אבי משה מייזלס נולד בה' בסיוון התרע"ט למשפחת רבנים. למד בגמנסיה היוקרתית ע"ש הרב חיות בוינה באוסטריה, הוא עלה לבדו ארצה ב 1938- לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה (ה'אנשלוס'),הודות לאחותו שהתגוררה בארץ וסיעה לו לקבל סרטפיקט, רוב בני משפחתו נספו בשואה. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים וקבל תואר מוסמך במדעי הרוח, בשנת 1941 , בעת המלחמה התגייס לצבא הבריטי ובשנת 1944 נישא לאמי, ברטה, שהיתה בת כיתתו בגמנסיה בוינה, ועלתה ארצה כמעפילה. את הקריירה שלו כעיתונאי החל לפני קום המדינה כעורך לילה ביומון הישראלי בשפה הגרמנית "ידיעות חדשות".
עוד בשרתו בצבא הבריטי ניסה להתקבל לעיתונות העברית. על כך מספר אורי קיסרי בספרו "זיכרונות ליום מחר", "ועוד חייל שמו משה מייזלס. לראשונה שלח לי רשימות מן החזית, חזית המדבר המערבי, שהתארכה מטוברוק ועד מרסה מטרוך, זכורה לי עד היום רשימתו הראשונה "קרונות בלילה",
דמינתי לשמוע, לקלוט מתוך המעט פה את הקול הסוגסטיבי והחיובי של שלשאות הקרונות, ההולמות זו בזו. הדפתי אותו בהנאה. מייזלס היה חייל, אך היה ראשית דבר משורר. חיידק הפייטנים היה נעוץ עמוק בבשרו… כשחזר מן החזית הוא בא לערוך לי ביקור. הוא היה עדיין במדים. אותה שעה מביא לי את אחת הרשימות הראשונות והסנטימנטליות שלו "חופים נפרדים". הוא גם הביא לי אותו יום חוברת של שירים שלו בגרמנית". החל משנת 1948 שימש כעיתונאי ב"מעריב" ולימים הפך לכתב המפלגות של המטבח הישראלי בעיתון. "והצליח להפוך לממונה חרוץ ופוזיטיבי של בעיות המפלגות בישוב".
בין השנים 1961 – 1992 היה כתב לענייני ישראל והמזרח התיכון של רשות השידור האוסטרית ובשנים 1970- 2002 גם כתב בישראל של סוכנות העיתונות האוסטרית, השידור הראשון שלו היה על טביעתה של הצוללת 'דקר'. מטבע הדברים הוא היה דרמטי ומלווה במתח על אי הידיעה מה עלה בגורלה.
הבית בו גדלתי היה בית יקה, הכל היה מתוקתק, שעות הארוחות ושעות השינה בצהריים ה"שלאף שטונדה". אצל אבי דקה היתה דקה ורגע היה רגע, הוא היה מגיע לאירועים לפני הזמן. זכור לי שפעם אחת הגיע לירושלים לחתונה לאולם עוד לפני שהחתן והכלה וכל האורחים הגיעו. הוא היה סקרן ואיש ספר, תמיד מצא זמן בין עסוקיו הרבים, לקרוא ספרים. הוא גם כתב בעצמו ספרים בהם "מבן גוריון עד פרס" ו"הפרידה מהרצל" וכן כתב ביוגרפיות של אישי ציבור שונים, כיוסף אלמוגי, וצייד הנאצים טוביה פרידמן. במשך כל השנים שהיה כתב בכיר ב"מעריב" המשיך להיות "עורך לילה" ביומון השפה הגרמנית "ידיעות חדשות" וגם פרסם כתבות בגרמנית ב"יקינתון".אבי אהב סרטים, ונתן לי כל שבוע דמי כיס כדי שאלך לצפות בסרט. אחד השחקנים האהובים עליו היה צ'ארלי צ'אפלין הוא נסע אל הסטודיו שלו ליד הוליווד, הציג את עצמו כעיתונאי ישראלי, שהעריץ אותו בילדותו. כשפגש אותו סיפר על הערצתו אליו ושראה את כל סרטיו. צ'אפלין סיפר כי שמע וקרא הרבה על ישראל, שאנשיה בנו והקימו מדינה, והוסיף שאולי תהיה לו הזדמנות לבקר בה. הוא אף הפתיע אותו כשעבר פתאום לנימה אישית, בציינו שסרטו "אורות הבמה" אולי יהיה סרטו האחרון.
על הפגישה עם צ'אפלין ועם שחקנים הוליוודים אחרים מספר אבי בספרו "הפרידה מהרצל". אבי היה פריק של כדורגל. בימים שלפני עידן הטלוויזיה הוא היה הולך לצפות במשחקים במגרשים, ולפי הבעות הפנים שלו כשחזר יכולנו לנחש אם ניצחנו או הפסדנו. כשהטלוויזיה החלה לשדר שידורים חיים מהמגרשים הוא השתדל להישאר בבית ולצפות בהם. בביתנו היו תמיד כל העיתונים וכל השבועונים, כולל אלה בשפה הגרמנית, שהיו מיועדים בעיקר לאימי.
כבר בגיל צעיר נחשפנו למה שקורה בארץ ובעולם, והיו לנו שיחות עם אבי על כל אותם אירועים. הוא אהב מאוד גם מוסיקה. והיה לוקח אותי לקונצרטים ולאופרות. בבית נהג להשמיע לי שירים לועזיים וישראלים. בהתחלה רק במסגרת תוכנית הרדיו ומאוחר מטייפ שקנה לי לבת-מצווה. עם כל היקיות שלו היה בו גם משהו צברי. הוא התעניין בכל מה שקורה עם הזמרים והשחקנים הישראלים, ובאלילי הנוער של אותה תקופה, וכשהפך סב לנכדים הוא היה מעורה בכל השירים החדשים ששרו הזמרים והזמרות הן בישראל והן בעולם. ובכל חופשה מגן הילדים או מבית הספר הוא היה לוקח את הנכדים לבית קולנוע לצפות בסרט. ותמיד הביא להם ממתקים שימתיקו להם את היום, כך נהג לאמר.
ואמנם הוא ושלושת הנכדים היו מאוד קרובים. אבי אהב מאוד גם לנסוע לחו"ל, תחילה הנסיעות היו כרוכות בעבודתו העיתונאית, וכשפרש לגמלאות נסע לטיולים ותמיד חזר ארצה מצוייד בחוויות. אהבת האדם והלב הרחב התמזגו אצלו יחדיו, וזה בא לידי ביטוי בעזרה שלו לאחרים. כיום ישנם ביננו עיתונאים מפורסמים שחבים לו את הצלחתם בתחילת דרכם. לסיום אוסיף שהשם שלי, רימונה, לקוח מסיפור שכתב אבא ושמו 'רומבה': "שמי רימונה אמרה וקולה היה רך כצליל זהב, אשר נוקשים בו במת.
תגובה אחת
שלום רימונה, זכורה לי אחותו של אביך, דורה, אשר התגוררה בחיפה ולימים נישאה לארנסט קורבר. היא היתה חברה טובה של אמי אירנה להמן, ואני ראיתי בה דודה ממש, מאוד אהבתי אותה. היתה מספרת לנו בגעגועים על וינה ומזכירה לעיתים קרובות את אחיה וגם אותך