לאור בקשתכם להכיר אותי, ברצוני להציג את עצמי כאחות לשכה מבטן ומלידה. נולדתי למשפחה יהודית ותיקה בקאסל, אשר סבי וגם אבי היו המוציאים לאור של kasseler tageblall וממוביליו.
שניהם, סבי ואבי היו המייסדים של לשכת ה-kasseler sinailoge וגם נשיאיה. בעלי היה במשך שבע שנים נשיא הלשכה, אימי הייתה היושבת ראש של איגוד האחיות ואני שימשתי כיושבת ראש של מחוז הסן. באמצעות קשרים אמיצים אלה, יובן היחס העמוק שלי לרעיונות הלשכה ובעבורי היה אך מובן מאליו, להצטרף כחברה לחוג האחים והאחיות של הלשכה, כאשר הגרתי הנה בנובמבר 1933.
מאוחר יותר בשנת 1936 כאשר נוסדה לשכת ביאליק בתל-אביב, נעשיתי כמובן מיד חברה וזמן מה לאחר מכן, כאשר נוסד איגוד האחיות השתייכתי אליה לא רק כחברה אלא כחברה פעילה לעיתים גם בוועד המנהל. ובכן, אתם יכולים לקבל לגביי תמונה על דמותי כאחות לשכה, אבל כדי שתכירו אותי גם בחיי היום-יום, ברצוני לספר, שעד הגירתי ב-1933 העברתי את חיי בקאסל.
התחתנתי ב-1905 עם ד"ר יוסף קצנשטיין, שהיה אז עדיין עורך –דין צעיר ולדאבוני איבדתי אותו כבר ב-1929, ביום הולדתי ה-44. נאלצתי לחנך את ארבעת ילדיי, להזינם ועליי לציין מראש, שהתמזל מזלי שאני יכולה להיות גאה, שכל ארבעת ילדיי הם בעלי אופי טוב ובנו את חייהם בחריצות ובאהבה מסורים ודואגים לי.
הילדֶה, בכורתי גננת מוסמכת, הייתה לנו מורת דרך בהגיענו לארץ ישראל, משום שהגיעה לפלסטינה ב-1930 ונישאה פה לאלפרד קאופמן יליד מנהיים, חוואי מיומן מקליפורניה שחי פה כבר החל מ-1924 והיה לאחד מחלוצי פלסטינה. כאשר ציפו ללידת בכורם נסעתי לארץ לתקופה מנובמבר 1931- אפריל 1932 כדי לעמוד לצידה של הילדה היות והם חיו במשק שלהם בבדידות.
מטפלות לתינוקות לא היו אז בארץ. לא! אינכם יכולים לתאר לעצמכם, כמה הכל היה כאן פרימיטיבי, (נרקוזה, נהג, חלונות ראווה). בהיותי כאן נסענו באוטו שכור לסוריה, ראינו את בירות, בעל-בק, ודמשק. בדרכינו חזרה ארצה לאורך החוף נאלצנו בגלל מזג האוויר הסוער לעבור חלק מהדרך במי-הים שבחוף, משום שלא היה כביש מהגבול עד לחיפה.
על הנסיעה הזאת סיפרתי בליווי מקרן בלשכות השונות בגרמניה, אחרי חזרתי מהארץ. כאשר ביוני 1933, מתו הורי האהובים יום אחד, כתבו הילדים מפלסטינה שאני אבוא לארץ ואביא איתי את שאר שלושת הילדים, כולנו מוזמנים בברכה.
מילאתי את מבוקשם, פירקתי את הכל, ארזתי מכולה שעוררה בקאסל השתאות והתפעלות. בני השני שהיה סוחר טכני ועבד כאסיסטנט בבית חרושת בעיר מינכן-גלדבאך היגר ישר משם. ביתי השנייה מטפלת תינוקות מקצועית נשלחה על ידי לפנינו, משום שהילדֶה עמדה באוקטובר 1933 ללדת שוב ולכן יכלה להיעזר באחותה.
בני הצעיר, אבל לא הקטן ביותר היה במות בעלי רק בן 10. הוא גדל בפנימייה חינוכית בידיה הופקד עד הרגע האחרון, משום שעלי הוטל עול הפרנסה.
מאוחר יותר כאשר כבר היינו כאן נתתי לו שוב הזדמנות בפעם השנייה ללכת לבית הספר כדי, 1) ללמוד את השפה. 2) ליצור קשר עם המדינה. 3) להיות בחברת נוער. ניסיתי לתת לילדים דוגמא טובה ולהראות להם כיצד מארגנים את החיים מחדש ועבדתי בכל עבודה אפשרית. השכרתי לזוג חדר כולל ארוחות ולעיתים קרובות ישבתי עד חצות ליד מכונת התפירה ותפרתי עבור דקורטור וילונות וכיסויי כרים גם עבור מהגרים חדשים.
כנראה שלקחתי על עצמי יותר מידי ונשברתי כך שנעשיתי רק עובדת מזדמנת. מה עשיתי? עיצבתי פרלינים משקדים שכאן עדיין לא היו, אשר נשלחו אלי ממשקם של הילדים. תפרתי ולחילופין טיפלתי בילד שהיה אחרי ספסיס (זיהום דם) ולבסוף נעשיתי סוכנת ובחלקו תועמלנית של אבוקדו ואספרגוס מוצרים שהפיק חתני.
ילדי כולם הסתדרו פה יפה, וגם נישאו וגם יכולתי למעשה "להודות למר היטלר" על שהתמזל מזלנו לעבור את הגיהינום הנאצי ולהשלים עם החיים כאן. גם אחותי הצעירה חיה בארץ ואחרת בלונדון.
לדאבוני הגיעו ילדי המשק שלי לפני 11 שנים לידי החלטה, אחרי אכזבות רבות, לעזוב את הארץ ולהתיישב עם שני בניהם בקליפורניה. גם בני הצעיר שהיה בעל משרה מכובדת בסוכנות בירושלים קיבל משכורת בלתי מספיקה ואשתו שהיתה מיילדת ב"ואלך", עזבו בינתיים לניו יורק.
ולבסוף רק לפני שנתיים עזבו אותי גם בתי השנייה עם בעלה , אשר במשך 20 שנים שימש כקלרניסט ראשון בתזמורת הפילהרמונית, ונתקעו בניו יורק בגלל ידי הזהב שלו, הוא השיג כבר ביום הראשון מישרה כמכוון ומתקן בחברת Steinway עכשיו, נשאר רק בני הבכור עם אשתו ובתם החיים ברמת-חן.
לפני כשנה וחצי, כאשר שמעתי שבית האבות "בני ברית" נפתח אחרי שהיה תקוע תקופה ארוכה, ביקשתי להתקבל ואכן התקבלתי. ההחלטה לעזוב את תל-אביב, בה חייתי 24 שנים בחוג חברים רחב וחביב, שלא לדבר על הלשכה, הייתה לא קלה, אבל קיימתי בזאת את הבטחתי לילדיי. היות ועכשיו אני כבר יותר משלושת רבעי שנה חיה כאן ומרגישה טוב מאד בבית האבות , אינני מצטערת על הצעד שעשיתי. מצאתי גם כאן הודות ליכולת ההסתגלות שלי הזדמנות לפעול. לקחתי על עצמי מספר משימות בבית כמו:סידורי פרחים, לעיתים עריכות שולחן, עזרה לאנשים המוגבלים פיזית, אופה לפעמים ומשתייכת לועדת התרבות. ב"גיל הזהב", קרוב לכניסתי לבית האבות מינו אותי לקופאית, (כלל לא הכרתי את יכולות הגבייה שלי). כמו כן מצאתי חברה מחוץ לבית האבות , אנשים המוצאים חן בעיניי ואיתם אני נהנית להיות ביחד, הרי אינני קשורה לבית, עלי רק לדייק לארוחות.
לעולם אינני משתעממת, משום שיש לי תכתובת עשירה, קוראת ובאמצעות הרדיו שלי אני קשורה לכל העולם. כמו כן , אני יודעת להעסיק את עצמי, הרי אני תופרת ומטליאה כבסים לא רק בשבילי, יש לי לקוחות מתוך הבית ומחוצה לו.
בשנת 1956-1957 הייתי שמונה חודשים בארצות-הברית, ראיתי וחוויתי הרבה ושמחתי להיות עם ילדיי ביחד.
