פורסם ביקינתון גליון 314
"תגלה משהו על בארנום!" אמר לי הממונה, האדון העורך של המוסף המקומי.
"בארנום?" העזתי למחות, "בארנום הרי כבר מת."
"אבל הרוח שלו חיה," העיר הממונה, בטון שאינו מאפשר ערעור לבית הדין המנהלי.
"ידידי החביב!" אמר הבוס בטון מתוח שגרם לי להיראות בעיני עצמי לקוי. ב'ידידי החביב' הזה היו טמונות אבחנות זואולוגיות למכביר, כולן מדרגת חמור ומטה. הממונה הוא אדם מאד מנומס.
"לא, כשאני אומר בארנום אני מתכוון לבארנום ותו לא. אני חושש שלעולם לא תהיה רפורטר טוב. היכולות הרוחניות שלך יכולות לדעתי להספיק לך לכל היותר למשרת פרופסור באוניברסיטה. אתה תמיד מחפש מה מסתתר מאחורי הדברים. זה מוטעה משום שקודם כל לא מסתתר מאחוריהם דבר ושנית לא נוגע לנו כלל מה שמסתתר מאחורי הדברים. הבנת אותי?"
" בוודאי!" שיקרתי על מנת להציל את כבודי וקרצתי בעיני הימנית על מנת להצביע על פקחותי.
"טוב, אז לך ותגלה משהו על בארנום!"
"הלכתי," אמרתי והלכתי. אחרים חוקרים בישיבה, אנחנו בהליכה. אבל לא טיפחתי שום תקווה למצוא משהו חדש על בארנום, דברים שהאדם הפתוח הזה לא הכריז כבר באזני כל העולם, מרצונו החופשי, בלי שנישאל. עד לכאן הגעתי במונולוג המריר שלי, כשהבחנתי בחזית של אתר בניה בכמה וכמה גברים המדביקים על לוח עץ כרזה בעלת ממדים מטורפים. הגברים חבשו כובעי מצחייה ששימשו אצלנו סימן היכר בדוק להשקפת עולם סוציאל דמוקראטית. על המודעה ניכרה רגלה האחת של המתעמלת שבקפיצתה הבקיעה את טבעת הנייר שמעליה. אם יש מקום שבו אוכל לגלות משהו על בארנום, זהו המקום. שתלתי את עצמי לצידם של מציצים אחרים וראיתי בהשלמתה של הכרזה. מהר יותר מכפי שאוכל לתאר, היצירה היתה גמורה. היא היתה ענקית בשטחה והיתה כל כך מכוערת עד כי כל העוברים והשבים הוקסמו ממנה. ליצנים, סייסים רכובים על סוסיהם, חיות טרף, אצנים, להטוטנים, קופצים, תופי טמטם, בומבום, צלצולי מצילתיים. הכל בצבעים בוהקים ולא נעימים. כל אחד מן העוברים והשבים חש דחיפה בגבו.
כאן הרגשתי לראשונה שרוחו של בארנום נושבת עלי. הדבר הזה יודע לדבר אל ההמונים, הדבר הזה יכול להיות מכוער, חלול וריקני, ובלבד שיש התרחשות להתבונן בה.
הגברים בכובעי המצחייה הרימו את דליי הדבק שלהם ואת המודעות והמשיכו בדרכם הלאה, ואני אחריהם. מהם נודע לי היכן אוכל למצוא את המפקדה שלהם והממונה עליהם, אקרא לו גנרל המדביקים. אל האיש עצמו הגעתי, תוך שאני נסמך על מקצועי התובעני והוא הראה לי את כל גלריית התמונות שיתנוססו בחדשים הקרובים על קירותיה של וינה. ממנו גם נודע לי לא מעט על בארנום, שקוראים לו עכשיו ביילי. אם אני יכול להסתמך על דבריו של גנרל המדביקים, הייתי אומר, שביילי היה מאז ומתמיד בארנום. לבארנום היה השם אבל ביילי היה איש המעשה. בארנום הקציף את הקצף שממנו רדה ביילי את הכסף. בארנום היה הרעש וביילי ההפקה- או להפך. עכשיו זה מפעל אדיר, בנוי על גלילי נייר של מודעות, תופי טמטם, בומבום וצלצולי מצילתיים. הפרסומת כל כך נוכחת עד כי אי אפשר להתעלם ממנה, בין אם תרצה ובין אם לאו. ההצגה הופכת לחובה.
הופעתן של המודעות הדוחות האלה, הופכת לאירוע שכל רפורטר בעל מצפון חייב לציין בדיווחו, למרות שהוא עושה זאת תוך תחושה עמומה שהוא עובד בשביל בארנום. בכך מתגלה העוצמה של רוח בארנום: וכך אפילו המחאה והביקורת השולית, וכן טענותיהם של אלה המוטרדים מן הרעש והצלצולים, כל אלה הם חלק מן הפרסום: בארנוםבום! הפרסום מביא
אנשים. אל המקום בו מתקהלים אנשים באים עוד אנשים. בארנוםבום- בום!
אחר כך הוא פונה בצוואת-המצילתיים המצלצלת שלו אל הילדים וזה שוב, לדעתי, נהדר. זו הפרסומת הדגולה ביותר שתתכן, שכן כולנו ילדים או שהיינו ילדים, וחלקנו שוב יהיו ילדים בעתיד. פנחס טיילור בארנום מבטיח שהוא עוד ישוב ויראה לילדים עוד ועוד חיות ובני אדם מפתיעים ומסקרנים או איומים ונוראים. הוא מבטיח זאת בטון של טוב לב כזה, עד כי אפשר היה לחשוב שדוד בארנום לא גובה דמי כניסה מילדים. ואז אני מתחיל להבין את הרוח של בארנום. יש בו משהו נאיבי, נאיביות של גאון. הוא יודע לעורר צפיות. אם המודעות הן כל כך פרועות וצבעוניות, איזה גדולה שבגדולות תהיה ההצגה הגדולה בתבל במציאות. זוהי האמנות הותיקה של הפיתוי בלונה פארק, רק בקנה מידה תעשייתי. את אותו הלך תמים שהנוכל העלוב בלונה פארק מפתה בנגינתה המקרטעת של תיבת נגינה, מפתה פנחס טיילור בארנום בנגינת תזמורת בממדים ואגנריאניים. כל מה שעוד שומעים לא נועד אלא לרגש את בני האדם.
בדיוק כמו המודעות ברחובות. אלא שאת העובדה שזה בדיוק הדבר הייחודי לקרקס, את זה לא מבינים ההמונים. מפתים את האנשים לראות מה מסתתר מאחורי הפרסומת.
עכשיו אני גם מבין מדוע הממונה עלי בעיתון הביע דאגה בקשר לאינטליגנציה שלי, בשעה שדיברתי על הבארנומיזמוס בחיי האמנות שלנו: אצל מקציפי הקצף שלנו האמנות היא רק פרסומת. אצל בארנום לעומת זאת הפרסומת היא האמנות.
אפילוג הרצל
נ.ב. מה היה עולה בגורלו של הרצל אילו היה מאריך ימים וזוכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל? מספר התשובות הוא כמספר המשיבים. אופרה ישראלית יש ובתי קפה יש ויש ואפילו יצא מכרז ראשוני לכריית תעלת הימים (אלא שהוא יצא בשם ממשלת ירדן). קשה להניח שהמחזאי הווינאי היה שורד בפוליטיקה הישראלית שלא יודעת רחם.
מה היה אומר לו היה רואה את ירושלים השלמה עם עצמה ותל אביב העיר החופשית, חיה נושמת ובועטת? ופני הציונות? מי שניסח את הסלוגן האלמותי: "אם תרצו אין זו אגדה", בוודאי היה מחייך למראה דיוקנו המזוקן ולצידו הגרפיטי האגדתי:
"לא רוצים? לא צריך."
