קהילת הייקים

זיכרונות מישראל של פעם / גיל פנטו

ארגון יוצאי מרכז אירופה

לאחר שנות אספנות רבות החליט גיל פנטו לא לשמור את האוסף רק לעצמו והקים את Made in Eretz Israel – מוזיאון פרטי לנוסטלגיה מקומית בו הוא מארח ארועים מיוחדים עם הרבה זכרונות מישראל של שנות ה-40-70 

'השושנה נובלת, הכוס נשברת, אך הידידות לעולם נשארת'. זהו רק אחד ממשפטי המחץ הכתובים בכתב מעוגל שאפשר למצוא ביומנים ואלבומי זיכרון מישראל של פעם. לפני הימים שלנו שבהם לעתים אנחנו מסתפקים במשלוח בהול של אימוג'י 'אישי' בטלפון הנייד.

שמי גיל פנטו וכבר 25 שנים שאני אוסף את 'תוצרת הארץ' של פעם. הכל התחיל בזכות קופסת פח של סוכריות צד שראיתי אצל סבתי לפני הרבה הרבה שנים. אני זוכר אותי כילד מגיע לבית סבתי בקיבוץ חולדה ורואה את קופסת הסוכריות. בסקרנות של ילד אני פותח את הקופסא ומה אני מגלה בה? לא סוכריות… למרבה האכזבה אני מוצא בה קמח. עם האכזבה הזו כנראה הלכתי שנים רבות וכשנתקלתי בקופסת פח כזו בשוק הפשפשים, ללא סוכריות וללא קמח, קניתי אותה מיד. עם פתיחתה עלו ממנה הרבה הרבה געגוע וזיכרונות מסבתי.

כך התחיל האוסף שלי. אוסף שהוא תוצרת הארץ של פעם, שמספר גם את סיפורה של התעשייה הישראלית ואת סיפורה של דירה ישראלית טיפוסית מאותן השנים.

השנים בהן התמקדתי באוסף הן בעיקר משנות החמישים ועד השבעים כי כשמסתכלים בעיניים של היום על אותן השנים רואים את התמימות, הפשטות והצניעות שהייתה בישראל של פעם. כמו שאומר המשפט הידוע: "אפילו הנוסטלגיה היא לא מה שהייתה פעם."

בכל בוקר אני מגיע לשוק הפשפשים ביפו ומנסה למצוא אותם זיכרונות ופריטים שמספרים סיפור ישראלי של פעם. עם השנים המשימה הולכת והופכת קשה כי המקומות מהם יכולים להגיע אותם הפריטים, נעלמים. אט אט- נעלמות החנויות של פעם וגם הדירות של פעם עוברות מן העולם.

Made in Eretz Israel

בשנת 2012 החלטתי לעשות משהו עם האוסף העצום שלי ופתחתי בדירתי היפואית מוזיאון פרטי לנוסטלגיה ישראלית בו אני מארח אירועים מיוחדים כמו ימי הולדת, ימי נישואין ועוד.

רוב הפריטים באוסף שלי יתומים מסיפור, פריטים שאני רוכש אותם אך איני יודע למי היו שייכים ומאיזה בית הם הגיעו. עם השנים מוצאים אורחים ומבקרים במוזיאון שלי אכסניה הולמת לפריטים אישיים שלהם ורואים בי ובמוזיאון מי שנותן חיים וסיפור לזיכרונות שלהם שנשמרו במשך שנים במגירות, ואצלי מקבלים במה. כשהם נותנים לי פריט כזה אני מבקש שייכתבו כמה מילים עליו כדי שאורחיי ידעו למי שהיה שייך.

לפני כשלוש שנים ארחתי את שולה ודובי אדמון, שחגגו אצלי 50 שנות נישואין. כשראו את מפעל חיי בחרו לתת לי שתי מתנות- דובי העניק לי את רישיון האופניים שלו ושולה העניקה לי את מפית האוכל שרקמה בכיתה אלף בבית הספר 'וייצמן' בהרצליה.

"אצלך הפריטים מקבלים שוב חיים" אמרו לי ואכן בכל אירוע אצלי כשאני מספר על מפית האוכל של שולמית אני מבחין על פני אורחיי בגעגוע לימים ההם. רונית בן עייש נתנה לי את המפיות הצבעוניות שקיבלה מסבתה- "כאשר סיפרת לנו בביקור אצלך על 'אתא' מאוד התרגשתי. חברו הטוב של סבי ניהל את המתפרה של 'אתא' וכילדים קטנים ביקרנו במתפרה. אני מוסרת לך בשמחה את אוסף הממחטות/מפיות למשמורת. בטוחה שאצלך הן יקבלו חיים חדשים".

אוצרות מהבוידעם

ראובנה וילקר נתנה לי את קלמר העץ שלה שליווה אותה בימי בית הספר היסודי. אסתי הייטנר מסרה לי את אוסף הסמלים של אביה שהיה מוטמן בבוידעם של דירתו– "אבינו יוסי הייטנר היה אספן בנשמה ובפועל. הוא טיפח אוספים מרשימים של מטבעות וסמלים, ואולי האספנות מייצגת את הדור של אבי שחווה גירוש, נדודים ושואה. כלום לא זורקים, כי מי יודע, אולי נזדקק לדבר ביום מן הימים. זכות גדולה להעביר פריטים לידיו האוהבות של גיל ולהנציח את אבא ואוספיו בקונטקסט של הדור והתקופה."

כשהתחלתי לארח שאלו אותי אם הביקור באוסף מתאים גם לילדים והשבתי שלא. עם השנים ראיתי כמה זה כן מתאים-כשהילדים מגיעים במסגרת משפחתית של הורים וסבא סבתא אין כמו הנוסטלגיה לחבר בין דורות. דרך האוסף ובאמצעות הסיפורים שלי לומדים הילדים על הילדות של פעם ועל ישראל של פעם. לאחרונה מצאתי כמה ספרים כמו 'ממציאים מפורסמים', נכסי תרבות לבני הנעורים שהמיוחד בהם הייתה ההקדשה. על האחד – לרוני היקר במלאת לך 13 שנים קבל ברכותיי הלבביות ומתנתי הצנועה, ועל השני- ליעל חברתי מתנה צנועה לבת המצווה. היי נאמנה לארצך, למולדתך ולהוריך.

כשרואים את הברכות ואת מתנות בר/בת המצווה של פעם מבינים איך הזמנים השתנו."אתה אספת את החיים שלנו"- משפט זה אני שומע לא אחת מאורחיי שגדלו בישראל של פעם. כזה היה לנו בבית, כזה היה לי כשהייתי ילדה – הם רק חלק מהמשפטים שאני שומע מאורחיי אך מעבר לאוסף העשיר שכל אחד מוצא בו פריטים מעברו שלו, סיפוריי על האוסף הם שעושים את כל ההבדל ומעניקים את הצבע והחוויה של התקופה.

המוזיאון נמצא ביפו במבנה עותומני בן 100 שנה והוא פתוח רק בתיאום מראש למפגשי חברים או לציון תאריכים או עריכת אירועים מיוחדים כמו ימי הולדת, ימי נישואין במסגרת משפחתית או חברית.

לפתע נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון.

לאתר

גיל פנטו מארח ומספר נוסטלגיה מקומית במוזיאון Made in Eretz Israel

הכתבה 'זיכרונות מישראל של פעם' התפרסמה בגיליון 302 של יקינתון 

תגובה אחת

  1. מתאים לכל מי שמשתתף בפרוייקט
    ״הקשר הרב דורי״ בהדרכת מוזיאון ״אנו״ -בית התפוצות.
    כדאי לעניין אותם..
    בהצלחה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן