קהילת הייקים

המניין הווינאי / ד"ר מילכה צלמון

ארגון יוצאי מרכז אירופה

"אולי רק ציפורי-מסע יודעות כשהן תלויות בין ארץ ושמיים…את זה הכאב של שתי המולדות". במלים אלו בשירה "אורן" נתנה לאה גולדברג ביטוי למאבק המתחולל בנפש המהגרים בין המולדת הראשונה, שנתנה להם את השפה ואת "תבנית הנוף", ובין המולדת השנייה שהופכת, אם רוצים שתהפוך, למולדת ראשונה. אלא שהמולדת הראשונה עקשנית ורבת תושייה. כנאמר באמרה הידועה, אתה יכול  לצאת מהמולדת הראשונה אך היא לעולם לא תצא ממך. (רייכרט, אלרואי, בבואי)

הורי וחבריהם יוצאי אוסטריה, חשו את הניתוק הפתאומי והאכזרי ממכורתם – ממחוזות ילדותם, שפתם, האוירה התרבותית בה גדלו ערכים ומנהגים אליהם חונכו. אחד הגילויים של הקשר עם תבנית נוף מולדתם, היה הקמתו של "המניין הווינאי".

לאחר ה"אנשלוס" 12.03.1938 הקים אדולף אייכמן את "המשרד להגירת היהודים". המטרה הייתה לכפות על כל יהודי אוסטריה, לעזובה בהקדם האפשרי. תמיכה כספית ואף כרטיסי נסיעה הוענקו לעוזבים, על ידי משרד זה. היו אלה יהודי בורגנלנד שנצטוו ראשונים לעזוב את ביתם ורכושם ולעזוב את המדינה. (צלמון, ההגירה) הם וכל יתר היהודים ממחוזותיה השונים של אוסטריה, התרכזו בווינה על מנת למצוא ארץ מקלט. תורים ארוכים השתרכו ליד הקונסוליות הזרות, אך מעטים הצליחו להשיג מקום מקלט. הורי, שעזבו כבר ביוני 1938 את מטרסבורג שבחבל בורגנלנד, נואשו.

הצלתם הגיעה ממקום לא צפוי. סבתי חנה הלן- אם אמי קנתה לנו סרטיפיקט של מיליונרים. איך השיגה זאת, לא נודע לי עד היום. נדרש סכום עצום 1000 לירות שטרלינג להשגתו.  בדרכם ארצה עברו את צ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה, מבלי לקחת את הכרטיסים שהובטחו להם בווינה מחשש לחייהם.

10 בינואר 1939-הגיעו הורי משפחת שישה הלוי לחיפה. את אוסטריה עזבו לאחר שכל רכושם החרם  ע"י הכובש הנאצי, ביתם ובית מסחר למכונות חקלאיות, מכונות תפירה, אופניים ואופנועים.

בארץ חוו קשיי קליטה כשאר בני העלייה החמישית, מציאת מגורים הולמים, דמי השכירות היו גבוהים ביותר, שכר דירה בת 3 חדרים היה בגובה שכרו החודשי של פקיד ממשלתי. מציאת מקור פרנסה ללא אמצעים כספיים שהוחרמו על ידי המשטר הנאצי. קשיי שפה, העדר אולפנים ללימוד עברית, כגון אלה שהוקמו לאחר קום המדינה להקניית השפה העברית לעולים החדשים.

אט אט החלה התארגנותם של תושבי חיפה, יוצאי וינה וסביבותיה, לכלל קהילה ייחודית סביב בית כנסת של  יוצאי אוסטריה שכונה בשם "המניין הווינאי – עדת ישראל" על פי הדגם של בית הכנסת "שיף שול" הווינאי.

ואמנם הרוח הווינאית שררה במניין זה. שפת הדרשות והשיחות הייתה גרמנית, מחיר "העליות" ננקב בשילינגים אוסטריים. רוח ההומור האוסטרי שרתה על חברי וחברות הקהילה. בטיולים בשבת לעבר "העץ", בכיוון היציאה מחיפה ליד קריית אליעזר שהוקמה אחרי הקמת המדינה. אבי וחברו זכו לכינוי מקס אונד מוריץ דמויות השובבים הנצחיים של חיי הייחד מצאו ביטוי בארוחות המשותפות בשמחת תורה שלוותה בשירה וריקודים.

בעל התפילה מר יוסף קסלר היה אהוב עלינו. במיוחד הרעידה את ליבנו תפילת "אבינו מלכנו עשה למען הרוגים על שם קודשך, למען הטבוחים על ייחודייך…למען באי באש ובמים על קידוש שמיך…נקום נקמת דם עבדיך השפוך" תפילה שביטאה את הכאב והיגון על בני משפחותיהם שנספו בשואה, כאן נשמעה התייפחות חרישית בעזרת הנשים.

הורינו ויתר חברי הקהילה כאבו את אבדן משפחותיהם ע"י הנאצים. הם המשיכו את נאמנותם לערכי היהדות וקיום מצוותיה. השקפת עולמם של חברי המניין עצבה על פי תורתו של הרב שמשון בן רפאל הירש "תורה עם דרך ארץ". יתד עם זאת שורשי עולמם התרבותי והרוחני נעוצים היו בארץ מוצאם: המשוררים: יוהאן פרידריך פון גתה. פרידריך שילר. ענקי המוסיקה הקלאסית: בטהובן מוצרט שוברט והיידן, המשיכו להוות מרכיב עולמם הרוחני גם בארץ.

אחת לשבוע, התכנסו באחד מבתי החברים, בחדר אחד הגברים למדו דף גמרא, בחדר הסמוך התנהלה שיחת הנשים על כוס תה וביסקוויטים,  קעריות בוטנים. או "קפה מיט קוכן" (קפה עם עוגה) כיבוד צנוע בה היו מכבדים אורחים בימים ההם. הערב נקרא "תה אבנד" (ערב תה) או "טרטש אבנד" (ערב פטפוט).

תחושת הייחד של קהילה זו באה לידי ביטוי בשעות מצוקה. כך למשל כשנפל אבי למשכב עקב מחלת הבירגר (הקושי ללכת בעקבות סתימת כלי הדם ברגליים),  בה חלה, בחיפוש אחר מקור פרנסה, (לאחר שנטלו הנאצים את כל רכושו, כתת רגליו בין חנויות צעצועים כשהוא נושא מזוודת צעצועים, מחנות לחנות) פרופ' פייזר הציע לאבי ניתוח ניסיוני דחוף. אבי הסכים מיד שהרי מה הברירה שעמדה לפניו?

חברי הקהילה נזעקו לעזרת אמי. היא סירבה לקבל עזרה ובתושייתה הרבה החלה למכור את מכונת התפירה PFAFF, אותה הצליחה להציל מבית המסחר שהוחרם. אמא גילתה אומץ ותושייה. לאחר החרמת בית המסחר, פנתה אמי לגסטאפו בבקשה לקבל מכונת תפירה אחת לצורך תפירת שמלות לבנותיה הקטנות. למרבה הפלא נענה איש הגסטאפו לבקשתה. בימים הללו עוד נשאר זיק של הומניות אף בפקידים הנאצים הקשוחים.
כך הניחה אמי את הבסיס  לעסק מצליח של מכונות תפירה.

מיום ייסודו שכן בית הכנסת באחד החדרים של בית הספר היסודי ששכן ברח' ביאליק. לאחר החלטת כ"ט בנובמבר החלו פעולות איבה של ערביי חיפה. יריות נורו לעבר בתי הרחובות הסמוכים לעיר התחתית, ודייריהן החלו להימלט מבתיהן. דיירים אילו החלו לפלוש לבתי הספר. כך נתפס ביה הספר ועל "המניין" היה לחפש מקום תפילה אחר. באורח זמני נקלטו בבית הכנסת של חסידות ויז'ניץ ששכן בהדר הכרמל. בשנים הבאות הוקצב למניין חדר בעלית גג של הישיבה בפינת הרחובות ארלוזורוב וגאולה. מנין זה התקיים גם לאחר שאחרוני הווינאים הלכו לעולמם וצאצאיהם התפזרו לרחבי הארץ.
ובכך, תם ונשלם סיפור המניין הווינאי.

בבואי היה המקום: שירים על הגירה לישראל, עורכים רפי רייכרט וגור אלרואי. הוצאת עתון 77.

צלמון. מילכה, ההגירה הכפויה של יהודי בורגנלנד: מקרה מבחן, יד ושם תשס"ג, 323-287

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן