שם החיבור, מהַמְפִּי להַנְסֶל ליוֹסְל ארליךְ, יוסקה אֶרְאלי – סיפור חייו, טומן בחובו את התפתחות החיים של המְספר לאורך תחנות חייו. מלידתו בבאד קיסינגן בשנת 1921 עת נקרא ברשומות: הנס יוסף ארליך, אך כונה בילדותו, בפי משפחתו ואוהביו המפּי. כשגדל מעט דבק בו השם הנסל ובהמשך "הנסל בר המזל". בשנות העשרים המאוחרות ושנות השלושים המוקדמות של המאה העשרים היה הנסל אכן בר מזל. הוא גדל במשפחה מבוססת מבחינה תרבותית, חברתית וכלכלית בהוויית עיר הנופש והמרפא באד קיסינגן, שם גרה המשפחה כבר כמה דורות. מעמדה היה מוכר ברחבי בוואריה ופרנקוניה התחתונה הן בעסקיה ובבית המסחר והאפנה שלה ובהיותה ספק לבית המלוכה של בוואריה ושליטי אירופה אחרים שהזדמנו למקום. הן נודעה המשפחה במוניטין ובמידות האציליות המיוחדות שבהן התנהלו בני המשפחה בחייהם הכלכליים והציבוריים כאחד.
עליית הנאצים לשלטון בראשית שנות השלושים הביאה בסופו של דבר לפיזורה של המשפחה ברחבי העולם ולסיומה של אידיליה זו. נותרו מאחור ונשמדו הדודה אידה ארליך לה מוקדש הספר. דודה אידה מתה ככל הנראה ב-3 בדצמבר 1938 בבאד קיסינגן (כאשר נסיבות מותה ומקום קבורתה לא התבררו עד תום גם כיום). כן ניספו הסבא והסבתא של המְספר מצד אימא, קלרה ומוריץ אפרם מברנשטדט, שנרצחו בשנת 1944 באושוויץ, אחרי שנשלחו והוחזקו קודם לכן בטרזינשטט.
הנסל יצא מגרמניה בעזרת ארגון "עליית הנוער" של הסוכנות היהודית בספטמבר 1938 והוא בן 17 והגיע לקיבוץ גבעת ברנר בפלשתינה/ארץ ישראל. כמו הוריו ניתן לומר שיצא גם הוא את גרמניה "בר מזל" ממש "ברגע האחרון". בגבעת ברנר התמסר לעבודה חקלאית ובחלוף זמן עסק גם בענייני ביטחון כמגוייס של ארגון ה"ההגנה" והפלמ"ח. בקיבוץ הכיר את רחל שנקר, היא אשתו רוחיק כבר יותר משבעים שנה. בתום מלחמת העולם ולפני פרוץ מלחמת העצמאות (1948), הגיעו מאנגליה גרטה ולודוויג הוריו של הנסל שהיה בינתיים ליוסל והצטרפו אליו ואל משפחת אחותו שושנה בן דוד בקיבוץ גבעת ברנר.
יוסל שב לפלמ"ח לפני פרוץ הקרבות. הוא נפצע בידו בקרבות במשלטים של באב אל-ואד בדרך לירושלים אך נותר בשרות סדיר ואחר כך בשרות קבע בצה"ל עד שנת 1954 במגוון תפקידי פיקוד וניהול. במהלך אותה תקופה עזבה המשפחה את הקיבוץ והשתכנה בצהלה מצפון לתל אביב. באותם שנים תפס השם יוסקה הצברי את מקומו של יוסל הגלותי ובצו המוסכמות באותו זמן בישראל, ובשירות הציבורי בפרט, הוחלף שם המשפחה מארליך לאראלי (ברשומות נקרא יוסקה מאז: יוסף אראלי).
בין אמצע שנות החמישים לשלהי שנות השבעים, עסק יוסקה בשני תחומים. בשנות החמישים והשישים עבד בחברה בת של הסוכנות היהודית שנתנה שרותי ציוד מכני כבד וייעוץ חקלאי ביישובי עולים חדשים בדרום מדינת ישראל הצעירה – בצפון הנגב. סמוך למלחמת ששת הימים (1967) ועד יציאתו לגמלאות היה מנהל תפעול ואחזקה של בניין חברת ביטוח "סהר" בלב תל אביב. בשנת 1977, קיבל הזוג הצעיר החלטה לעזוב את ביתם ולעבור לגור לצד בנם בקיבוץ עין גדי על שפת ים המלח, במקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם.
בגיל 56 פתח יוסקה במסכת חיים חדשה של עיסוק בתיירות ואירוח יחידים וקבוצות דוברות גרמנית בקיבוץ עין גדי. דבר של מה בכך לכאורה, שהתפתח למפעל חיים תוך טיפול שיטתי, אינטנסיבי ואינדיבידואלי באורחים בעלי צרכים ורצונות שונים, בצורה אישית וצמודה כפי שרק יוסקה יודע לעשות. לצד העיסוק הזה שמילא את כל זמנו ומרצו (לפחות לכאורה), החל יוסקה לפעול לקשירת יחסים אישיים וממוסדים בין קיבוץ עין גדי והמועצה האזורית "תמר" והיחידות המקבילות בהן גדל: העיר והמועצה האזורית באד קיסינגן. יוסקה באופן אישי טיפח ויצר קשרים אישיים ויזם פעילויות ודיאלוג אמיתי וכן, שהביאו להידוק ומימוש עשייה, יוזמות פיוס ובנייה משותפת בין ישראל וגרמניה. פעולות שהחייו את הקשרים הללו לביטויים אמיתיים של דיאלוג, פיוס ובנייה משותפת.
פן נוסף שהתקופה הזו נתנה בה חותם הוא ברמת הקשר וההכרות האישית של יוסקה עם עברה של משפחתו. בעקבות הנסיעות לגרמניה, הקשרים האישיים, החברויות, הפרסום והסקרנות, נתגלו קרובים, מכרים, מידע ותיעוד על המשפחה, על עסקיה ויחסי הגולמין שלה עם החברה היהודית והכללית בבאד קיסינגן, במאות האחרונות עד שנאלצו לעזוב.
