד שלשִׂמחת
לבם נשמַעת ברמה
ההרגעה בקול תרועה רמה.
ככה זה בלילה, אך ביום
הרבה יותר שָׂמח בַּמקום,
רק ההורים היסטריים –  ואז
הילדים סובלים סֵבל עז.
אסור להם לזוז מן המקום,
לצאת מן הבתים –  חס ושלום !
ורק לשבת ולשתוק בנחת
ולחכות לאזעקה צורחת.
אם משהו מרגיז את אבא-אמא –
אשֵׁם הילד מימים-ימימה.
המלחמה –  הלוואי שתתחסל,
והפוליטיקה לעזאזל !

16.5.1941

מדינת ישראל הקימה בניצנים אנדרטה "יד לאישה הלוחמת"במקום נפילתה של מירה בן-ארי. ניתן לבקר במקום ולצפות במיצג אור-קולי לאחר תיאום בבי"ס "שקמים" 08-6728755.

מתוך ה- MB יקינתון – יוני 2008, סון תשס"ח, גיליון מס' 225

3 תגובות

  1. אין מילים בפי להביע את הערצתי לאימך. היא מופת של התנהגות ושיקול דעת למרות שבימנו אלה, אין זה פופולרי לחשוב על טובת האומה לפני בני ביתך. אשריה שזכתה לבן כמוך והעל שגידל אותך בנאמנות. מרגשת ביותר המחווה הנפלאה של הסרט שיזמת ועשית. אני מלאת התפעלות

  2. אני מלאת התפעלות מסיפורה של אימך ומהעובדה שיזמת את עשיית הסרט לזיכרה. אשריה שזכתה לכך, אתה בעצם הבטחת את זיכרה. אישה מופלאה שעשתה החלטות שהיום לא היו פופולריות. אימך, דוגמא ומופת לשיקול דעת ולחשיבותו של היחיד במעשי הכלל. אשריך שזו אימך ואשריה שאתה בנה.

  3. אומה חפצת חיים צריכה שתהיה לה גיבורים ומורשת.
    בימים מורכבים אלו בין יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל וחג העצמאות
    ביקרנו באתרי קרב ומורשת וגם באתר ניצנים.
    אלו שעלו לארץ ושורדי השואה ואלו שלחמו והגנו בגופם ונפלו במלחמות ומבצעים עלומים הם מגש הכסף שעליו עומדת מדינת היהודים. התרגשתי מעמידתם הנחושה והמחיר ששלמו המגינים והנופלים.
    מצמרר היה לקרוא את מכתבה של מירה ששלחה את דני בנה למקום מבטחים.
    בלתי נתפס איך אמא גיבורה מעמידה את שליחותה ואמונתה וחייה לפני הצורך האינטואיטיבי של הישרדות ודבקות בחיים.
    גאה בה וחושב שבלי גיבורים כמוהה לא היינו כאן היום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן