הוריי נולדו בגרמניה. הם נאלצו להגר לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. אבי ראה עצמו כ"גרמני בן דת משה" ולא ראה בציונות אופציה. הוא היגר אפוא לארגנטינה. יהודים הורשו להיכנס למדינה בתנאי שיעסקו בחקלאות. כך נוסדה בארגנטינה ההתיישבות הכפרית האחרונה של הברון הירש, עבור יהודים יוצאי גרמניה. אימי, אחות במקצועה, הצטרפה אליו לאחר קשיים מרובים, שנתיים מאוחר יותר. ההורים ידעו שנים ראשונות קשות במיוחד, נוכח חוסר ניסיונם בחקלאות. כל שנה נפלה עליהם מכה חדשה. פעם היה שיטפון, פעם אחרת מכת ארבה, אחר כך פקדה אותנו סופת טורנדו ובשנה שלאחריה בצורת.
הפרנסה היתה קשה ושליחי ה – jca דרשו את החזר ההלוואה שניתנה למתיישבים. לבסוף אולצו הוריי לעקור לעיר הבירה בואנוס איירס, שם עברתי את ילדותי ונעוריי. שפת אימי היתה גרמנית, לא ידעתי לדבר ספרדית, על – כן התחלתי ללמוד בבית ספר דו לשוני, ספרדית – גרמנית. בית הספר על שם פסטאלוצי הוקם ע"י פילנתרופ שווייצרי למען ילדים שהיגרו מ – גרמניה. מרבית הילדים היו יהודים. בחלוף הזמן הבין אבי שארץ ישראל היא המקום ליהודים והוא החליט לחנך אותי ואת אחי \"ל ברוח זו והצטרפנו לתנועת – נוער ציונית. הצעד הזה גרר בעיות חברתיות, משום שהתלמידים בבית – הספר לא הורשו להתחבר לציונים, אך אני נשארתי בתנועת נוער וכאשר סיימתי את לימודיי, החלטתי לעלות ארצה, עם גרעין של תנועת – הנוער.
בבוא המועד התגייסתי לצה"ל והייתי לנחלאית. אומנם עוד לא הכרתי את המנטליות של בני הנוער ובקושי שלטתי בשפה, אבל נשלחתי להדריך נוער. המפגש הזה עם הנוער סייע לי להבין את החברה הישראלית ולהיקלט בה.
לקראת השחרור היה לי ברור שאני חייבת ללמוד מקצוע. לא רציתי לשטוף כלים כל חיי. פניתי לאסיפת חברי הקיבוץ לקבל אישור, אך האסיפה סירבה לבקשתי. החלטתי לעזוב את הקיבוץ. לאחר בחינה מדוקדקת החלטתי ש – חיפה היא העיר המתאימה לי ביותר. התקבלתי לבית ספר פנימייתי למטפלות. הרי לא היתה לי משפחה בארץ. הוריי הגיעו ארצה 24 שנים אחרי. בית ספר פנימייתי נראה לי אפוא כפתרון הרצוי. הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות, כך קראו לזה בזמנו. התקדמתי במקצוע שתמיד אהבתי ואוהבת עד היום הזה והתקדמתי בתפקידים שמילאתי. לא נשארתי לבד: עם השנים הכרתי אדם מאוד מיוחד שהיה לבן זוגי, פסל שחי בכפר האמנים עין הוד. זהו מקום מקסים. טוב לחיות במקום יפה עם אדם מיוחד. כך הצטרפתי למשפחה עם 2 ילדים בגיל העשרה ובנוסף בחור עם צרכים מיוחדים, שלא היה בן המשפחה. הוא זכה לטיפול מדהים ולהתפתח עד המקסימום שניתן. הוא חי איתנו כי משפחתו לא ידעה כיצד להתמודד עם המוגבלות המנטלית שלו. בן – זוגי הלך לעולמו לפני עשור. אני ממשיכה לטפל בצעיר שהיה למבוגר והוא ממשיך להתגורר עימי.
עם פרישתי לגמלאות, חשתי שטבעי יהיה בעבורי להתנדב בארגון עולי מרכז אירופה ב – חיפה. היום אני חברה בוועד – המנהל ובדירקטוריון "חברת בתי הורים", בנשיאות הארצית של הארגון ובמפעל לעזרה הדדית. והיות ש'פעם אחות – תמיד אחות', אני גם מתנדבת בבית החולים שבו עבדתי במשך 38 שנים. אני מקווה שיהיה בי הכוח להמשיך ולתרום לחברה ולקהילה.
תגובה אחת
בוקר טוב סילביה
שמחתי לראות ולקרוא את האמור בכתבה שלך.עלייך
הסיבה שאני פונה אליך היא שאנחנו רוצים למצוא אומן שעשוי להיות מעוניין בקבלת מספר לא קטן של גבישים (בשני צבעים) שהיו תלויים אצלנו כחלק מהנברשת בסלון. היה לנו בעבר הרחוק אומן שעשה לנו ויטרז" יפה בחלון. אולי זה אןמר לך משהו אם הוא עדיין בעין הוד? או כל אומן אחר
מקווה שהאימייל הזה מוצא אותך בקו הבריאות ושכולם באירגון בסדר
כל טוב
משה נוי