קהילת הייקים

הקהילה היהודית בלוקנוואלדה ( Luckenwalde) / ד"ר מירי הירש לנסקי

ארגון יוצאי מרכז אירופה

העיירה לוקנוואלדה (LUCKENWALDE) מרוחקת כששים קילומטרים מזרחה מברלין. עיירה מנומנמת עם מרכז נאה ומטופח באיזור מיוער. מן העבר נותרו כמה מבנים היסטוריים, בעיקר התפתחה שם בנייה על-פי אסכולת הבאוהאוס.

האדריכל היהודי אריך מנדלסון, שתיכנן בין היתר בארץ את בית הנשיא הראשון חיים וייצמן ברחובות,  בנה שם מבנה מרשים ביופיו: בית חרושת לכובעים. על ראש הבניין התנוסס כובע גדול מידות. תחת שלטון הקומוניסטים במזרח גרמניה הורד הכובע מראש הגג. סמל בורגנות בוגדנית. כיום נעשים מאמצים רבים להחזיר עטרה ליושנה. הבניין הוכר על ידי אונסקו כמורשת תרבות עולמית ועבודת השיחזור מתקדמת.

אבל רציתי לספר על הכומר שהחליט לשחזר את קורות הקהילה היהודית. הוא מסתמך על רישומים שערך אחד מיהודי המקום, יוסף רוזמטאל לכבוד יובל החמישים לייסוד קהילת בית הכנסת לוקנוואלדה בשנת 1919. הכומר, דטלב רימר (DETLEV RIEMER) ערך את המסמך והמשיך את התיעוד עד ימינו אנו.  העבודה שלו כללה מעקב אחר כל שם שהופיע אי פעם במסמכי הקהילה. בעזרת העיתונות וקשרים אחרים הצליח לבנות מצבה ליהודי המקום.

הייתי העדה האחרונה במשפחתנו. אבי, רוברט יהושע הירש נולד שם לסבי וסבתי שהקימו שם את ביתם.  הכומר איתר אותי ולמרות שמעולם לא הייתי בגרמניה, הצלחתי לספק מידע. הידיעה שמישהו מתעניין בי ובמשפחתי, הגבירה את הרצון שלי לדעת ולספק את הסחורה. התחלתי לנבור בתמונות, ובעיקר במכתבים ישנים שמפאת הכבוד להורים ולסבים שמרתי אותם כפי שהועברו אלי בירושה. למעשה אנחנו נושאים ונותנים בענייני משפחתי עד היום, מי היה פלוני או אלמוני. סיפור משפחתי קם לתחייה.

רימר פועל בשיתוף עם הקהילה היהודית בברלין והוביל כבר כמה מפעלי הנצחה בעיר הקטנה. השנה הקימו מצבה בחזית בית הכנסת ובה שמות הנספים. ידיד טוב מרחובות, פרץ אמיר, שאלני בשיחת חולין, מאיזו עיר באו הורי. אמרתי לו שאין סיכוי שהוא שמע עליה אי פעם. כשאמרתי 'לוקנוואלדה' אורו עיניו. בשנות המלחמה, בחפשו דרך לעלות ארצה התגלגל להכשרה בכפר סמוך, ארנסדורף (AHRENSDORF). בלוקנוואלדה חי אדם  בשם הרברט פידלר (HERBERT FIEDLER), מורה להיסטוריה, אשר בדרך מקרה שמע על אותה 'הכשרה' והתחיל לחקור מה זאת 'הכשרה'.  כשנודעו לו כמה שמות של אנשים שעברו את אותה הכשרה, החל לטלפן ולאחר עמל רב יצר קשר עם אחד הבוגרים.  בעבודת נמלים גיבש גרעין שהלך ותפח וקיבץ את סיפור חייהם לפני המלחמה, בזמן המלחמה ולאחריה. הוא התחיל לפרסם את קורותיהם בצורת חוברות.

היום קיימת ספריה שלמה ובה סיפורם המופלא של הניצולים שעברו הכשרה בארנסדורף. בזכות אותו מורה, הרברט פידלר נוצרו קשרים ביניהם על אף שחלקם לא הכירו קודם לכן כי לא שהו בארנסדורף באותה תקופה. תלמידיו של המורה פידלר נטלו משימה לימודית שבה כל תלמיד בוחר על-פי שם אחד מבוגרי ההכשרה, חוקר לעומק את תולדותיו ומסכם בעבודה כתובה את הממצאים. בבית הספר קיימת תערוכת קבע בה מוצגות העבודות לצד חומר שהמורה המציא לידיהם. ידי המורה כבר ארכיון גדול. הוא מתכוון להעבירו למרכז היהודי בבית הכנסת הגדול בברלין. גם ל"יד ושם" הגיש חומר תעודי. באחרונה הגיע לארץ מספר פעמים עם אישתו רות ובתו מוניקה. גם שתיהן מעורבות עד צוואר במפעל. כך הכרתי את משפחת פידלר. בשל היכרות זאת החלטתי לבקר סוף-סוף בעיר הולדתו של אבי, בלוקנוואלדה. כששאלתי את פידלר היכן בית הקברות, הרי חלק מבני משפחתי קבורים שם, אמר שייקח אותי אבל הזהיר בפני אכזבה. מצאתי שדה עזוב, בלי זכר למצבה. גם אם יחרשו לא ימצאו דבר. מתי בדיוק נעשתה הנבלה אין לדעת. עכשיו התגייסה העירייה, גידרה, ניקתה, והקימה אנדרטה עליה חקוקים השמות שלמיטב ידיעתם היו קבורים שם. נפגשתי עם ראש העירייה. השיחה התנהלה בצורה נעימה. הגרמנית שלי היתה חבוייה כל השנים. עם סבתא, בבית, כאן, דיברתי גרמנית ותמיד חשבתי שזאת גרמנית בסיסית, אבל מסתבר שדיברו אלי כמו עם גדולה.

בפעם הראשונה הרגשתי בלוקנוואלדה שאני מהלכת במקומות בהם גדלו ועברו חוויות מזעזעות, הורי האהובים, סבי סבתי ואלה שקדמו להם. כשהורי, אחי התינוק והוריהם המבוגרים לקחו את מטה הנדודים ובדרך נס הגיעו ארצה בשנת 1938, השאירו מאחוריהם את אם סבתי, פלורה שניידר. גורלה נחרץ. קודם שנספתה ארגנה משלוח שני ארגזי עץ עם חלק מתכולת הבית. המשלוח כלל את פסנתר הכנף של סבי, ריהוט עתיק, ספריות שלמות, כלי בית וטקסטיל. מפות השולחן הגדולות מבד דמשקאי רקומות בראשי התיבות של שמה של סבתי עדיין מצויות בחלקן הגדול איתי ואני שמחה להשתמש בהן, על אף הצורך לגהץ בכל פעם. הסבתא-רבה כתבה מכתבים, חלקם נשמר ועבר אלי. המכתב האחרון הוא מ- 6.11.38, שלושה ימים לפני 'ליל הבדולח' בו  נשרפו בתי הכנסת בגרמניה. במכתב זה מספרת הסבתא רבה על ההכנות של צעירי העיר לקראת התפילה בבית הכנסת בשבת הקרובה שהיא השבת של פרשת 'לך לך'. היא מזכירה במכתבה כמה אקטואלית פרשה זאת עבורם, כולם קמים ועוזבים.

היא עצמה יחד עם אחיה, זיגיסמונד כהן (SIGISMOND COHN) גורשו מבתיהם לברלין, שם חלתה ונפטרה בתנאים מחפירים. אחיה נשלח לטרזיינשטאט וחוסל. הסבתא-רבה נקברה בבית הקברות הגדול בברלין. תם ולא נשלם סיפורה של לוקנוואלדה.

מתוך ה- MB יקינתון – ספטמבר 2008, ראש השנה תשס"ט, גיליון מס' 227

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן