הספר "הבנות של אלה משם"

פורסם ביקינתון 314.

הספר “הבנות של אלה משם” שערכה אסתר פלד, כלת פרס ספיר לספרות לשנת 2017 עוסק בסיפורי חיים של ילדי הדור השני לשואה. שהם כיום בני חמישים, שישים ושבעים. לא עלה על דעתם בילדותם שהם מהווים בעצם קבוצה שאפשר לאפיין אותה, לדבר על תופעות משותפות, לתת בה סטיגמה. סיפור החיים של אחת מבין חמש המספרות, הוא סיפורה של חנה הרציג, ילידת מחנה עקורים בגרמניה (שאר המספרות הן ילידות הארץ). חנה הרציג מספרת שההורים שלה באו מדרוהוביץ שבפולין, למחנה העקורים – פרנווואלד בגרמניה שבו נולדה. השם שלה בתעודת הזהות הוא אנה מלגוז’טה. “עד שהתחלתי במסע החיפושים שלי, ואני כאישה די מבוגרת, חשבתי שהשמות האלו פרטיים, רק שלנו. גם לשם הכפול הזה בפולנית לא היה לי אישור, כי לא היתה לי תעודת זהות ולהורי לא היתה שום תעודת זהות”. והיא מוסיפה “גם לא ידעתי שהמקום שבו נולדתי בגרמניה הוא “מחנה עקורים” שזהו צמד מילים שבכלל ראוי לציון, הזיכרונות שלי משם התעצבו מהצילומים שהיו נתונים בערבוביה בשקית נייר חומה, וככל שאני זוכרת הייתי מתבוננת בהם. החיים שלי נראו רגילים, היה שם רחוב עם בתים קטנים בני קומה אחת וגג משולש, היו תמונות של יער, ואבא במכנסיים קצרים, מחזיק אותי בזרועותיו… כאן אני יושבת בעגלת ילדים גדולה ואמא לידי. הנה אנחנו, שלושתנו, על רקע הרים גבוהים, שוכבים על הדשא ומאחורינו בקתת עץ… ופה אני עם אבא על גג הבקתה שממנו יורדת מגלשה, ואולי רק נדמה לי… הנה שלושתנו בחדר. ברקע מיטת ילדים גבוהה וכל אחד מאיתנו מביט לכיוון אחר. תמונה מהעיר הגדולה (מינכן), אני לבושה בחליפה ורודה שאמי סרגה לי. תלתל אחד שמוט על מצחי ומאחור מציץ חמור. היו עוד הרבה תמונות.

רק כשיצאתי למסע החיפושים שלי הבנתי שהן מספרות סיפור שצריך לפענח, והיו לי סימני דרך מועטים ביותר”. בהמשך היא מציינת ששם, במחנה העקורים, בפרנוואלד שבגרמניה, כלל לא דיברו על השואה ולא על מלחמה. “מה שידעתי, מה שכנראה נאמר לי, אם כי אינני זוכרת. מה שזכור לי, כאילו ינקתי את הידיעה הזאת עם חלב אמי.

“במלחמה התחבאנו שנה וחצי במרתף”, אבל זו היתה עובדה ככל העובדות, שלא התקשרה לשואה, בבית הספר הרעים המורה בקולו כשאמר “זוועות הנאצים יימח שמם”… “טרבלינקה”, בטקסים בבית הספר אמר בזעם “נחנקו נשרפו ועלו בעשן הארובות”, ולמי שנשאר קראו “אוד מוצל מאש”. הורי כמובן לא היו אוד מוצל מאש. כי הם בסך הכל התחבאו שנה וחצי במרתף”.

לא ידעתי לשאול כשעוד היה אפשרי, בכל זאת אני שואלת את עצמי איך זה האמנתי, כל חיי הבוגרים כמעט, שהמשפט הזה מסכם את מה שעבר עליהם במלחמה”.

חנה הרציג מודה בסיפורה שרק עכשיו היא קולטת שלאורך כל חייה השתמרו המושגים שדחקו את השואה אל מחוץ לסיפור החיים שלה, שהחל במחנה העקורים בגרמניה ושהיא חלק מהסיפור גדול של “הדור השני”. מושג שהתקבע בתודעה הציבורית. כבר גיבשה לעצמה דעות מוצקות על מה שנקרא “ספרות שואה”. שהרי ההיגיון והשכל, הידע והתבונה באים עם הגיל. ותפיסת העולם משתנה.

לסיפורה היא קראה “תמונות מקור”. ואת הפרק “רק עכשיו, כשאני כותבת”. היא מסיימת עם המחשבה שייתכן והילדים “בני הדור השני”, צריכים מלכתחילה לבחור בין ידיעה שחיברה אותם לעברם, שמעבר למהלך חיים אנושי נורמלי, לבין בניית מתרסים כנגד אותה ידיעה. היא קובעת שהם לא הצמיחו שורשים.

חנה הרציג, אם לבן, עסקה במחקר, בכתיבת ביקורות ספרותיות ובתרגום. היום היא עוסקת בעיקר בתרגום שירה וספרות מפולנית. היא הוציאה לאור ספרים בנושאים מגוונים ובהם “סוגיות אסתטיות ותרבותיות” בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, “הפילוסוף הקטן”.

ב 2017- ספרה “עולם חדש” זכה בפרס דבורה עומר לספרות ילדים.