קהילת הייקים

הם באו ארצה עוד לפני הסערה / רות חשמונאי

ארגון יוצאי מרכז אירופה

מקובל לקשור את העלייה החמישית לעליית היקים שהחלה ב-1933 כאשר הבחינו שאינם רצויים בארצות מולדתם, גרמניה, אוסטריה וצ'כיה. אלא שתנועת-נוער שהפכה לימים לתנועה ציונית עם מכוונות עלייה לפלשתינה נוסדה בגרמניה כבר בשנת 1912. הייתה זאת תנועת הנוער 'בלאו ווייס' (כחול לבן). התנועה הוקמה כדי לתת לנוער היהודי מסגרת אלטרנטיבית לתנועות הנוער בגרמניה אשר לא קבלו יהודים לשורותיהם. 

בתחילה רק פעילות ספורטיבית

ההורים שלחו את ילדיהם ל'בלאו-וייס' כדי שיטיילו ויעסקו בפעילויות ספורטיביות ללא כל קשר לציונות. רק בשנות העשרים המוקדמות ועם הקמת התנועה 'תכלת לבן' ב-1922 בצ'כוסלובקיה ובאוסטריה, אמצו שתי תנועות אלה את האידיאולוגיה הציונית ועודדו את הצעירים להתכונן לעלייה ולהכשיר את עצמם לעבודות בחקלאות ובמלאכות אחרות. רוב הנערים והנערות בתנועות נוער אלה באו ממשפחות מתבוללות. רבים מבין היהודים בגרמניה ובאוסטריה לא דבקו בדת ולא במסורת היהודית, הם ראו עצמם כגרמנים, או אוסטרים. גם אלה ששמרו על מסורת דתית, קנו השכלה ונהלו חיי עבודה מפרנסת כאזרחים מן השורה.

הנוער בעד, ההורים נגד

אבי, פאול קרקואר, (יליד 1903) היה חבר בתנועת נוער כזאת בווינה. קבוצתו החליטה לעלות ולהקים בתי מלאכה ניידים בארץ. הם יצאו להכשרה בגרמניה שם למדו בבתי חרושת ובבתי מלאכה מלאכות מקצועיות (אומנויות – מייסטריזם) כדי שישמשו אותם בפלשתינה לפיתוח התשתיות השונות ולהקמת המדינה. הורי הנערים והנערות ששלחו את ילדיהם ל'בלאו-וייס' הביעו התנגדות למגמה המסתמנת, לפיה נשבו ילדיהם לציונות. הם התנגדו לאלה אשר בקשו לעלות לארץ ישראל בטרם השלימו לימודים גבוהים. כך נהגו גם הורי אבי (סבתי וסבי). שני בנים נענו להורים. אולם אבי החליט להגשים את ציוניותו. כעבור שנים מעטות, נהנו ההורים והפיקו תועלת רבה מהבן הסורר אשר הכין להם קרקע נוחה לנחיתה בארץ.

אבא פיתה את אמא

ב-1925 (כלומר שמונה שנים טרם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה) הגיעה קבוצתו של אבי לפלשתינה. הפרויקט המקורי לא צלח אבל הם פנו להגשים את רעיונם בייסוד תשתיות לתעשייה ולמלאכה. היו ביניהם מי שהקימו בארץ-ישראל תעשיית אלומיניום, נחושת, דודי חשמל וכדומה ואחרים לימדו וניהלו את בית הספר המקצועי שליד הטכניון. ב-1930 באה חבורה אחרת של יהודים ויהודיות מגרמניה לתור את ארץ-ישראל. ביניהם הייתה גם אמי, אדית לדרמן (ילידת 1905). פאול שתמיד אהב נשים ונשים אהבו אותו, זיהה את הפוטנציאל המיוחד והתאהב באדית. אדית חזרה עם חבריה לברלין עד שבא פאול אחריה ופיתה אותה לחזור אתו לחיפה. הם מיהרו להתייצב ברבנות שברחוב ארלוזורוב להינשא ולהביא ילדים להגדלת היישוב היהודי בארץ-ישראל.

מבצע סבתא

ביולי 1933 (חצי שנה לאחר עליית היטלר לשלטון ושלושה חודשים לאחר החרם הראשון על בתי העסק של היהודים בגרמניה) לכבוד הולדת הבן הבכור של הורי, גבריאל, הגיעה אמה של אדית (סבתי) לביקור  קצר כדי לעזור לאמי לאחר ההולדה. היא התכוונה לחזור לאחר זמן מה לגרמניה. השמחה בחיפה הייתה גדולה. אלא שבברלין, הרייכסטג כבר נשרף והקנצלר היטלר כבר הקים את הגסטאפו במטרה להפוך את הדמוקרטיה הגרמנית לדיקטטורת האימה. אדית ופאול קרעו לגזרים את כרטיס החזרה לברלין של סבתא לדרמן והיא נשארה בחיפה. כלומר, גם היא, כמו רבים אחרים, עדיין לא הפנימה אז את עוצמת האיום הקיומי על היהודים תחת שלטונו של היטלר. היקים בארצות מרכז-אירופה לא הכחישו את יהדותם ואילו נאמנותם ללאומיות ארצות מולדתם הייתה מוחלטת. ההיסטוריה לימדה שלא כך ראו אותם בני העמים שלתוכם התבוללו.

 התפרסם בקהילתון בעריכת מיכה לימור- כתב עת בהוצאת ארגון "פסגות הכרמל", חיפה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן