קהילת הייקים

הרופא והמוזיקאי פריץ מרכוס

מאת: יצחק מרכוס

אבי, פריץ מרכוס, נולד בשוורין (מקלנבורג) בשנת 1894, ולאחר שנתיים של לימודי רפואה ברוסטוק ובברלין שרת כחובש קרבי בצבא הגרמני במלחה"ע הראשונה. לאחריה השלים את לימודי הרפואה בהיידלברג, עבר לברסלאו (כיום וורוצלב) לסטאז' ושם הכיר את אמי, רוזה לבית נלקן, ונישאו בראשית 1923.

תוך כדי לימודיו למד אבי לנגן בקלרינט, ואף הופיע בהיידלברג בהרכבים קאמריים. עם מעברו ב-1926 לקולברג (כיום קולובז'ק)  בפומרניה, עיירת נופש על חוף הים הבלטי, והתבססותו כרופא, הוא פיתח עניין רב בתולדות כלי הנשיפה (קלרינט, סקסופון, אבוב, ובסון) וצבר אוסף מרשים של אינפורמציה וכן כלי נגינה. כל זה התמוטט עם עליית הנאצים לשלטון: הגבלות על פרנסתו צמצמו את הכנסותיו במידה כזאת שנאלץ למסור את האוסף שלו, וכשקיבל סוף סוף את הסרטיפיקט המיוחל ב-1936 והיה כבר מרושש מאבדן פרנסתו כרופא, עלה עם אמי וילדיו, אחותי הבכירה ואני, לארץ. הוא לא מצא עבודה כרופא בירושלים, ומתוסכל וללא האמצעים להמשיך במחקרו מצא פרנסה כנגן קלרינט בתזמורת המשטרה המנדטורית ובמלחמה שרת שנתיים בצבא הבריטי באיטליה כרופא. מדי פעם ניגן גם ברדיו ולימד בקוסרבטוריון בירושלים. עם קום המדינה שרת זמן קצר כרופא בצה"ל ואחרי כן כרופא מטעם הסוכנות במחנה העולים ליד פתח תיקווה, מחנה ישראל, שם נפטר מהתקף לב בשנת 1950.

זהו מהלך חיים אופייני, אולי, לרופא עולה מגרמניה, שאין בו עניין מיוחד אלא לבני משפחתו. בארץ לא היה בזמנו עניין לשמר את החומר המחקרי הרב ששרד בידי אבי עם עלייתנו ארצה, אך מוזיקולוגים נחשבים בעולם מחוץ לישראל גילו בפועלו של אבי עניין. עוד בשנות השלושים בגרמניה ועד 1937 בארץ התכתב עם ללינדסיי לנגוויל, חוקר סקוטי ידוע בנושא כלי הנשיפה, ונאלץ בסוף להודיע לו כי הפסיק את מחקריו "כי הוא יהודי". בשנת 1983 כתבה המוזיקולוגית האנגלייה פמלה ווסטון מאמר בכתב העת "הקלרינט" (באנגלית, כרך 10, חוברת 4) בכותרת "הוקרה לגיבור בלתי מושר", ובו פרטים רבים ומלאים על תרומתו של אבי לחקר כלי הנשיפה מעץ ועל מהלך חייו. בשנת 1999 פרסם המוזיקולוג האנגל וויליאם ווטרהאוס מאמר מקיף בכתב העת "סקריפטה ארטיום" (בגרמנית) הן על מהלך חייו של אבי והן על מה שהוא כינה "הארכיון של פריץ מרכוס". את החומר הזה הוא קיבל ממר יהודה פולצ'ק ז"ל, עמית של אבי בתזמורת המשטרה, לו מסרה אותו אמי לאחר מותו של אבי. אותה פמלה ווסטון פרסמה בשנת 2002 באנגליה את הספר "נגני הקלרינט של אתמול: המשך" שהוקדש לזכרו של אבי המנוח.  בהקדמה כתבה המחברת: "האדם לו מוקדש הספר, פריץ מרכוס, עסק במחקר חלוצי של ההיסטוריה של כלי הנשיפה מעץ, ובעיקר של הקלרינט, בו גם ניגן…" בהמשך, בגוף הספר בו תיארה את קורות חייהם של נגני קלרינט, הביאה המחברת פרטים ביוגראפיים נוספים על אבי ותלאותיו.

תרגום של תכתובת בין אבי למערכת "כתב העת הכללי למוסיקה " בברלין. המכתב הראשון,

מה-14 בספטמבר 1934, מהמערכת של כתב העת אל אבי:

" ד"ר מרכוס הנכבד, מאחר ונגרמו לנו בזמן האחרון קשיים ניכרים בפרסומם של מאמרים של מחברים בלתי אריים, אנו רואים חובה לעצמנו לפני פרסומו של המאמר שלך על ברמן [שכבר אושר לפרסום, י.מ.] לברר האם הנך ממוצא ארי או בלתי ארי. הצגת שאלה כזאת נוגדת באופן יסודי את מדיניותנו בנוגע לתרומות שאין להן כל קשר פנימי לשאלת הגזע, אך הנסיבות מאלצות אותנו לכך. ברגשי כבוד, המערכת."

לזה ענה אבי ב-19 בספטמבר 1934:

"כבר מחצית השנה נמצא המאמר שלי על ברמן בידיכם, וכבר התקבל לפרסום, והיה צריך כבר לראות אור. מאחר ורציתי שגם התמונה תפורסם יחד עם המאמר, התעכב הפרסום. עתה הנכם באים פתאום עם השאלה בנוגע למוצאי הארי. אני יהודי, לוחם חזית, ורופא של קופת חולים, ואינני זקוק להרוויח את לחמי על ידי כתיבה, אלא עושה זאת מהעניין בדבר. אם אינכם מסוגלים להתעלות ולפרסם אותו (תחת כינוי-עט כלשהו במידת הצורך), כי יש לי בכל זאת עניין רב שיפורסם, הואילו נא לשלוח אותו יחד עם התמונה בחזרה. ברגשי כבוד, ד"ר פריץ מרכוס."

עד כמה שידוע לי המאמר לא פורסם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן