עדן אבנת – טור אישי

פורסם ביקינתון גליון 314

אני עדן אבנת, ובגיליונות הקרובים של יקינתון אנסה לעניין אתכם במגוון נושאים הקשורים לאחד המקצועות הייקים המרתקים ביותר שיש, לעניות דעתי, מקצוע הרפואה.

אבל לפני שנתחיל, אספר קצת על עצמי, על הקשר שלי לרפואה ועל הקשר האישי שלי לגרמניה.

נתחיל בפרטים היבשים – אני בן 30, סטודנט לרפואה שנה ד’ באוניברסיטת תל אביב. סטודנט לתואר שני בבריאות  הציבור, חוקר במעבדה המשלבת גנטיקה, רפואה ומחשבים, ובנוסף לכל אלה, עובד בסטארט אפ רפואי שמטרתו להעניק
כלי עזר לרופא בעת אבחון מצבים רפואיים, בעזרת תשאול מקדים.

לפני לימודי הרפואה, למדתי מדעי המחשב ואף עבדתי מספר שנים בתחום זה, אך לי היה ברור שאני רוצה להיות רופא, ולכן עזבתי את תחום המחשבים והתמקדתי בעולם הרפואה.

בחירתי לעסוק ברפואה לא הייתה מקרית, וכאן בעצם הקשר האישי שלי לגרמניה.

סבא רבא שלי, אלפרד גרינבאום, עבד כרופא בראשטט, עיירה קטנה, שלווה וציורית, ביער השחור שבגרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון וחקיקת חוקי הגזע בגרמניה, נמלטו אלפרד ומשפחתו לארץ ישראל. תחילה, השתקעה המשפחה בפתח תקווה ואלפרד עבד כרופא מחליף בעמק הירדן; ולאחר מכן, במחנות הצבא ברפיח, והיה מגיע הביתה לעתים רחוקות.

לאחר כמה שנים של עבודה במקומות שונים ורחוקים, קיבל אלפרד משרה כרופא במושב צופית, בפאתי כפר סבא, ולאחר זמן קצר, קיבל משרת רופא קבוע בעיר כפר סבא והיה אחד הרופאים הראשונים של העיר.

בנו, מיכאל, סבא שלי, חלם גם כן ללמוד רפואה. אך באותם ימים, לא הייתה עדיין פקולטה לרפואה בישראל ומי שחפץ ללמוד רפואה נאלץ לצאת ללימודים בארצות רחוקות. מיכאל יצא אפוא ללימודים באוניברסיטת שטרסבורג שבצרפת, שנמצאה בסמוך לראשטט שבגרמניה, שבה נולד. בשטרסבורג בילה סבי את שלוש השנים הראשונות של לימודיו.

בזמן ששקד על לימודיו בחו”ל, הוקמה במדינת ישראל הצעירה הפקולטה הראשונה לרפואה באוניברסיטה העברית שבירושלים. נציג מטעם הפקולטה פנה אל סטודנטים לרפואה מחוץ לישראל והודיע להם שיוכלו להמשיך את השנים הקליניות באוניברסיטה העברית. מיכאל שמח על ההזדמנות לחזור הביתה, וכך מצא את עצמו שוב במדינת ישראל, והפעם בירושלים.

מיכאל השלים את לימודי הרפואה ובחר להתמחות ברדיולוגיה. הוא כתב ופרסם מאמרים רפואיים ושאף תמיד למצוינות. לאחר סיום ההתמחות הוצע לו לצאת לתת-התמחות ברדיולוגיה לילדים בבית החולים לילדים בבוסטון, בארה”ב. כשהשלים את התמחותו, חזר לישראל ושב לעבוד בבית החולים בילינסון. הוא המשיך להתקדם מבחינה אישית ומקצועית, זכה להכרה אקדמית בזכות עבודות ומאמרים שפרסם בספרות העולמית ובהיותו בן 42 הוענקה לו דרגת פרופסור מאוניברסיטת תל אביב, כך שהיה הפרופסור הצעיר ביותר בפקולטה בתל אביב באותה עת.

בשנת 1974, הקים יחידת רנטגן לילדים, הראשונה מסוגה בישראל, ומונה למנהלה. יחידה זו היוותה מודל בהמשך להקמת מכון הדימות בבית החולים לילדים “שניידר” שאותו ניהל.

המשיכה לעולם הרפואה לא פסחה על אף דור, וגם דודי אייל למד רפואה בירושלים במסגרת העתודה האקדמית, וכיום מכהן כראש מחלקת אימונולוגיה לילדים בבית חולים לילדים חולים בטורונטו שבקנדה.

סבי, נפטר לפני כשנתיים; הוא היה יקה בכל רמ”ח אבריו – דייקן, מנומס, רציני וקפדן, אהב לישון שלאפשטונדה (Schlafstunde) כל יום, נהנה ממשחק השח מט, קרא והחכים בכל הזדמנות, אך מעל הכול, היה אהוב על כולם והיווה מודל חיקוי עבורי. ואכן אני הולך בדרכו, הן מקצועית והן ערכית וכך זכיתי להיות יקה צעיר בעצמי (או לפחות כך חברי טוענים).

ועד פה, על קצה המזלג הסיפור המשפחתי האישי שלי, הקשר שלי לקהילה והבחירה שלי ברפואה. בטורים הבאים אתמקד יותר בנושאים רפואיים, מקווה שתיהנו!

עדן