קהילת הייקים

הפוגרום שלא יישכח / רפי סיאנו

מאת: רפי סיאנו

יש המכנים את הפוגרום ביהודי גרמניה שהתחולל בלילה שבין 9 ו-10 בנובמבר 1938 "ליל הבדולח". זהו כינוי בזוי ומוקצה מחמת מיאוס שהודבק לפוגרום על-ידי יוזמו ומארגנו של הפוגרום, יוזף גבלס שהיה שר התעמולה של היטלר. הוא התענג על צליל הקריסטלים המתנפצים במנורות בתי הכנסת שהועלו באש בכל ערי גרמניה ומכאן "ליל הבדולח". השם הציני התקבע, גם בקרב היהודים, הזיכרון הולך ומתפוגג עם השנים. ארגון יוצאי/עולי מרכז-אירופה נטל על עצמו לחזור ולהציפו בכל שנה בחודש נובמבר. אנו מביאים כאן דברים שנישאו על-ידי מרגוט המרשלג מרכס  ביום 9 בנובמבר 2009 בבית כנסת של קהילת "תיקווה חדשה" בהרטפורד, ארה"ב. (מרגוט המרשלג היא דודתו של רפי סיאנו, חבר מערכת "קהילתון").

פתאום רעש גדול – ניפוץ זכוכיות

אני, מרגוט המרשלג, נולדתי ב-1921 בגרמניה, בעיר בייבריש, בסמיכות לפרנקפורט שעל נהר המיין. ב-9 בנובמבר 1938 ליל הפוגרום, אני בת 17, זה הלילה שאותו אנו מבקשים פה להנציח. באותו לילה הייתי היחידה מבין חמישה ילדים אשר עדיין גרה בבית הוריי. עם עלייתו של היטלר לשלטון (1933) האיום על היהודים גבר. הם נדרשו להזדהות בפני הרשויות ויהדותם לא יכלה להיות מוסתרת. ברחוב נשמעו קריאות לעברך כמו "יהודי מלוכלך". הפחד לגורל היהודים גבר, אחי הבכור היגר לדרום אפריקה, שתי אחיותיי לשוויץ ואחי הצעיר לישראל שנקראה אז פלשתינה-ארץ ישראל. בבייבריש גרנו במרחק מספר בתים מאטליז יהודי. קרוב לשעה 9 באותו ערב שמעתי רעש גדול של ניפוץ זכוכיות. הבנו שחלונות האטליז נופצו ושכל תכולת החנות נרמסה. דאגנו לבעלים של החנות ולמשפחתו. דירתם הייתה באותו בניין. לא ניתן היה לעשות דבר. הוריי ואני נשארנו כקפואים בבית. בריוני SA (מיליציה נאצית) ו-SS (יחידות נאציות מיוחדות) מלאו את הרחובות ובליווי קולות צחוק רמים הרסו כל מה שנקרה בדרכם. אני עדיין שומעת את ניפוץ הזכוכיות. לא העזנו לצאת את הבית.

הבריחה מגרמניה

באותו זמן עבדתי במשרה חלקית בחנות לממכר בדים שהייתה בבעלות משפחה יהודית. מוקדם בבוקר שלמחרת אותו לילה וברגשות דאגה לגורל הבעלים, הלכתי למקום עבודתי. ברחובות המשיכו הנאצים לצחוק ולצרוח. פחדתי שהם יהרגו אותי אך למזלי הם הסתפקו בקריאות "הנה עוד יהודיה" ונתנו לי לעבור. הגעתי לחנות ולא האמנתי למראה עיניי. כל החלונות היו מנופצים, המדפים ריקים, הפריטים פזורים על הרצפה וברחוב. המשפחה שגרה מעל לבית העסק שלהם למזלה לא נפגעה. בית הכנסת שלנו, במורד אותו רחוב, לא נשרף כליל אך היה שחור והרוס מבפנים. לא יכלתי להיכנס וגם לא היה איש בסביבה שאתו אפשר היה לדבר. המשכתי בדרכי. דודתי מצד אמי נישאה ליהודי אזרח שוויץ ומשפחתו קלטה את שתי אחיותיי בשוויץ. בשבילי באותה עת, נובמבר 1938, בעת התרחשותו של "ליל הבדולח", כבר היה מאוחר מידי. ממשלת שוויץ לא אפשרה ליהודים נוספים להיכנס לארצם . הוריי המשיכו לחפש דרכים להוציאני מגרמניה. לבסוף מצאו סידור, בעזרת ארגון אנגלי אשר שכר עובדי משק בית זרים, לאפשר הגירתי לאנגליה. משפחה אנגלית קבלה אישור להביא אותי לאנגליה. בחודש יולי 1939, 8 חודשים אחרי אותו פוגרום מבהיל וחודשיים לפני פרוץ מלה"ע השנייה, יכולתי לעזוב.

לבד בדרכים

אבי האמין שהיטלר לא יטריד אותו ואת אמי בשל היותו מוותיקי הצבא הגרמני שנלחם במלחמת העולם הראשונה (בצבא הגרמני). בכל אופן וליתר ביטחון אותי רצה להוציא מגרמניה. עזבתי את גרמניה לבד, ללא הוריי ומבלי שהכרתי איש. אני זוכרת שראיתי את הוריי עומדים על רציף תחנת הרכבת ונשארים שם עד שהרכבת יצאה.  זו הייתה לי הפעם האחרונה שראיתי אותם. הנסיעה ברכבת הייתה דרך גרמניה וצרפת ומשם חצינו את התעלה האנגלית בסירה.

על היהודים היה לשאת דרכונים מיוחדים שהעידו על זהותנו היהודית. ברכבת בקשו ממני הפקידים הצרפתים להציג את דרכוני ושמעתי איך צחקו ואמרו "או… הנה לנו עוד יהודיה". רעדתי מפחד כאשר הם לקחו את הדרכון שלי וחשבתי "מה יהיה אם לא יחזירו לי אותו, איך אכנס לאנגליה, אני זקוקה לפספורט ולאשרת הכניסה…". הייתי לחלוטין לבד, ללא איש שיעזור לי, הרגשתי אבודה. אך לבסוף הגעתי  לאנגליה. בעלת הבית בו עבדתי הייתה מאוד אדיבה כלפיי. ידעתי רק מילים מספר באנגלית ואני זוכרת שהיא שכרה עוד עובדת משק בית מאוסטריה שאתה יכולתי לדבר גרמנית. במשך כל המלחמה נשארתי באנגליה.

הניתוק הסופי מההורים

אחרי שאנגליה נכנסה למלחמה לא הייתה כל אפשרות תקשורת עם גרמניה.  זמן מה שמעתי על אודות הוריי באמצעות הקרובים שבשווייץ אך יום אחד גם זה פסק ומעולם לא שמענו מהם יותר. רק בשנת 2005, שמענו מה עלה בגורלם. ב-10 ביוני 1942, הוריי יחד עם עוד 380 יהודים, גורשו  מוויסבאדן למחנה הריכוז מיידנק שבפולניה. אין אנו יודעים אם הוריי שרדו את הנסיעה. אמי הייתה חולת סוכרת. זו הייתה לנו הידיעה האחרונה על גורל הוריי. אחרי המלחמה אחי עזב את ארץ ישראל ועבר לארה"ב וכאשר התאפשר לי באתי לשם בעקבותיו. יהודים גרמנים רבים התיישבו בהרטפורד, שם הוקמה הקהילה "תיקווה חדשה". אירועי 9 בנובמבר 1938 נחרטו בלבי לעד ואני מקווה שפוגרום נובמבר ("ליל הבדולח") ייזכר לעולם.

הערת העורך:  בקרב חוקרי השואה יש המסמנים את פוגרום נובמבר 1938 כתחילתה של השואה. באותו לילה נרצחו מאות יהודים ואלפים נעצרו, נשלחו למחנות ריכוז, הוכו ברחובות, נבזזו ונאנסו. גורלם של יהודי גרמניה ובעקבותיהם יהודי אוסטריה היה להפקר. (לנו, ילידי הארץ, קשה לעכל סיטואציה מופקרת כזאת וחוסר אונים שכזה). אחרים יסמנו את עליית היטלר לשלטון בינואר 1933 כפתח לשואה או את השיחה הבלתי מתועדת במסמכים על "הפתרון הסופי לבעיית היהודים" בין היטלר לבין עמיתיו לצמרת הנאצית, ב-1941 בעיצומה של המלחמה. כך או אחרת "ליל הבדולח", ככינויו הציני, חרוט בבשרם של יוצאי גרמניה ואוסטריה בישראל ובלבם של צאצאיהם.

התפרסם ב "קהילתון" בעריכת מיכה לימור – כתב עת בהוצאת ארגון "פסגות כרמל" חיפה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Search
Generic filters
דילוג לתוכן