ב-9.11.1938 נכנסו השכנים, לא יהודים, והזהירונו לבל נצא לרחוב, כי הנאצים עורכים פוגרומים ביהודים ושורפים את בתי הכנסת. התברר שהרסו בתי עסק יהודיים ושברו הכול, החל מחלונות הראוה אף השחיתו מה שהיה בפנים. המנוולים נכנסו גם לבתי-יהודים פנימה, הוציאו את הגברים לרחוב, הכו אותם והשפילו אותם לעיני כל. אמי המאמצת אסרה עלי לצאת לרחוב או ללכת לבית הספר. אבל מאוד רציתי לראות מה עושים לנו הנאצים בעיקר ה S.A.. הייתי נער סקרן, סך-הכול בן 14. ברחתי מהבית דרך חלון אחורי בחדר המדרגות. רצתי ברחוב האחורי לכוון בית הכנסת אני זוכר כאילו אירע אתמול. גרנו בפרנקפורט. באחד מימי סוף אוקטובר 1938 הגיעו שני לובשי מדים, מהגסטאפו, והודיעו שלפי צו הממשלה הנאצית כל נתיני פולניה או אזרחים ללא נתינות יגורשו לפולניה. בין שני אנשי הגסטאפו היה אחד במדי ס.ס. שהיה מוכר לי, שמו היה קרל והוא שיחק איתנו לפעמים, בחור גבוה וחזק. כנראה שזה הספיק כדי להתקבל לס.ס. ליחידות הנאציות האלו.
שאלתי אותו: "מה אתה רוצה מאיתנו? לא עשינו שום דבר לאיש" הוא רק ענה: ""Befehl ist Befehl "פקודה היא פקודה !" הסתכל עלי והמשיך לתת הנחיות מתי כולם חייבים להתייצב, ואיפה ממתינות המשאיות. יום הגירוש נקבע ל-28 באוקטובר. אבי המאמץ ואני היינו אמורים להתייצב במקום ריכוז. את אמי המאמצת לא זימנו כיוון שהייתה נוצרייה. למחרת הביאו אותנו במשאיות לאולם החגיגות ל- Frankfurter Festhalle. במקום היו כבר אלפי אנשים. הגרמנים חקרו כל אחד ואחד. בעקבות השאלות שנשאלתי על מוצאי נאמר לי שאני מגורש. אלא שבאותו יום סגרה פולין, נוכח איומי הפלישה הגרמנית את הגבול ורק חלק מהמגורשים הספיקו לעבור. כך גםשהיה ליד הפארק שהקיף את העיר ב-Friedberger Anlage. זה היה בית-כנסת מפואר. המפואר ביותר בפרנקפורט וכנראה גם בכול גרמניה. בית כנסת אורתודוקסי, המקהלה על טהרת הגברים, בנוי כולו מאבני גרניט. כשהגעתי עמד כבר קהל רב והתבונן בשריפה וכל פעם שלהבות האש התגברו הקהל הגרמני הריע ופרץ בצהלה. כמובן היה לי עצוב מאוד וגם פחדתי שמישהו יכיר אותי.
עזבתי בריצה את המקום כדי להגיע לבית הכנסת שבו היה טקס הבר-מצווה שלי. לפעמים התפללנו בו. המקום נקרא " "Börne Platz/ראיתי שהמבנה כבר כולו שרוף. להבות פה ושם. גם פה התאסף קהל שכנים שהריע וצהל. בדרכי הביתה החל לרדת גשם. חשבתי שהנאצים יפסיקו את פעילותם נגד היהודים אבל ראיתי עוד קבוצות S.A. שתפסו איש עם זקן והכוהו עד שנפל. כשחזרתי הביתה, חששתי שאמא תכעס עלי אבל היא לא כעסה. בכינו יחדיו. זמן קצר לאחר מכן החליטה לנסוע לפולין להצטרף לבעלה ואותי רשמה לבית היתומים שבו שהתה עדיין אחותי התאומה. אמי ואבי המאמצים נספו בגטו ורשה.
קלמן גבעון, עלה לארץ נער מקבוצת הילדים שכונתה "נערי זגרב". הוא השתקע במעוז הייקים, קריית ביאליק, עבד בסולל-בונה ומאז שנות השבעים היה לצלם שצילם את המדינה לאורכה ולרוחבה.
מתוך ה- MB יקינתון – נובמבר 2008, חשון תשס"ט, גיליון מס' 228