כל הארץ דגלים דגלים 🇮🇱

כל הארץ דגלים דגלים

ד"ר אדריכלית אסנת רוזן קרמר

בסימן 75 שנה לעצמאות המדינה, ציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, ועם גל המחאה ששטף את הארץ בחודשים האחרונים נוכח החקיקה המכונה "הרפורמה המשפטית", התגייס והתייצב דגל ישראל– על ייצוגיו, משמעויותיו וסמליו – ומאות אלפי דגלים הציפו, גלים גלים, את המרחב האורבני, בארץ ובעולם, לאות אחדות, זהות ולהזדהות עם הדמוקרטיה, הציונות, הדת והלאום.

באירועים של שמחה ועצב, חג וזיכרון, הדגל הרשמי והלאומי הכחול-לבן, מייצג את המדינה, מוסדותיה, אזרחיה ואת ארצנו – ישראל.

1. עיצוב הדגל הלאומי ומורשתו

הצבעים הלאומיים של הארץ: כחול ולבן

הסמל הלאומי: מגן-דוד

דגלי הישוב העברי במרחב הארץ-ישראלי

הדגל הציוני במרכז אירופה

הסמל והדגל בשואה עד הקמת המדינה

דגל התנועה בישוב

הדגל בציון יום השואה והגבורה

דגל ישראל כמתנת חופש על שרידי חומת ברלין

2. הולדת דגל ישראל

הכרה בדגל "על המפה" העולמית

קבלת הדגל והכרתו כדגל מדינת ישראל

הדגל מסמן ריבונות על שטח

הכרה בדגל "על המפה" העולמית

הדגל במרחב היקום

3. הנפת הדגל במרחב- השימוש בדגל

חוק הדגל והסמל – הדגל בשגרה

כפר סבא והרחבת החוק בהוראת "מתקן לדגל"

הדגל ביום הזיכרון לחלְלי מערְכות ישראל וּלחללי פעולות האיבה

חגיגות יום העצמאות

דגלים כאות זהות, הזדהות והשתייכות

4. הדגל בעתות חירום (מבחר)

חזיתות מדוגלות כחזית – מלחמת המפרץ הראשונה

חזיתות מדוגלות כחזית –  מלחמת לבנון השנייה

דגל ישראל מוקרן על שער ברנדנבורג בברלין

דגלים בסימן "חיסון" לחוסן בסגר הקורונה

דגלי ישראל כסמל גל המחאה נגד הרפורמה / המהפכה המשפטית – 2023

5. לדגול בתקווה

_____________________________________________________

1. עיצוב הדגל הלאומי ומורשתו

דגל ישראל – שהרקע שלו לבן, ועליו שני פסים אופקיים בצבע תכלת כהה, וביניהם, במרכז,  מגן-דוד בגוון זהה – מתחבר למסורת היהודית ומוכר כסמל המדינה והעם היהודי. עיצובו, קידומו, מיתוגו והשימוש בו קשורים קשר הדוק להיסטוריה של יהודי מרכז אירופה.

הצבעים הלאומיים של הארץ: כחול ולבן

הראשון, שהעלה את הרעיון להשתמש בשילוב כחול ולבן כצבעי הלאום היהודי, ובמתכונת דמוית דגל, היה ד"ר לודוויג אַוּגוסט רִיטֶר פון פרנקל-הוכווארט (בגרמנית: Ludwig August Frankl von Hochwart)- יהודי אוסטרי, רופא בהכשרתו, שהיה גם משורר. בשנת 1864, לאחר ביקור בירושלים, פרסם פרנקל את שירו "צבעי ארץ יהודה" (בגרמנית), ובו הציע שימוש בדגל כזה, משום שאלה צבעי הטלית בה מתעטף היהודי בתפילה.  לא ברור אם היה מודע לכך שמקור פתיל התכלת של הטלית בספר במדבר: "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת." (במדבר, ט"ו, ל"ח).

בשנת 1884, במסיבה לציון יום הולדתו ה-100 של משה מונטפיורי, כבר הוצגו לנוכחים צבעי הלאום. מרדכי בן הלל הכהן – פעיל ציוני, איש העלייה הראשונה, ממייסדי תל אביב וסופר עברי דיווח: "בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים, כי רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו".

לימים, ולאחר שצבעים אלה אומצו לדגל ישראל, הביטוי "כחול-לבן" הפך סימן מקובל לסחורה מתוצרת  הארץ.

הסמל הלאומי: מגן-דוד

סימן מגן-דוד: מקובל כעיטור גרפי בתרבויות רבות, ולעתים אף מיוחסות לו תכונות מיסטיות, כמו בהודו ובמצרים, והוא שימש סמל כנגד עין-הרע.  ברחבי העולם פוגשים בו במרחב הבנוי – הפרטי והציבורי. הוא נפוץ במיוחד באמנות האסלאם, כחלק מערבסקות המעטרות אריחי רצפה, קירות ותקרות מבנים. שכן, הערבסקה מבוססת לא פעם על צורות גיאומטריות של משושים ומשולשים, וניתן לזהות בה "מגיני דוד" כלואים.

גם ביהדות – בארץ ישראל בזמן בית שני ואחריו – המגן-דוד הופיע כחלק מעיטור עם צורות גיאומטריות אחרות (לא כסמל יהודי) במספר בתי כנסת עתיקים ובאבני פסיפס של רצפות כנסיות ביזנטיות.

במאות ה-6-9 לספירה המגן-דוד מופיע לראשונה כסמל על מצבות יהודיות באיטליה ובספרד. בשנת 1354 הפך המגן-דוד לסמל יהודי מובהק, כאשר העניק להם הקיסר קארל הרביעי זכות להרים דגל, והם בחרו במגן-דוד. מהמאה ה-16 כבר השתמשו קהילות יהודיות רבות במגן-דוד כסמל. בשנת 1700, לאחר גירוש היהודים מווינה, הגולים נשאו עמם את הסמל, ומאז נעשה בו שימוש גם בבתי-הכנסת בארצות שונות.

מהמאה ה-19 סמל מגן-דוד מופיע על פרוכות של ארונות קודש, ובשנת 1860 אף הוצב מגן-דוד ענק, בגובה 158 רגל, מעל בית כנסת בקלן.  כמו כן, הוא נמצא בשימוש בחותמות של יהודים, ולקראת סוף המאה ב-19 כבר אימצו מספר ארגונים יהודיים וציוניים את המגן-דוד כסמל. לדוגמה:  אחוות ציון – אגודת הסטודנטים היהודים – הדפיסה על מסמכיה מגן-דוד (1881);  ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) תנועת הצעירים הציוניים,  שילבה את ה"מגן-דוד" בסמל שלה (1882), המופיע בבית הכנסת בגדרה;  הכוח וינה (בגרמנית: SC Hakoah Wien) – מועדון הספורט היהודי שמשך אליו, לאוסטריה (עד מלחמת העולם השנייה), ספורטאים יהודים מכל רחבי אירופה – שילב מגן-דוד במרכז סמלו.

דגלי הישוב העברי במרחב הארץ-ישראלי

דגלי היישוב עוצבו בידי או עבור אנשי היישוב והתנועה הציונית, לאורך תקופה של 63 שנה, כסמל לתקומת העם היהודי בארץ ישראל, עד קום המדינה וקביעת חוק הדגל והסמל באוקטובר 1948. ברוב גרסאותיו, הדגל – שהונף בחגיגות ואירועים רשמיים – מתאפיין בצבעי כחול ותכלת על רקע לבן, ועל הכבוד לזכות הראשונים והבכורה להנפת הדגל העברי הראשון – נלחמו ביניהן שתי מושבות.

(1) ראשון לציון:   בשנת 1885, הכין ישראל בלקינד, מחלוצי תנועת ביל"ו, עם פאני מאירוביץ דגל חדשני: מיריעת אריג לבנה שבמרכזו סמל מגן-דוד תכול, ובשוליו שני פסי תכלת אופקיים, בדומה לטלית.  הדגל שילב לראשונה בעיצוב ובצבע אחד את המוטיבים של מגן-דוד וטלית, כביטוי לרעיון הלאומי-יהודי, הונף לראשונה בלב המושבה ראשון לציון לכבוד חגיגת שלוש שנים להיווסדה.

כאן, לימים הפך האתר ההיסטורי ל"כיכר המייסדים" בעיר, והאירוע מונצח בשם רחוב "הדגל העברי".

(2) נס ציונה:  שש שנים לאחר מכן, ב-1891, השתמש מיכאל הלפרין, איש העלייה הראשונה, בדגל כחול לבן בעיצוב דומה לאירוע "החגיגה המשולשת" בנס ציונה, שכנתה הצפונית של ראשון לציון.

כמו ראשון לציון, גם ציונה מציינת את המאורע באתרים שונים בעיר הידועים בשם:  "כיכר הדגל", "אתר הנפת הדגל", "דרך הנפת הדגל",  ו"רחוב דגל ישראל".

בנוסף, הנפת הדגל קיבלה משמעות יתירה בשנת 1920, לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם שובם של יהודי יפו המגורשים, חזרה מכפר סבא לביתם. מנהיג הקהילה, ר' מנחם יצחק קליונר, העלה רעיון להניף דגל על חלון כל בית ששבו אליו, שרטט דגל בצורה המוכרת מראשון לציון ומנס ציונה, והזמין ליפו כמות מסחרית ראשונה של דגלים מבית חרושת בגרמניה.

עם קום המדינה, אומצה הנפת הדגלים מחוץ לחלון כל בית, והפכה מנהג שלימים נקבע בחוק הסמל והדגל.

ובמשך השנים, כמו בראשון לציון ונס ציונה, הונצח הדגל גם במרחבים עירוניים נוספים, בעיקר בשמות רחובות שקראים: "הדגל" (תל אביב יפו, אשקלון, שדרות); "דגל ישראל" (כרמיאל).

הדגל הציוני במרכז אירופה

בתחילת מאי 1897, כשבנימין זאב הרצל ייסד בווינה את השבועון הפוליטי "די ולט" (גרמנית: Die Welt "העולם") המיוחד לנושא הציונות, הוא טבע את המגן-דוד כסמל במרכז הלוגו של עיתונו.  הצעה שעיצב הרצל בכתב ידו "לחיים החדשים של ישראל" ול"דגל שבעת כוכבי זהב" על שדה (רקע) לבן, נדחתה בקונגרס הציוני הראשון, בבאזל שווייץ (29-31 אוגוסט, 1897), כאשר חיפשו רעיון לדגל ייצוגי מתאים, לקישוט האולם.

התנועה הציונית, שהובלה ברובה על ידי יהודים ממרכז ומזרח אירופה, העדיפה ובחרה בהצעת דוד וולפסון לדגל הכחול-לבן, כצבע הטלית, שמגן-דוד מצויר עליו, – באותם אלמנטים שהוכרו כבר בראשון לציון ונס ציונה. הדגל הזה הוזמן מיד, ומאז, קודם המיתוג והשימוש בו.

גם "פועלי ציון" (פוע"צ), המפלגה הציונית הסוציאליסטית, שהוקמה בשנת 1906, אימצה את המגן-דוד לסמלה.

בקונגרס הציוני ה-18 בפראג (1933), התקבלה החלטה רשמית לאמץ כדגלה של התנועה הציונית את הדגל שהוצג בבאזל ביום היווסדה, ואף נקבעה "התקווה" כהמנון הרשמי של התנועה.  לימים, גלגולו של דגל זה הפך לדגלה של מדינת ישראל, בשינוי קל: סיבוב העמדת המשולשים כך שבסיסיהם יהיו מקבילים לפסים.

הסמל והדגל בשואה עד הקמת המדינה

עם עליית הנאצים לשלטון (ינואר 1933) הורע מצב היהודים בגרמניה. הרדיפות בחסות המפלגה הנאצית  החלו בהתארגנויות לחרם על יהודים תחת הקריאה "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!", וסמל מגן-דוד שימש לסימון חנויות מוחרמות, בבעלות יהודית.

בליל הבדולח (בגרמנית: Kristallnacht) בין 9 ל-10 בנובמבר 1938, בו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים, מבנים שהיה עליהם סימן מגן-דוד היו הראשונים להיפגע.  נופצו זגוגיות מבנים שהיו מסומנים כיהודים, בתי כנסת, מוסדות ציבור ובתי עסק של יהודים תושבי גרמניה הועלו באש.

בזמן השואה (החל מ-1939) הנאצים עשו שימוש בסמל המגן-דוד לזיהוי היהודים במרחב הציבורי, וכאות קלון.  היהודים אולצו לענוד "יודנשטרן"- טלאי צהוב בצורת מגן-דוד. ובמרחב הדובר גרמני, נכתבה במרכזו המילה "יהודי" (Jude), באותיות דמויות כתב עברי.

דגל התנועה בישוב

היישוב, בארץ ישראל, ראה עצמו חלק ממאבק בעלות הברית בנאצים, ודגל התנועה הציונית הונף  — בגרסאות שונות — בתקופת מלחמת העולם השנייה, במהלך השואה בידי הלוחמים והניצולים.

(1)  מתנדבי היישוב לחיל החפרים הארצישראלי של הצבא הבריטי (החל מספטמבר 1939), היו ברובם יהודים מעפילים מגרמניה וארצות אירופה, שבין מניעיהם הרצון ללחום בגרמניה הנאצית. הם הניפו את דגל התנועה הציונית מתחת לדגל הבריטי כבר ב-1940, בעת שירותם בגזרת המדבר המערבי, תחת הנהגתו של יוסף אלמוגי. ואחר כך גם כאשר נפדו באפריל 1941, לאחד נפילתם בשבי הנאצי;

(2)  לוחמות כחול-לבן בשירות המלך- ארגוני הנשים – ויצו, מועצת הנשים העובדות (כיום נעמ"ת) הדסה, וגם הסוכנות היהודית – פנו (מאמצע שנת 1941) לצבא הבריטי בבקשה לפתוח את חיל העזר לנשים, ה-ATS (באנגלית: Auxiliary Territorial Service), למתנדבות יהודיות מפלסטין המנדטורית. הפנייה נענתה, ופורסמה הקריאה: "מודיעים על גיוס נשים לשירות צבאי – התגייסי!" על רקע כרזה ברקע כחול לבן עם סמל מגן-דוד.

(3)  לוחמי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) – הניפו את הדגל עם צבעי הלאום על גג בית בכיכר מוראנובסקה, במהלך מרד גטו ורשה (1943), כסמל של תקווה ואמצעי לחימה בכוחות הנאציים, שניסו לדכא את המרד.

(4) לוחמי הבריגדה היהודית – "חטיבה יהודית לוחמת" (חי"ל) –  השתמשו בתג כתף, הדומה בצבעיו ובעיצובו לדגל. עם הגעתם לאיטליה, הם קיבלו לידיהם דגל, שהביא עמו משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית דאז.  במעמד הנפתו, נשא שרת את "נאום הדגל" הידוע (3 באפריל 1945). הם נהגו להניף את הדגל בטקסים רשמיים של הבריגדה לצד הדגל הבריטי, והיו לכוח הראשון והיחיד, שלחם במלחמת העולם השנייה תחת דגל שהוכר כמייצג את העם היהודי.

איור: תג הכתף נושא הדגל, של מדי הלוחמים בבריגדה (חי"ל) שלחמו במלחמת העולם השנייה. נחלת הכלל.

(5) משוחררי מחנות הריכוז לאחר מלחמת העולם השנייה –  הניפו את הדגל הציוני בדרכם לארץ ישראל.

הדגל בציון יום השואה והגבורה

יום זיכרון לאומי לשואה ולגבורה (יום השואה) מצוין מדי שנה, בכ"ז בניסן, לזכר השואה של העם היהודי, לזכר ששת מיליוני הנספים ולזכר מעשי הגבורה והמרד. בנוסף למנהגי האבלות, כמו הדלקת נרות זיכרון, קובע חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט-1959  "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן", – כאות אבל.

איור: דגלי ישראל ואזכור הטלאי הצהוב, פינת "יזכור", בניין המשרד הראשי של משרד הפנים, ירושלים (מטה מינהל התכנון), ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, 4.5.2016. צילום: אסנת רוזן קרמר.

דגל ישראל כמתנת חופש על שרידי חומת ברלין

במרץ 1990, הושלמה יצירת האמנות ראשונה ב"גלריית איסט סייד" (East Side Gallery), על שריד קיר חומת ברלין המזרחי: "ארץ אבות" ("פאטרלנד" – ""Vaterland). פסי דגל ישראל עם מגן דוד במרכזם, בצבע הכחול, צויר על רקע ועם דגל גרמניה. לדברי היוצר, גינתר שפר (Günther Schaefer): כסמל לשלום והבנה בינלאומית. היא הוצגה כ"מתנה לחוֹפֶשׁ", ונותרה על הקיר כמזכר של תקווה לשלום.

2. הולדת דגל ישראל

לכבוד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל (ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948), קושט האולם בקומה הראשונה של בית דיזנגוף (תל אביב) בשני דגלים ארוכים, לצדי תמונת הרצל, על הקיר מאחורי הנואמים. הדגלים – שהיו תואמים לדגל התנועה הציונית – שימשו כמרכיב עיצובי בולט, המדגיש את השגת העצמאות.

קבלת הדגל והכרתו כדגל מדינת ישראל

עם קום מדינת ישראל התלבטה ועדת הסמל והדגל של מועצת המדינה הזמנית לגבי דגלה של המדינה. הוגשו לשיקולה רעיונות שונים לעיצוב הדגל, שרובם התבססו על דגל התנועה הציונית בשינויים קלים, כגון:

(1) החלפת צבע המגן-דוד מכחול לצהוב, כאזכור "הטלאי הצהוב", לזכר קורבנות השואה;

(2) החלפת סמל המגן-דוד בשבעת כוכבי זהב, לפי הצעת בנימין זאב הרצל, על רקע לבן, בין שני פסים כחולים עבים, הצעה זו  (של אוטה וליש) נבחרה על ידי הוועדה.

בכל זאת, ב-28 באוקטובר 1948, כחצי שנה לאחר הכרזת העצמאות, הוחלט לאמץ את דגל התנועה הציונית, והוא נבחר לשמש באופן רשמי כדגלה של מדינת ישראל.  מאחרי ההחלטה עמד הרציו, שווידא משה שרת: הדגל הזה  – בעל רקע לבן, שעליו שני פסים אופקיים בצבע תכלת כהה, וביניהם מגן-דוד בגוון זהה – מקובל ואהוד על הציבור היהודי בארץ והעולם (ובמיוחד קהילות יהודיות בארצות הברית), וכבר מזוהה בקרב מדינות וארגונים בינלאומיים כדגל הלאומי של העם היהודי, בצבעים ובסמל המתחברים למסורת היהודית.

עם זאת, מאפייני הדגל שונים מעט מדגל התנועה הציונית, משום שבסיסי המשולשים במגן-דוד הם מעתה מקבילים לפסי התכלת האופקיים.

הדגל מסמן ריבונות על שטח 

הדגל התקבל כסמל הלאומי לעצמאות העם היהודי בארץ ישראל, והנפתו – כביטוי חזותי להחלת הריבונות על שטחי המדינה.

ב-10 במרץ 1949, במהלך מלחמת העצמאות ומבצע עובדה, לאחר שחיילי חטיבת הנגב כבשו את משטרת אוּם רַשְרַש (כיום אילת), הם הכינו דגל ישראל מבד לבן ודיו. הם הניפו אותו על עמוד שהיה במקום, כסמל לכיבוש אילת. צילום המעמד הפך לאחד מסמלי מלחמת העצמאות.

הכרה בדגל "על המפה" העולמית

ב-11 במאי, 1949. התקבלה ישראל לאו"ם כחברה ה-59, ודגל ישראל המייצג את המדינה הונף בחזית הבניין, בנוכחות שר החוץ- משה שרת, והשגריר הראשון באו"ם- אבא אבן.

הדגל במרחב היקום

אסטרונאוטים נוהגים לקחת עמם למסע בחלל את דגל מדינתם, עם חפצים משמעותיים – אישיים ולאומיים – אחרים. כך נהג גם אילן רמון.  לאחר אסון מעבורת החלל הקולומביה, קובע דגל ישראל לצד שמו של רמון על לוח זיכרון להנצחת חללי האסון, והותקן על ה"רובר ספיריט" (באנגלית: Spirit – רוח) שנחת על מאדים בשנת 2004, באתר "תחנת ההנצחה קולומביה".

הדגל הותקן גם על לוח מיוחד שהורכב על הגשושית "בראשית" (דצמבר 2018), שנשאה קפסולת זמן שהכילה מידע דיגיטלי, לרבות סמלים יהודיים וישראליים, כגון: העתק מגילת העצמאות, התנ"ך, דגל ישראל, התקווה ועוד.

3. הנפת הדגל במרחב- השימוש בדגל

במרחב הציבורי, הנפת דגל ישראל נפוצה במיוחד ביום הזיכרון לחלְלי מערְכות ישראל וּלחללי פעולות האיבה וביום העצמאות, ומעוגנת בחוק.

חוק הדגל והסמל – הדגל בשגרה

ביום 24 במאי 1949 אישרה הכנסת הראשונה את "חוק הדגל והסמל, תש"ט-1949",אשר עיגן את מעמדו המשפטי והמדיני של הדגל: דגל הכחול-לבן  נקבע כדגלה הלאומי והרשמי של מדינת ישראל, וככזה: מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה, בישראל ובעולם.

בשנת 2018 אף ניתן לו מעמד חוקתי ב"חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", כאחד מסמלי המדינה: " 2.(ב) דגל המדינה הוא לבן, שני פסי תכלת סמוך לשוליו, ומגן דוד תכול במרכזו."

סעיף 2א. לחוק הדגל והסמל, על תיקוניו, קובע מקומות, שבהם יש חובה להניף ולהציב את הדגל:

בהיותו מונף על בניינים מסוגים שונים ומגוונים, הדגל "מככב" במרחב העירוני, בחיי היומיום.

כפר סבא והרחבת החוק בהוראת "מתקן לדגל"

יש אומרים שהשלטון המקומי הוא מעין "מדינה" (דמוקרטית) בזעיר אנפין, ועל בנייני מוסדות עירוניים מקובל להניף – בנוסף לדגל המדינה – גם את דגל הרשות המקומית.

בכפר סבא, ביום 29.7.1986, הציע חבר המועצה עמירם מילר (פרוטוקול הוועדה המקומית לתכנון ובנייה) להרחיב עוד יותר, וגם "לחייב כל בית משותף בהתקנת מקום להנפת/תליית דגל לאומי". ההצעה התקבלה ו"מתקן לדגל" היווה מאז תנאי להוצאת היתר בנייה לבתי מגורים בכפר סבא. לימים, לפי חוות דעת של ח"כ מיכאל איתן (2002): "נראה…שחקיקת חוק שיחייב את הנפת הדגל במקומות נוספים, לא ציבוריים, יהווה כפייה על אזרחים שאולי סבורים אחרת מאתנו, אני מעדיף להניח את ההחלטה לכל אזרח ואזרח. בעיני דגל ישראל המתנופף הנו מראה מחמם לב". הדרישה הכפר-סבאית, אם כן, היוותה תקדים. אמנם לא דובר בחובת הנפה, אלא רק בחובת בניית מתקן לדגל, אך ברור כי היה מצופה שתושבי העיר יציבו במתקן זה-כשיהיה קיים – דגל, ודגל ישראל, לפחות מעת לעת, ולפחות ביום העצמאות, ולא יניחוהו ריק. בכל בית נוצר המקום להבעת הזדהות עם המקום, עם מדינה.

הדגל ביום הזיכרון לחלְלי מערְכות ישראל וּלחללי פעולות האיבה

בימי הזיכרון דגל ישראל מורד לחצי התורן. הוא מוצב בפינות זיכרון לנופלים, מונף במצעדי הזיכרון ועל קברות הנופלים.

איור: פינת זיכרון לחלְלי מערְכות ישראל וּלחללי פעולות האיבה, מרפאת קופת חולים כללית, חיפה, 4.5.2022. צילום: אסנת רוזן קרמר.

איור: דגל ישראל בראש מצעד כחול-לבן, טקס יום הזיכרון. הריאלי העברי והפנימיה הצבאית, חיפה. 5.5.2014. צילום: אסנת רוזן קרמר.

חגיגות יום העצמאות

מלבד דגלים המתנוססים ביומיום על מבני ציבור, בתוקף סמכותו בחוק יום העצמאות, תש"ט-1949, קבע ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הוראות בדבר הנפת הדגלים בחגה הלאומי של ישראל –  יום העצמאות – " יונף דגל המדינה על כל בנין ממשלתי או ציבורי ועל כל בית פרטי" (12 באפריל 1961). אמנם הוראה זו אינה נאכפת, אך רשויות המדינה מעודדות את האזרחים לנהוג כך.

כשבוע לפני יום העצמאות (ה' באייר, שחל בדרך כלל בחודשים אפריל או מאי) נוהגות הרשויות המקומיות לעטר את עמודי התאורה ברחובות שבתחומן בדגלי המדינה. דגלים אלה נשארים לעתים מונפים עד אחרי חג הפסת.

התושבים נוהגים להניף דגלים על בתים, מרפסות ועל מכוניות פרטיות. – ועדי בתים וחברות אחזקה דואגים לדגלים בשטחים הציבוריים של הבניין המשותף, לרוב בהתלהבות וביצירתיות רבה, ואף בתוספת קישוטים בצבעי כחול-לבן. דגלים מכל הגדלים צובעים בחגיגיות את המרחב העירוני.

דגל ישראל ענק במיוחד – בגודל 100 על 200 מטרים – פרשו כ-1,000 תלמידים מאילת לכבוד יום העצמאות ה-60 של המדינה (2008) למרגלות הרי אדום.

איור: קולאז' קישוטי כחול-לבן בחצרות בניינים הפונים למרחב הציבורי בימי העצמאות. צילום: אסנת רוזן קרמר.

דגלים כאות זהות, הזדהות והשתייכות

עבור רוב הישראלים, הדגל מייצג את זהותם, מסמל את הקשר שלהם למדינת ישראל, והוא נחשב סמל לדמוקרטיה. הדגל נתפס כסמל לאחדות לאומית וזהות. הנפת הדגל נחשבת הבעת גאווה ותמיכה במדינה. הוא מוצג, בדרך כלל, גם באירועים ציבוריים, כמו אירועי ספורט.

מאז מלחמת ששת הימים (יוני 1967) נחוג יום ירושלים, לציון איחודה של העיר וחידוש הריבונות הישראלית במקומות הקדושים ליהודים, בצעדת "רִיקוּדְגָּלִים".  המצעד מלווה בשירה, נגינה וריקודים של רבבות אנשים נושאי דגלי ישראל, המזוהים עם ציבור הציונות הדתית.

בימי המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות (אושרה באוקטובר 2004 והושלמה בספטמבר 2005),  השתמשו המתנגדים לה בתבנית דגל ישראל על רקע כתום, במסגרת מאבקם שכונה "מבצע כתום".

בתקופת הקליטה של עולי עדת ביתא ישראל מאתיופיה (2006), קהילתם אחזה בגאווה בדגל ישראל: התעטפה בו כטלית והניפה אותו כאות לזהותה היהודית והשתייכות לבית החדש בישראל. עם הגיעם לשיכונם החדש, בסביבה החדשה עבורם (לדוגמה: בשכונת נווה יוסף, חיפה) שהיא רחוב וותיק בארץ – הניפו את דגלי המדינה בחלונות דירותיהם ועל מעקות בחזית המבנים, במעין הכרזה: "אנחנו פה". הדגל הלאומי עזר להם להתערות ולהתחבר לשכונה, לרחוב ולבית. בשפה, בסמלים, ובצבע הכחול-לבן המשותף.

4. הדגל בעתות חירום ומצוקה

דגל ישראל המוצג המרחב הציבורי משמש למחוות של זהות, הדהות, וגם במשמעות וכביטוי לעמידה איתנה – כלפי חוץ, והשבת הרוח – כלפי פנים, במיוחד ברגעי משבר, כמו במלחמה.

חזיתות "מדוגלות" כחזית – מלחמת המפרץ הראשונה

במהלך מלחמת המפרץ הראשונה (בשנת 1991), בה נורו טילי סקאד מעיראק על תל אביב, נעטפה חזית בניין התיאטרון הלאומי "הבימה" בתל אביב בדגל ישראל ענק.  היה בכך אקט התרסה של תושבי העיר, שמצאו את עצמם בחזית, אך חרף האיום  נותרו בה (בסיסמה: "לא עוזבים את העיר!") והסתגרו בחדרים אטומים. דגל ישראל דימה מסך הגנה על החזית, וגם "קיבל מסך" לעולם, באמצעות שידורי רשת CNN.

חזיתות "מדוגלות" כחזית –  מלחמת לבנון השנייה

במלחמת לבנון השנייה (יולי-אוגוסט 2006), בעיצומן של נפילות הרקטות שנורו מלבנון, הונפו דגלים ברחבי חיפה, כדי לשדר חוסן ופטריוטיות, ולתת תחושת ביטחון לתושבים. העיר – אף שרחובותיה היו נטושים – כוסתה בדגלים. בראש הר הכרמל, חלונות מגדל אשכול הוארו בצורת דגל ישראל עם מגן-דוד בולט, ושידרו למרחקים עמידה איתנה וחוסן.  הייתה בכך מעין השבת מלחמה, במיוחד לאחר מתקפת סייבר על כמה מאתרי האינטרנט של אוניברסיטת חיפה.

[הערה: בימים אלה עובר המוזיאון למורשת יוצאי התרבות הגרמנית (מוזיאון היקים), מתפן אל מוזיאון הכט, שלמרגלות מגדל אשכול].

בנוסף, בכל אתר של פגיעת טיל נהגו להציב את דגלי ישראל, ואפילו במקום הסמוי מעיני הציבור, כגג בניין.

דגל ישראל מוקרן על שער ברנדנבורג בברלין

דגל ישראל הוקרן על שער ברנדבורג, מאתריה המפורסמים ביותר של ברלין, כמחווה לעם בישראל, בעקבות פיגוע הדריסה החבלני בטיילת ארמון הנציב בירושלים, 8.1.2017, אליה הגיעה קבוצת צוערים ליום הדרכה.

בפיגוע נרצחו  סגן שיר חג'אג', סגן יעל יקותיאל, סגן משנה ארז אורבך וסגן משנה שירה צור, ונפצעו שלושה עשר חיילים, חלקם באורח קשה.

שירה ז"ל – שאת משפחתה אני (א.ר.ק.) מכירה מקרוב – הייתה בת עשרים ואחת בנפלה. בגיל שתיים-עשרה עברה עם משפחתה לגור בגרמניה למשך שנתיים. הוריה מספרים כי הייתה זו תקופה חשובה ומעצבת עבורה, וקשרי החברות המשמעותיים שנוצרו במהלכה המשיכו ללוות אותה גם לאחר שחזרה לישראל, לחיפה.  ללא ספק, שירה הייתה שגרירה לישראל בגרמניה, בקרב בני דורה שם, ואין פלא שעם חזרתה לארץ – חדורת רוח נתינה וידע – הייתה פעילה והדריכה בשבט "כרמל" של תנועת הצופים, סיימה את בית הספר "הריאלי" בחיפה במגמת תקשורת ודיפלומטיה ציבורית, ושאפה להתנדב לסוכנות היהודית.

שעות לאחר הפיגוע בו נקטפה עם חבריה, חתמו יותר מ-4,000 איש על עצומה מקוונת (באתר Change.org) בקריאה לסנאט הגרמני להאיר את שער הניצחון, ברנדנבורג, בצבעי ישראל.  חבר 'הירוקים' של הבונדסטאג, וולקר בק (Volker Beck), פנה לראש עיריית ברלין, מיכאל מולר (Michael Müller), וביקש להאיר את השער, ששימש משטרים רבים בגרמניה כסמל לשלטונם, בצבעי דגל ישראל.  לדבריו:  "אנחנו פה אחד תומכים בגינוי הפיגוע בירושלים … הטרור הזה נוגע לכולנו. כעת נדרשת הסולידריות שלנו עם הקורבנות והנפגעים במקום … כמו בפיגועים אחרים ממניעים איסלאמיסטיים בצרפת, ארה"ב וטורקיה, הגיע הזמן להאיר את שער ברנדנבורג בצבעים הלאומיים של המדינה כסולידריות עם קורבנות הטרור בישראל." (תרגום מגרמנית, והדגשות, א.ר.ק.).  ולמחרת הפיגוע עם רדת החשכה זה אכן קרה. דגל ישראל, בצבעי כחול-לבן, הוקרן על האתר המפורסם בעיר הבירה, ברלין, ומשרד החוץ הגרמני צייץ בטוויטר: "השער הואר בצבעי דגל ישראל כאות הזדהות עם נפגעי פיגוע הטרור שהתרחש בירושלים".

"אנו מתרגשים מהמחווה של הסנאט של ברלין ואנו אסירי תודה על תמיכת הממשלה והאנשים הגרמניים על דברי הסולידריות המנחמים. יחד נתנגד לרוע", הצהיר אבי ניר-פלדקליין, שליח שגרירות ישראל בברלין. (Jérôme Lombard, Juedische Allgemeine, 9.1.2017).

"אנחנו עומדים ואומרים לאנשים בארץ הקודש שאנחנו עומדים יחד אתכם. אנחנו גם מביעים סולידריות עם המשפחות של ההרוגים והפצועים". אמר רב הקהילה היהודית בברלין, יהודה טייכטל, בהגיעו למקום. הוא ביקש לשלוח תנחומים למשפחות צור, יקותיאל, חג’אג’ ואורבך – נרצחי הפיגוע בירושלים, והוסיף: "ביחד האור יגבר על החושך".  ישראלים שגרים בברלין התראיינו לתקשורת, ולדבריהם חשו סוג של ניצחון, שהנה – לאחר השואה וניסיון השמדת העם היהודי –  הדגל הלאומי מואר כמה מטרים מהבונקר של היטלר. (איילה גושן, Ynet, 10.1.2017).

ובישראל, התקבל מברלין שידור אור הדגל בצבעי כחול-לבן. הוא לא יחזיר את הנופלים, אך סימל את ההכרה של העם הגרמני במחויבותו לעם היהודי, ואת הקשרים המשמעותיים בין שני העמים שטיפחה שירה בחייה.

איור:  שער ברנדנבורג, ברלין. עליו מוקרן דגל ישראל, לאות הזדהות עם ישראל, מכיוון "ככר פריז" יום לאחר הפיגוע בטיילת הנציב בירושלים (Juedische Allgemeine, 9.1.2017). באדיבות: ג'רום לומברד Jérôme Lombard

דגלים בסימן "חיסון" לחוסן בסגר הקורונה

בשנת 2020, הנחיות סגר הקורונה אילצו את הישראלים להמציא פתרונות יצירתיים חליפיים לחגיגת יום העצמאות ה-72 למדינה.  תחת הסיסמה "הרצל לא טעה: יום העצמאות חוגגים במרפסת!", החגיגות עברו מהרחובות לחלקי הדירה הפונים למרחב הציבורי: הגינות והמרפסות.  בכלל זה – בחיפה – עוטרו בדגלים המרפסות הפונות לוואדיות. בשעה 20:00 בערב, עם כניסת החג, יצאו עשרות תושבים למרפסות – מרפסת מול מרפסת, לבד אבל ביחד-מרחוק – והחלו להשמיע צהלות שמחה, שריקות וקולות רמים, שירים עליזים ומתאימים, כמו "מהפיכה של שמחה, כי כולנו משפחה" (מלים: דורון מדלי).. – נפנפו בדגלים במסיבת מרפסות משותפת.  הבדידות של הסגר, בבית פנימה, התחלפה בבת אחת ברוח האחדות המלכדת סביב הדגל, עם עין צופייה למרחב [הבריא] הפתוח.

איור: מרפסות אחוריות הפונות לוואדי, ונצפות מהמרפסות שמעברו השני. נחל תן, חיפה. צילום: אסנת רוזן קרמר, חיפה, 25.4.2020

דגלי ישראל כסמל גל המחאה נגד הרפורמה / המהפכה המשפטית – 2023

מתחילת ינואר 2023, כשבוע לאחר הקמת ממשלת ישראל השלושים ושבע, גברה המחאה נגד קווי היסוד שלה – כאשר הציג שר המשפטים יריב לוין  את פרטי התוכנית לשינויים מהותיים ("הרפורמה") במערכת המשפט בישראל.   כל השינויים שפורסמו  – בנושאי הסדרת פסילת חוקים, אישור פסקת התגברות, הרכב הוועדה למינוי שופטים, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד היועצים המשפטיים כלא מחייב –  פורשו ונתפסו בקרב המוחים ל"מהפכה משפטית" ואף "הפיכה משטרית", החותרת תחת אושיות הדמוקרטיה ומאיימת לפגוע במהות מדינת ישראל, שהוקמה בידי אבות היישוב, על עקרונות מגילת העצמאות.

בתגובה, התעורר והתעצם גל מחאה ציונית-ארצישראלית ששטף את הארץ. מזקן ועד טף, עזבו את בתיהם, את מקומות העבודה והלימודים, ויצאו לכיכרות ולרחובות להתריע בפני דיקטטורה, להעלות על נס את הערכים עליהם הוקמה המדינה והחובה להגן ולשמור. – להביע דעתם  ולדבר בדגלים.

מאות אלפי דגלי ישראל – בעשרות רבות של מוקדים ברחבי הארץ – הפכו להיות סמל המחאה נגד שינויי החקיקה / המהפכה המשפטית, בידי מיליוני מפגינים שיצאו לדרך ודגל בידיהם. נושאים ציונה נס ודגל.

אחרי שנים שבהן – מלבד בטקסי ימי הזיכרון, ביום העצמאות או בעתות חירום – נראו ריכוזים של דגלי ישראל "בכמויות מסחריות" (!) בעיקר בצעדת "רִיקוּדְגָּלִים" ביום איחוד ירושלים, או בהפגנות וצעדות הימין, ואף נוכסו על ידי קבוצה זו; – כעת, לכאורה חזר הדגל הלאומי לידי אזרחי המדינה המזדהים אתו, מנופפים בו כסמל, ומזכירים שהדגל הוא של כל העם, תחת הקריאות "דמוקרטיה! דמוקרטיה!".

תחושות המשתתפים באירועי הזעקה הגדולה למען הדמוקרטיה – אזרחים מלוכדים מכל גווני העם וצדדיו (מכל גיל, דת, גזע ומין, לרבות חובשי כיפות ומצביעי ימין) – הובעו בים דגלי כחול-לבן שגליו הלכו וגאו מינואר באופן ספונטני, והבהירו: "הדגל חזר לידיים שלנו, אנחנו שמשקיעים במדינה!", "המדינה הזאת, היא הגאווה שלנו!", "אנחנו מחזירים לעצמנו את הסמל הלאומי", "אין לנו דגל אחר!", "אין לנו ארץ אחרת!", "זה המקום שלנו!", "אני פה בשביל הילדים שלי!".

מעבר לביטויי הבעת דאגה נוכח שינויים בתפקידי ויחסי מערכות החקיקה, הביצוע, השפיטה והסדר, הקריאות הללו מציפות אל פני השטח רגשות עמוקים המשותפים לציבור רחב, מחויב ואכפתי, ומעידות על חששות מהגורל העתידי הנוגע לכולנו: חרדה לאיום על חוסנה של המדינה בכל תחומי החיים – לרבות ביטחון, כלכלה, חינוך וחברה – וכמיהה לאחדות.

ציבור שהתעורר, לא נשאר עומד אדיש מנגד, אלא קם, וכשדגל המדינה בידיו – יצא לפעולות מחאה והתנגדות מופגנת, במסגרת החוק.  מאלפי מפגינים שהגיעו לכיכר הבימה בתל אביב והעירו את העיר (31.12.2022), כמויות היוצאים בהמוניהם לרחובות הלכו וגדלו לעשרות אלפים ולמאות אלפים.   מנקודות התכנסות מרכזיות ספורות, בערים הגדולות – רבו מוקדי המחאה. הציבור מכל הגילאים המגזרים, הצביע ברגליו בערים וישובים רבים, בפריסה ארצית, מהחרמון ועד אילת. הערנות, המודעות והמעורבות גברו עד שדגלי ישראל, כחול-לבן, כבשו יותר ויותר שטחים במרחב הציבורי:  כיכרות, צמתים ודרכים – עירוניות ובין-עירוניות – שטופי דגלים, ודגלים ענקיים מתנוססים על גשרים ועל חזיתות וגגות בניינים ברחבי הארץ. אתרים אסטרטגיים זכו בנוף כחול-לבן. כך, דגל ישראל ענק נתלה ב"יום השיתוק הלאומי" (23.3.2023) גם על חומות ירושלים לצד מגילת העצמאות. – המגילה עליה הוסיפו בשבועות האלה את חתימותיהם, גם אלפי אזרחי המדינה, ברחבי הארץ, הדוגלים ומלוכדים סביב ערכיה, תחת דגל ישראל.

איור: שלושה מגיני דוד בדגל ארוך מלוכד אחד.  מחאת הדגלים, כיכר האודיטוריום, חיפה, 25.2.2023, צילום: אסנת רוזן קרמר

5. לדגול בתקווה

המאמר נכתב בעיצומן של המחאות, בעין צופיה על הידיים של המוני בית ישראל, הנושאות את הדגלים בגאון, ואוחזות בהם באמונה ובנחישות שלא לאבד את התקווה של כולנו, מוטיב המלווה את העם הזה ואף מובע בשירת "התקווה" (מהמקור שחיבר נפתלי הרץ אימבר, 1878). – שירה שנקבעה באופן רשמי כהמנון הלאומי של התנועה הציונית בקונגרס ה-18 (1933); התקבלה גם כהמנון המדינה, ושרו אותה בפתח טקס הכרזת העצמאות (14 במאי 1948).  ואם בחקיקה עסקינן: ב־10 בנובמבר 2004  נוסח "התקווה" ודבר היותה ההמנון הלאומי עוגנו בתיקון ל"חוק הדגל והסמל", שנקרא מאז "חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, התש"ט–1949"; ובשנת 2018 נקבע מעמדה של "התקווה" כהמנון הלאומי גם בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

**המאמר נחתם כחודש לפני יום הזיכרון ויום העצמאות התשפ"ג, מתוך ציפייה לימים טובים יותר לכל אזרחי ישראל, למען חירויות הפרט, זכויות המיעוטים והשוויון האזרחי. למען שימור ערכיה ושגשוגה של המדינה בת ה-75.

ונמשיך להניף את הדגל הלאומי, המשותף לכל אזרחי המדינה, ובתקוה להמשיך להיות עם חופשי בארצנו ומדינתנו.

אסנת