התחלת התעניינותו של אבינו ישראל באמנות היתה בשנות ה'בלאו-וייס', בראשית שנות ה-20, בתק' רפובליקת וויימאר. בהשפעת מנהיגי התנועה הוא למד סמסטר אחד באוניברסיטת ברלין, ועוד שני סמסטרים באוניברסיטת קניגסברג, בעיקר גרמניסטיקה ותולדות האמנות. בהשפעת האידיאולוגיה של ה'בלאו-וייס' נתגבשה אצלו העדפה ברורה של הריאליזם, וכן נטיה להעדפת האמנות המציגה את האדם הפשוט ואורחות-חייו, ובעיקר את סבלו ואת גבורתו בעבודה, במלחמה ובספורט. הוא אהב ריאליזם עשיר, ולצדו גם מינימליזם ריאליסטי – גם זה כנראה בהשפעת הבלאו-וייס.
התעניינותו הבסיסית היתה באמנות הקלאסית – בעיקר הפיסול והתבליט של יוון ורומי, ואחריה באמנות הגותית של ימי-הביניים ובתקופת הרנסאנס. מתקופת הרנסאנס אהב במיוחד את פסליו וציוריו של מיכלאנג'לו, וכן את ציוריהם ורישומיהם של רפאל, בוטיצ'לי, רמברנט ואוצ'לו באיטליה, דירר בגרמניה, והציירים הפלמיים ברויחל, ואן-אייק, וורמיר. מציירי הבארוק חיבב במיוחד את ז'אן דויד הצרפתי, בעיקר בשל הרפסודה הכחולה ותמונת נפוליאון במרומי הרי האלפים.
הזרם המודרני האחרון שאבינו התחבר אליו לגמרי היה האימפרסיוניזם – ששילב ריאליזם ויחס חיובי לאדם הפשוט עם ניסיונות חדשים בהצגתם. במיוחד אהב את ואן-גוך, רנואר, דגא, מאנה מונה ומאטיס, וכמובן את צייר הזונות המינימליסטי טולוז לוטרק. כמו כן אהב מאד את המורלים (ציורי הקיר הגדולים) והדפסי העץ והאבן של אמני מכסיקו הסוציאליסטיים – במיוחד דייגו ריברה. הזרמים המודרניים דיברו אליו הרבה פחות, ובעיקר לא המופשט. אבל עדיין התעניין מאד והעריך את פיקאסו, מונדריאן, פרנאן לז'ה ומירו.
בשל ההתעניינות העצומה שלו בהיסטוריה, ובמיוחד במקומו של האדם הפשוט בהיסטוריה, התעניין ולמד הרבה גם על אמנות מצרים העתיקה, שומר, אכד, בבל, אשור והחיתים. כמו-כן ידע לא מעט על אמנות יפן וסין (ומאפייני האמנות שלהן בכל תקופה ושושלת!), ועל אמנות הממלכות הקדם-היספאניות באמריקה המרכזית והדרומית.
בשל חיבתו ה'בלאו-וייסית' למינימליזם, ומתוך התעניינות עמוקה בהתפתחות החברה האנושית כבר מראשיתה, התעניין מאד גם באמנות האדם הקדמון ובאמנות החברות דלות-הטכנולוגיה של זמננו (המכונות באופן לא מוצדק "פרמיטיביות"), כמו ציורי המערות של אלטמירה ואחרות שנתגלו בספרד ובצרפת, צלמיות הפולחן הניאוליטיות במזרח התיכון, הצלמיות ההלאדיות של יוון הטרום-קלאסית, האמנויות של האמרינדים של אמריקה הצפונית, אמנות עמי אוקיאניה, אמנות אפריקנית מסורתית, אמנות האבאוריג'ינים באוסטרליה ואמנות האסקימואים.
במקביל לאמנות הציור, הפיסול והתבליט הוא התעניין מאד גם באדריכלות – מזו של מצרים העתיקה, דרך יוון הקלאסית ורומא, המשך ברומאנסק ובגותיקה, וכלה ברנסאנס והבארוק. חיבה מיוחדת רחש לארכיטקטורה של אסכולת הבאו-האוס הגרמנית בתקופת הרפובליקה של ויימאר – בשל פשטות הקווים והגושים שלה ובשל התמסרותה לקידום תנאי-חיים טובים במחיר סביר למעמד הנמוך.
בספרייתו העשירה שבביתו בלטו ספרי-האמנות, שכיסו קשת רחבה של כל התחומים שמניתי. הוא אהב לדפדף ולעיין בספרי אמנות ולא פעם תפסתי אותו יושב עם ספר או אלבום ומעיין בהם זמן ממושך. במיוחד אהב את אלבום הפיסול Roman Portraits שבו צילומי שחור-לבן של למעלה מ-150 פסלי ראשים של קיסרים רומיים, בני-אצולה, גברים, נשים, ילדים ועבדים. כמו-כן אהב להתבונן באלבומי הציורים והפיסול של מיכלאנג'לו, רפאל, דונטלו, גיברטי, רמברנט וברניני. מן הזמן החדש אהב במיוחד את אוגוסט רודן, ומן האמנים והפסלים בישראל אהב את הרמן שטרוק, ואת הפסלים בן-צבי וחנה אורלוף – שעבודותיהם מתאפיינות בריאליזם, מינימליזם ונושאי האדם הפשוט גם-יחד.
הוא גם אהב מאד לשוחח על אמנות וידע להציג היטב את המאפיינים של כל תרבות, תקופה ואמן. היה ער לאמונות הדתיות והמסורתיות שברקע, לאירועים הפוליטיים והחברתיים, וכן לטכנולוגיה שעמדה לרשות האמנים (בעיקר האדריכלים), וידע לשבץ היטב את העבודות שדיבר עליהן ברקע התקופה. הוא הכיר את האמנים ואת הטכניקה שלהם כה טוב, עד כי יכול היה לזהות את הצייר, ואפילו תקופת-משנה בהתפתחותו, לפי קטע קטן בלבד מן התמונה. מדי-פעם, כשהייתי מתווכח אתו על האופי או הטכניקה של יצירת אמנות כלשהי הוא היה מבקש שאערוך לו חידון: שאפתח אלבום ציור לפי בחירתי, שאבחר בו תמונה כלשהי, ושאכסה בדף בריסטול את כל שטח העמודים הפתוחים חוץ מכף-יד אחת של דמות כלשהי בציור. לפי הסגנון האמנותי והטכני של ציור כף-היד הזאת בלבד הוא ידע לנחש מי הוא הצייר, ואף-פעם לא טעה!
בתקופת בחרותו ובגרותו בגרמניה נהג לבקר במוזיאונים לאמנות עתיקה או מודרנית בכל הזדמנות אפשרית. בתקופת חייו בקיבוץ בית-זרע עודד הצגת תערוכות בגלריית הקיבוץ (בית-אורי) והצגת תמונות נבחרות בחדר-האוכל. בנסיעותיו בארץ, כשהיה לוקח אותי או את אחותי תלמה עמו, היה מרבה להיכנס אתנו למוזיאונים ותערוכות. ובכל נסיעותיו בחו"ל – באירופה ובארצות-הברית – נתן מקום חשוב, אפילו עיקרי, לביקור במוזיאונים לאמנות.
דבר אחרון, השופך אולי אור מיוחד על גישתו ההומאניסטית, הסוציאליסטית והקהילתית של אבינו ישראל: תמיד הוא אמר שאת יצירות האמנות, ובמיוחד החשובות שבהן, יש למסור למוזיאונים היכולים לשמור עליהן היטב ולהציג אותן לקהל רחב. לאדם הפשוט די ברפרודוקציות טובות ובאלבומי-ציור כדי להכניס אמנות לביתו ואינו צריך להתאמץ לקנות אורגינל. ומצד אחר סבר, שעל הקהילה, ובמיוחד בתי-הספר ותנועות-הנוער, להביא את התלמידים, החניכים והציבור אל המוזיאונים החשובים ושם להפגיש אותם עם הציורים והפסלים המקוריים.
יהי זכרו ברוך!
