חיי שניים / ויקראם סת

חייהם של גבר הודי ואישה גרמנייה

מאת: מנחם רגב

ויקראם סת הוא סופר הודי מצליח מאוד שסיפרו "שידוך הולם' נמכר בעולם ביותר ממיליון עותקים. בגיל 17 נשלח ללונדון והתגורר במשך ארבע שנים, בעת לימודיו, בבית קרוביו: שאנטי ההודי ורעייתו היהודייה-גרמנייה, 'טאנטה' (דודה) האני. (שאנטי והאני היו חשוכי-ילדים). בספרו החדש ("חיי שניים" , זמורה-ביתן 2007 447 ע') מנסה ויקראם סת לפענח שתי תפיסות חיים רחוקות זו מזו הדרות תחת גג אחד, ההודית מזה והגרמנית-יהודית מזה. הספר, הומניסטי ואנתרופולוגי, נכתב בכישרון גדול ומתוך אמפתיה רבה עם הדמויות המתוארות.

הדודה מנתקת יחסים עם ידידים גרמנים

שאנטי הוא רופא שינים שאיבד את זרועו בשירות הצבא הבריטי בקרבות מונטה-קאסינו באיטליה במלחמת העולם השנייה. הוא איש לבבי וחם ומסייע לנזקקים. הדודה האני, רעייתו, הרבה יותר מאופקת בהחצנת רגשותיה. הסופר קרוב אליה מעט יותר מאשר אל דודו. היא נמלטה מברלין ברגע האחרון והשתקעה בלונדון. לעולם אינה מדברת על אימה ואחותה שנרצחו על ידי הנאצים וגם שנים רבות לאחר המלחמה כשבעלה ההודי מנסה לדבר איתה על הנושא הכאוב, היא מבקשת ממנו לחדול. כשנודע לה כי כמה מידידיה  בגרמניה שיתפו פעולה, במעשה או במחדל, עם הנאצים, היא מנתקת עימם את הקשרים. לעומת זאת היא שולחת חבילות של מזון לאלה מידידיה שם שניסו לסייע לקרוביה ולידידיה. לאחר מותה של האני, מתגלים לסופר, בעלית-הגג, מכתבים, מסמכים וצילומים.  הוא גם מראיין את הדוד שאנטי שהתאלמן במשך שעות ארוכות.

מותר לריב – אבל רק בגרמנית

"חיי שניים" הינו ספר ארוך (447 עמודים) אך קריא מאוד. המחבר משתמש בקטעים מתוך המסמכים והראיונות: הוא יודע את אומנות השילוב, וכמובן את הניתוחים והתובנות שהוא משלב בתיאורים. הנה, לדוגמה, שני קטעים על האני: הפן הגלוי והנוקשה שלה (ניתן לומר – הייקי) שנראה זר ומוזר בעיני המשפחה ההודית, והפן השני, הפנימי יותר שנתגלה לאחיין הסופר ויקראם:

"יכולתי להבין למה אימא מתכוונת כשהיא מתארת את דודה האני 'מתוחה ודרוכה כל כך'. היא לא הייתה שופעת חיבה כלפי חוץ. היו לה קול גבוה וצחוק צווחני וצורמני והתנהגות תקיפה. היה נדמה שהיא מתייחסת בשוויו-נפש לקשרים בתוך המשפחה ההודית, שבעינינו יש להם חשיבות  כה רבה. (למרות שנסעו הרבה למסעות נופש היא לא ביקרה מעולם בהודו) כמו שכבר ציינתי, היא והדוד לא חשבו שיש פסול כלשהו בריב גלוי – כל עוד הוא מתנהל בגרמנית. (שאנטי ההודי למד כמה שנים בגרמניה ואימץ לעצמו את הגרמנית כלשון אינטימית שבינו לבין רעייתו האהובה!). כשמסיבה עמדה להיערך בביתם, היא הייתה חרדה, חסרת סבלנות ואפילו נהגה ברודנות; היה לה חשוב כל כך שכל פרט יהיה מושלם: החל בתסרוקתה, דרך סידור השולחן ותיבול העוף, וכלה בזווית שבה הונחו העפרונות על פנקסי  הברידג' – הכל היה צריך להיות נכון מדויק. לפעמים נהגה בנוקשות או בהיעדר גינונים. רק כמה מתכונות אלה ניתן לייחס למה שהיא עברה בחיים." (ע'  347-348)

הייקיות והרכות

האם הביקורת הזאת לא הייתה נפוצה בישוב היהודי שהתבסס בעיקרו על יהודים שעלו ממזרח-אירופה, לגבי ה'ייקיות' של חלק מן העולים היהודיים מגרמניה? והיום במדינת ישראל מתגעגעים לתכונות האלה, במיוחד בשירות הציבורי…

הנה, לעומת זאת, ה'דמות' האחרת של האני:

"… ובכל זאת ראיתי בה צד… שנגלה לי רק מפני שגרתי איתה ועם הדוד באותו הבית ימים, שבועות, חודשים ושנים. מתחת למעטה האדישות והדאגה למראם החיצוני של הדברים, היא הייתה מגוננת וסובלנית, שופעת חיבה ואפילו עדינה ורכה. זמן רב לפני שנקרתה לי ההזדמנות לקרוא את המכתבים שכתבה לחבריה, חוויתי את מעשיותה, את נדיבותה ואת ה"אופטימיסמוס" שלה; במכתבים שכתבה לי לסטאנפורד היא עודדה אותי כשהייתי על סף ייאוש. כשדיברה עם שאנטוּם על בת דודתנו איירה, אמרה: 'אני יודעת מה מתחולל בנפשה של נערה צעירה, איך נערה צעירה חושבת.' דודה האני יכלה להיות אם טובה – ומבינה להפליא – אף שבעיני בנים למסורת רוחנית עתיקה, הייתה עשויה להיראות טרחנית להחריד בהקפדתה על הפרטים הקטנים." (ע' 349)

שני הקטעים המתארים את שני הצדדים באופייה של הדודה האני, מובאים מתוך הבנת האחר: אל תשפטו בטרם תכירו את הזולת היטב ומקרוב. במיוחד כשהנשוא של תצפיותיכם מייצג תרבות כל כך רחוקה מעולמכם ההודי (או כל תרבות אחרת) אל תוך עולם שונה ומיוחד כמו הנימוסים, הסדר והאיפוק של התרבות הגרמנית.

הגעגועים להאני

במקומות שונים בספר רחב-היריעה הזה הוא מתאר אירועים כמו השואה, המלחמות, או ההחלטה באו"ם על החלוקה (בארץ-ישראל). הסופר מחווה את דעתו ומשלב אותה בין האירועים שהוא מביא בשפע: אירועים בין-לאומיים שנגעו בחיי הדמויות כמו ההווי בצבא הבריטי, הקרבות הנוראים במונטה-קסינו או מה שהתרחש בגטו טרזין. בראיונות שערך עם הדוד שאנטי, מעלה הדוד בעיה "קטנה": " ישבתי בין האני לבין גברת אחת (במטוס לאמריקה) ושוב חוויתי התקף קלאוסטרופוביה. הרגשתי כמו פרא אדם. הסתובבתי הלוך ושוב במטוס וחיפשתי אשנב שאוכל לקפוץ ממנו החוצה. הדייל הראשי ניגש אלי ושאל מה קרה. אמרתי לו שאני רוצה לקפוץ מהמטוס. הוא הציע לי תרופת הרגעה […] אני אוהב מרחבים פתוחים, והרים הם אהבתי הגדולה […] בהרים אני מרגיש חופשי באמת והכי קרוב לרקיע. אפילו עכשיו (בזקנתו המופלגת) אני מתגעגע להרים שלי כמעט כמו שאני מתגעגע להאני." הסופר ויקראם סת יוצר פסיפס משכנע ומרגש של מאורעות עולמיים ובני-אדם. הספר מסתיים במסר ברור, שידבר אל ליבם של קוראים רגישים: הוא מסיים בתיאור החוויה של ביקור בגן הזיכרון בלונדון: "בדרכי חזרה לרכבת התחתית אני חושב על המלה הזאת (זיכרון) בהקשר של המאה הרעה שחלפה, ושל המאה המסוכנת עוד יותר העומדת בפתח. מי ייתן ולא נהיה סכלים, כשם שכמעט נידונו להיות. אם איננו יכולים להימנע משנאה, מי ייתן ונצליח להימנע לכל הפחות משנאה קבוצתית. מי ייתן ונשכיל להבין שכל אחד מאיתנו היה יכול להיוולד כחברו. בקצרה, מי ייתן ונאמין בהיגיון האנושי ואולי, בבוא היום, גם באהבה." (ע' 445)

מתוך ה- MB יקינתון – פברואר 2008, שבט תשס"ח, גיליון מס' 222